אתמול קראתי מסה יוצאת-דופן מאת עיתונאי אמריקני ממוצא פיליפיני אלכס טיזון (Alex Tizon). במסה זו תיאר הכותב את סיפור חייה של אישה פשוטה בשם לולה, שחיה במשפחתו במשך יותר משישים שנה ושהייתה, למעשה, השפחה הביתית שלהם. לפי טיזון, לולה ניתנה בצעירותה במתנה לאמו, שהייתה אז בת שתיים עשרה, וליוותה אותה כל ימי חייה: היגרה יחד איתה מפיליפינים לארה"ב, טיפלה בביתה, גידלה את חמשת ילדיה, שירתה את שני בעליה ואת חבריה, ספגה תלונות וכעסים. יחד עם זאת, לולה מעולם לא קיבלה את שכרה על עבודתה הקשה, לא למדה לקרוא ולכתוב, הייתה נטולת מרחב וחיים אישיים, ויותר מזה – נחשבה מכל הבחינות למהגרת לא חוקית, מפני שכשאישור שהייתה בארה"ב פג תוקף, אף אחד במשפחה לא טרח  לסדר לה אישור חדש, ואת העובדה הזאת הסתירו מפני הרשויות למעלה מעשרים שנה. לאחר מותה של אמו, עברה לולה לגור עם אלכס, אשתו וילדיו, שם זכתה לראשונה, בגילה המבוגר, לחופש וליחס אנושי, אליהם לא הייתה רגילה, ונהנתה מהם עד יום פטירתה.

כשקראתי את המסה חשבתי על רבבותיהם של עובדים זרים מאפריקה, דרום-מזרח אסיה ומזרח אירופה, שמגיעים לישראל בעל כורחם על מנת לבצע את כל העבודות השחורות עבור משפחות ישראליות עמידות, ובכך להרוויח את לחמם הדל ולסייע לקרוביהם שנשארו בארצות מוצאם. גם להוריי הייתה עוזרת כזאת מאוקראינה, טטיאנה. למרות שמצבה הכלכלי והאישי של טטיאנה היה טוב לאין שיעור ממצבה של לולה, נחשבה אף היא לסוג של שפחה עבור משפחות אצלן ניקתה, בישלה, טיפלה בקשישים ועוד. כשאישור שהייתה בישראל פג תוקף, נאלצה לחזור לאוקראינה, שם אבדו עקבותיה. עוד חשבתי על גל ההגירה הגדול האחרון מברה"מ לשעבר לישראל של תחילת שנות התשעים, על זקנים רבים, שעשו את העלייה "בגלל ולמען הילדים", ושבמקום לנוח וליהנות בזקנתם כנהוג במדינות המערב, נטלו על עצמם את הטיפול במשפחותיהם של ילדיהם שיצאו לעבודה, ואת גידול נכדיהם. לפעמים, עבודתם של אותם הזקנים גבלה בעבדות ממשית.

עם יד על הלב: מי מאתנו לא היה מפנטז על עבד או שפחה אישיים, שככלבים נאמנים היו נותנים לו יד וכתף בכל הקשור לעבודות יומיומיות שוחקות ומפנות לו זמן לדברים חשובים ונעימים יותר? שייקחו על עצמם את מלוא האחריות יספגו ללא כל מחאה את הביקורות שלנו, את התסכולים שלנו, את הכעסים שלנו? אני משערת, שלפחות חלק מאתנו, במיוחד אלה שיש להם ילדים קטנים והמון לחץ בחיים, היו שמחים בסתר ליבם לעבד שכזה. רק תארו לכם: אני, בתור אימא צעירה ממעמד בינוני, צריכה גם ללכת לעבודה, גם ללמוד או לעבור השתלמויות לפעמים, גם לנהל את משק הבית, גם לטפל בילדים, גם לא לוותר על חיי חברה ובילויים, שלא לדבר על חיי זוגיות… זה קשה! עם עבד או שפחה צמודים, פתאום הכול נהיה אפשרי!

כפי שניתן לראות, למרות שאנחנו חיים כבר במאה העשרים ואחת, העבדות כתופעה עדיין לא פסקה, וכנראה גם לא תעבור מן העולם אף פעם. היא תופעה נצחית כמו… הזנות. וישנם אנשים מסוימים, ואפילו עמים שלמים, שעבורם המצב של מתן שירותים תמידיים לאישות אחרת תמורת שכר כלשהו הוא בגדר של רגיל. יתרה מזאת: אנשים כאלה יגידו לנו בכנות שהם מאושרים בחלקם! עוד הפילוסוף הגרמני מהמאה התשע עשרה וילהלם פרידריך הגל ניסח את הדיאלקטיקה של עבד ואדון, לפיה, בין היתר, האדון אינו יכול להיות אדון מבלי שיהיה לצדו מישהו, שיכיר במרותו ובמהותו ככזה. כלומר – העבד. ואילו העבד, דרך שיעבודו, הופך ליצור אקטיבי יצרני, שמקבל משמעות לחייו. שניהם תלויים אחד בשני ומשתקפים אחד בעיני השני. לכן, מרבית העבדים, באופן פרדוקסלי, אוהבים את אדוניהם ואינם מסוגלים לתפקד בלעדיהם. גם לולה, גיבורת הכתבה שהצגתי קודם, הייתה קשורה בכל ליבה למשפחה שניצלה אותה ללא כל תמורה וסירבה להפסיק לשרת אותה גם כשכבר לא היה צורך ממשי בשירותיה.

ברם, האם עבדות – פרושה רק עבודה קשה ללא כל זכויות-אדם בשכר נמוך (אם בכלל)? אני חושבת, ששוק העבודה של היום בישראל מספק לא מעט דוגמאות לצורה בה אנשים משכילים ומקצועיים הופכים לעבדים מודרניים. בעיני, לעבוד במשך שנים ארוכות בחברה גדולה דרך חברה קבלנית מבלי להפוך לעובד מן המניין באותה חברה זו עבדות. להיות עובד ייצור במפעל במשמרות של עשר-שתיים עשרה שעות ביום בשכר מינימום – זו עבדות. מזכירה של מנכ"ל או סמנכ"ל שמבצעת, בנוסף לתפקידה, שליחויות אישיות של הבוס על חשבון דברים אחרים, וביניהם – חייה האישיים היא, בעצם, שפחה (זוכרים את הסרט "השטן לובשת פראדה"?). איש מקצוע, שהתקבל למשרה כלשהי "עד שייצא מכרז", למעשה, הסכים להיות פקק. פקק בסימן שאלה  לגבי המשכו באותה משרה. דהיינו – הוא עבד נטול זכויות. ואם יחליט העובד שנמאס לו מהמערכת לצאת נגדה, לדרוש לשפר את תנאי העסקתו או לקבל את זכויותיו, עליו לקחת בחשבון, שברוב המקרים המערכת תנצח. כי מהותה של כל מערכת היא להבטיח את המשך קיומה, בעוד שאת העובד הסורר ניתן תמיד לפטר ולמצוא עובד נוח יותר במקומו.

כמובן, יש מספר דרכים לצאת מהמצבים שתיארתי. אחת מהן, זה לשנות את מקום העבודה. אחרת – ללכת ללמוד, לחליף מקצוע. או לפתח קריירה בתור עצמאי. דרך נוספת היא מאבק משפטי או תקשורתי, שהיא הדרך המסובכת ביותר. אך כמה מאתנו מוכנים באמת לקחת את השליטה במצב לידיהם, לנקוט יוזמה, לאתגר את עצמם? במיוחד אלה שיש להם משפחות, אותן הם חייבים לפרנס? בנוסף, נשאלת השאלה, כמה אופציות כבר יש לאיש מקצוע בתחומו, שמתגורר, למשל, באזור פריפריה, שבו אחוזי האבטלה גבוהים בדרך כלל? יוצא, שעקב הצורך הקיומי להביא לחם הביתה, נאלץ העובד להתפשר על תנאי העסקתו, על שכרו, על יחסם של הממונים עליו במקום העבודה, גם אם אינו מרוצה מהם. בדרך זו הוא מבצע את אותה הפעולה, שעל פי התאוריה של הגל מבצע העבד כלפי אדונו: מכיר במרותה ובמהותה של המערכת, בה הוא עובד. ללא המערכת, הוא איננו ייצור ייצרני אקטיבי, וחייו הם חסרי משמעות.

זוהי העבדות האמיתית. התפיסתית. הפסיכולוגית. שמבוססת על פחד להיות לא נצרך מצד אחד, ועל אי-היכולת הממשית להשפיע על מצבך הפרטי מצד שני. חוסר אונים נרכש.

פעם כתבתי שיר, שמתייחס בהכללה לתופעה העגומה הזו של עבדות תפיסתית. הנה כמה בתים ממנו:

תשמע טוב!

חשבת חפשי אתה, כן? –

עבד הנך, שתמיד דואג פן

תדבר כנהוג בדיוק,

ותחשוב כנהוג בדיוק,

עבד לפחד!

פחד ליפול כקורבן לאלים,

שזעמם יהדהד וירעים.

פחד לעוף, ואחר כך ליפול,

פחד לחיות, ואחר כך לחדול.

 

עבדות!

היא כובלת בשרשראות,

היא ממלאת את ראשך בשטויות.

ספוג בשקט מכות של טיפשים,

ותוליד עוד דורות של כלואים,

עבד לפחד.

ראה, איך נראה עולמינו התם:

מרוקן מתוכנו, בליבו מיותם.

במרכז – אידיוט מאובן,

מקובע, מצליחן ועסקן.

…רק אלה שמחוברים לעצמם היטב, שאוהבים באמת את מה שהם עושים, שרואים בעיסוקם את שליחותם ואת ייעודם ושיהיו מסורים לעיסוק זה בכל תנאי, רק הם – אינם עבדים. אני חושבת, שלולה הפיליפינית, עליה כתבתי בהתחלה, ראתה את ייעודה במה שהיא עשתה במשך כל חייה למען המשפחה ההיא, ולכן לא הרגישה שפחה. על אנשים כמוה נאמר בסיפור משל ידוע: "אני בונה מקדש". לא "מערים לבנים אחת על השנייה", אלא "בונה מקדש". והרי מקדשים בונים אפילו בהתנדבות.