מעבר לבעיות הישירות שבין פתח לחמאס, ברקע הסכסוך בין עזה לגדה ישנו גם הקרע בעולם הערבי. השבוע עומדות משלחות חמאס ופתח לחזור לקהיר כדי לחדש את שיחות הפיוס ביניהן, כאשר בעצם עד כה הושג הסכם מועט מאוד, אם בכלל. ממשלת חמדאללה אומנם באה לעזה במסע תקשורתי, אבל רק ביקרה במשרדי הממשלה, ועדיין לא קיבלה את המשרדים לידיה ממש כדי להתחיל בעבודה.
העניין החמור ביותר מבחינת ישראל הוא שבמקביל להתקרבות בין חמאס למצרים, חלה התקרבות בין חמאס לאיראן. מינויו של סאלח עארורי, כאחראי על הגדה מטעם חמאס, פותח למעשה את הדלת לאיראן, ובכך מצטרפת חמאס לג'יהאד האיסלאמי ולחזית העממית שכבר תחבו רגל לאיראן בגדה. הרוצח מהר אדר למשל היה אוהד החזית העממית. עארורי הוא הטרוריסט שביצע את רצח שלושת הנערים בגוש עציון, שהצית את סבב הלחימה האחרון שהרס את עזה.
בעניין עזה, אבו מאזן דורש להרחיק את יריבו המושבע דחלאן מכל קשר לפיוס, אבל דחלאן מייצג בעזה את האמירויות, המזרימות כסף רב דרך האגודות של דחלאן לרצועה, בעוד אבו מאזן דווקא צימצם את הזרמת הכספים שלו. האם האמירויות יסכימו לכך, ובעקבותיהן סעודיה ומצרים?
מן הסתם לא. כך, שבנוסף לפער העצום שבין חמאס לפתח, גם התחרות של מעצמות האזור על השפעה בגזרה הפלסטינית לא מבשרת טובות לפיוס.
**
על הספר "שומר השאול"
הבלוג של פנחס ענברי
