קיבלתי סמס  בזו הלשון (בערך):"הגיע עבורך "דבר-דואר" והוא יימצא במקום חלוקה בסניף שופרסל אקספרס ברחוב זה וזה. נא לא לבוא לשם עכשיו אלא רק כשתקבל סמס שה"דבר-דואר" יגיע לשם.

ברגע הראשון תמהתי מה עניין דואר לסניף שופרסל. אולי זו מתיחה של אחד באפריל? אך מאחר שבאמת ציפיתי ל"דבר-דואר" כלשהו הבנתי שזה אמיתי. אבל מדוע בסניף שנמצא בקצה האחר של מקום מגורי בחיפה?

למחרת הגיעה ההודעה המשמחת: "הגיע עבורך "דבר-דואר" שנשלח מ… והוא נמצא בשופרסל אקספרס וכו'". כל הכבוד לשיכלולים של חברת הדואר. איזה דיוק אינפורמציה על מצב ה"דבר-דואר" שלי' אך השאלה מדוע בקצה הנגדי של העיר? זאת לא הבנתי. זה באמת לא חשוב, העיקר שזה שם!

נסעתי לשם במכוניתי נסיעה של כשישה ק"מ ואכן מצאתי את השופרסל הנדון. כשהטלפון החכם בידי צעדתי פנימה. סופרמרקט רגיל לכל דבר. לא נראה לי מתאים לסניף של דואר ישראל אבל זה מה שכתבו לי. כאן איפשהו נמצא ה"דבר-דואר" שלי. שאלתי ואמרו שזה בקצה וימינה, ובאמת שם בתוך חדרון פיצפון מאחורי דלפק נמצא סניף חלוקת דברי דואר. זבן בחלוק של שופרסל סיים לסדר בקבוקים על מדף והתפנה לשרת אותי. הוא קרא בעיון את ההודעה בטלפון שלי, תיקתק במקלדת של המחשב שלו והודיע לי שכנראה נפלה כאן טעות ואכן ה"דבר-דואר" הנ"ל הגיע אך כבר הוחזר והוא נמצא בכל-בו של ג' ברחוב צ' שזה באמת קרוב יותר למקום מגורי.

קיללתי את חברת הדואר בשקט קללה רוסית עסיסית ודהרתי לכל-בו שצויין. זהו "כל-בו" שבאמת כמעט הכל בו (פעם שאלתי את בעליו – 'תגיד יש לך פה בחנות משהו שאין לך?') מסתבר שיש כי את ה"דבר-דואר" שלי לא היה לו. הוא תיקתק במקלדת שלו ואמר ש'נכון, זה צריך להגיע אך לא הגיע עדיין, תבוא ביום ראשון'. (עוד קללה – הפעם למען הגיוון בהונגרית).

באתי ביום ראשון עליז ושמח אך שמחתי היתה מוקדמת מדי ומיד נענשתי על שלא קראתי את האותיות הקטנות שבהודעת הסמס שם כתוב שהחלוקה משעה 11.00 עד… ואני באתי ב-10.45. הקדמתי ברבע שעה מפני שעברתי שם במכונית והיה לי נוח לעצור בדרך הביתה. 'לא בא בחשבון אדוני, חוק הוא חוק ועוד לא פרקתי את שקי הדואר ו-11 זה 11!' (עוד קללה בשקט – הפעם למען הגיוון בקרואטית. אני יודע שאין זה יפה לגדף אך כידוע זה משחרר מדחק). למחרת באתי בשעה הנכונה, ולאחר שבעל הכל-בו שירת את הלקוחות שלפני ומכר להם קופסת צבע, וסוללה לפנס, ו-2 מטר כבל חשמל – הגיע תורי והידד, סוף סוף, ה"דבר-דואר" בידי.

**

זה סיפור אמיתי והוא מעורר בי הרהורים על העבר, על דואר, על הפרטה ועל מודרנה. למה לשפר כשאפשר לקלקל? מדוע כדי לשלשל מכתב לתיבה צריך לגמוע מרחקים מפני שדיללו את התיבות? למה התיבות נראות כה מוזנחות, דהויות ולפעמים עקומות? למה יש מדינות שבהן הדואר מביא "דברי-דואר" עד 20 קג' אל ביתו של הנמען? האם לאריתריאה דמינו? האם שמעתם פעם שר או ח"כ אומר משהו בעניין? אני לא שמעתי. בסך-הכל ה"דבר דואר" היה ספר שהזמנתי. האם לא יכלו להביאו אלי הביתה? אולי הם צודקים – למה להטריח את הדוור כשאפשר להטריח את האזרח.

יש לכם דואר?