"ביום שישי בשבע בבוקר קיבלתי טלפון מעובדים שמחכים בשער 'אבי תגיע דחוף למפעל'. מגיע רואה שלושים-ארבעים בריונים יושבים בכניסה. שואלים אותי מי אני – אמרתי חבר ועד. הגיע מישהו שהציג את עצמו כנציג של החברה ואומר שאף אחד לא נכנס. היתה התלהמות, היו קללות, האווירה התחממה, שוטרים – בכל זאת זה הפרנסה של אנשים. ולא הכניסו אף אחד", אמר אבי בן אבו חבר ועד העובדים במפעל נגב קרמיקה בירוחם. לדבריו מחר יגיעו העובדים לבית הדין לעבודה לדיון בדבר צו המניעה שביקשו כנגד סגירת המפעל.
"אנחנו מודעים למה שקורה במפעל, אבל לא חשבנו שזה עד כדי כך שיהיה צורך בפיטורים של 40% מהעובדים שיש לנו" הסביר על מתווה הקיצוצים שההנהלה הציגה בפני נציגות העובדים והועד לפני חג הסוכות. "זה לא נשמע הגיוני – זה פשוט סגירה של חצי מפעל – מחלקות שלמות. מחלקה שעובדת על ארבע קווים שתעבוד רק בשני קווים, מחלקה עם שני תנורים – לסגור תנור. הם מייצרים 250 אלף מטר בחודש ועכשיו רוצים לייצר 160 אלף מטר. זה נשמע הזוי".
לדבריו הגזירות שאותן הציבה ההנהלה כאולטימטום אינן מתמצות בפיטורים, ובכוונתם לקצץ גם בתנאי העובדים הנותרים. "אי אפשר לבוא בתנאים כאלה – בן אדם שמרוויח 10-12 אלף שקל יורידו אותו למשכורת של 6,000 ש"ח? איך אפשר? איפה החשמל, המים, הטלפון? איך ישלם משכנתאות? איפה האוכל לילדים? גן, בית ספר? במיוחד כשהאישה גם לא עובדת…"
"הם טוענים שהם מפסידים בחודש שני מיליון שקלים. הם טוענים ככה – אבל איפה הניירות?" הוא מתרעם "אני לא רואה מספרים. הכל באוויר. כשהם קנו את החברה ישבנו איתם, והם מודעים להסכמים הקיבוציים שאמורים להפתח בדצמבר. כנראה הם באו להכות בנו ראשונים. ואנחנו לא מוכנים לפיטורים של העובדים האלה – גם אם ייסגר המפעל, בשום מחיר. מוכנים לבוא למו"מ, לשבת לדבר ולצמצם פערים – אבל לא בכל מצב, לא חד צדדי".
"אבי, מה עושים?"
לדבריו עובדי המפעל מגיעים מירוחם ודימונה – איזור מוכה אבטלה בין כה וכה. "זה מצב שאם עובדים ילכו הביתה אין להם מה לעשות בחוץ. יוסיפו לאבטלה ביישוב הזה, ובכל הדרום בעצם. כל עובד פה זה פרנסה של משפחות. הם הגישו לנו רשימה ספציפית של עובדים לפיטורין. מכל מחלקה לקחו כמה אנשים – שעובדים בין עשר ל-34 שנים. הם עשו את הרשימה על דעת עצמם – ויש שם עובדים מצויינים, שאני לא מבין איך הם פגעו בהם. יש אנשים חולים ממש – אחרי התקף לב, אנשים עם פריצות דיסק ובעיות בגב. איך בחרתם את האנשים האלה? יש כאן אנשים שגם למצוא עבודה בתור שומר בסופר לא יוכלו לעבוד, כי אין מספיק תעסוקה".
"אם היה איזה משהו שמוכנים לתת להם – חוזי פרישה. או – אולי אפשר להגיע להסכם. אבל הם לא מוכנים לשמוע כלום. כל השנים שעבדנו, ואנשים נתנו פה את החיים שלהם לעבודה – זה שבתות וחגים, זה מפעל שעובד 24/7. ויום בהיר אחד אתה בא לבן אדם ואומר לו ללכת הביתה. זה לא אמיתי, זה לא נקלט. אין חיה כזאת".
"אנשים לא מספיק שהם חולים – הם גמרו להם על החיים. מתקשרים אליי מאז שיצאה השבת, 20-30 עובדים 'אבי, מה עושים? אין לנו משכורת'. יש אנשים שבלי המשכורת מצבם יהיה אנוש. בשבת בבית הכנסת כל השיחות היו על המפעל והתפללנו שהכל יעבוד. שנחזור לעבודה. אני מקווה שיהיו בשורות טובות – אבל הם חייבים לבוא לקראת העובדים".
