לפני כמה שנים נכנסתי למרפאה של רופאת משפחה ותיקה. התיישבנו, בן זוגי ואני.
משפט הפתיחה שלי היה: "אני רוצה להיכנס להריון יש לך המלצות?"
תשובתה הייתה: "יהיה לך קשה להיכנס להריון בגלל המשקל". היא לא שקלה אותי, היא למעשה פגשה אותי דקותיים קודם. לא שלחה לבדיקות דם והעירה את ההערה הפוגענית הזו בקלילות. יש לדייק – מדובר ברופאה, בסמכות מקצועית.

נכנסתי להריון בנסיון השני. הריון קל ובלי בעיות. ועדיין ההערה של הרופאה ההיא מלווה אותי כבר שש שנים.

לפני שלוש שנים נכנסתי לאורטופד, כאבו לי הרגליים בעצם השוק. הוא ביקש ממני לעמוד על שרפרף והתבונן כמה שניות בכפות הרגליים שלי. עוד לא הספקתי להתיישב והוא פסק "את צריכה להוריד 40 קילו והכאבים יפסקו". הפעם לא שתקתי, ביקשתי לדעת באיזו סמכות זו הפסיקה שלו. הוא ענה שהוא למד רפואה והוא יודע. התעקשתי לקבל הפנייה למדרסים ויצאתי עם הפנייה ועם תחושת עלבון צורב.
רכשתי מדרסים ולאחר כמה ימים הכאבים פסקו.

שימו את הרגשות שלכם בצד. מדובר בהתנהלות לא מקצועית מצד שני הרופאים הללו.
תוויות של שמנים ועל שמנות הן מהתוויות הכואבות ביותר. ואני עוד בדרגת ביניים במצב. יש אפילו שיגידו שאני לא שמנה.

אבל אני מגיל צעיר מאוד התבלבלתי בין הגובה למשקל וחשבתי שאני שמנה כשלמעשה הייתי גבוהה מאוד בהשוואה לבני ובנות גילי בחטיבת הביניים. אז מניין התחושה שאני שמנה? זה משנה בכלל? וגם אם אני שמנה – דבה – לויתן – בטטה או כל כינוי שתרצו להשתמש בו. זה אומר שמותר לעלוב? להציק? הערות ברחוב מאנשים זרים? יחס לא מקצועי מרופאים? זה אומר שלא מגיע לי ולשכמותי ייצוג בחנויות הבגדים? בפרסומות? בסדרות בטלויזיה? שמותר במפגשים משפחתיים לזרוק הערות בקטנה על מה שיש לי בצלחת?

למעשה התחלתי לעלות במשקל רק אחרי השחרור. מכל מיני סיבות, בינהן סיבות חברתיות לחלוטין – תרבות גרועה מאוד של אכילה חברתית. חוסר ידע ועוד.

כיום אני נעזרת בשרותיה של דיאטנית מקסימה ומקצועית. אני משחררת את העניין במשקל. ומנסה להתמקד ברכישת הרגלים טובים – אוכלים כשרעבים. בוכים כשעצובים. הולכים לישון כשעייפים. לרובנו אין מושג קלוש להקשיב מספיק לגוף שלנו כדי לדעת להפריד בין הרגשות, הרעב והעייפות והכל מתערבב.

והכאב הרגשי? הולך איתי כמו צל. כמעט כל פעם כשאני אוכלת, מסתכלת במראה, מתלבשת. איזה בזבוז אנרגטי מטורף. אם הייתי יכולה לאגור את כל המילים הרעות שהתרגלתי לומר לעצמי ולהמיר אותן ביצירה, העולם ללא ספק היה כבר גן עדן. למה אני ואנחנו עושות את זה לעצמנו? למה אנחנו כולאות את עצמנו בכלוב כזה?

אני מנסה בלב כשאני רואה אישה כמוני ברחוב לחייך, לחשוב מחשבות חיוביות, לדמיין שהיא מדהימה. להסתכל עליה בעיניים אוהבות. אולי זה גם ידבק לאופן שבו אני מסתכל בעצמי. אני רוצה לבחור לאהוב את עצמי. להגיד שהמשקל שלי הוא רק אלמנט אחד מתוך מי שאני. שאני יפה, מושכת, מהממת, גם מבלי לפצות בנעליים טובות, עור פנים נקי וחיוך. פיצוי של שמנות על היעדר הגזרה "הנכונה". להיות מסוגלת להתבונן במראה ולומר – אני כפי שאני טובה. אני כפי שאני ראויה – ושהעולם יחייך אלי ויהיה טוב אלי.
ולכל המעליבים אני מאחלת דלקות גרון כרוניות.