שיעור הישראלים בגיל העבודה ובעלי השכלה אקדמית הוא מהגבוהים במדינות ה-OECD, אך מספרם הגדול של בעלי התארים אינו מעלה את רמת החיים של כלל הישראלים – כך קובע מחקר חדש של מוסד שורש שהתפרסם היום (רביעי). את המחקר ערך פרופ' דן בן-דוד, כלכלן מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב וחוקר במוסד שורש למחקר כלכלי וחברתי. "הבעיה העיקרית שאנחנו מבינים מהמחקר הזה ואלו שקדמו לו, זה שיש התרחקות בישראל מהשאיפה לאיכות לכיוון הכמות", אמר בן-דוד ל'דבר ראשון', "העיקר כמה שיותר תארים, לא חשוב אם לומדים משהו, אבל העיקר שתהיה פיסת נייר".

המחקר מצביע על לא פחות מ"פיצוץ" השכלתי שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים: בעוד שב-1970 למעלה ממחצית האזרחים בגילאי העבודה העיקריים (35-54) סיימו 8 שנות לימוד ומטה (60%), בשנת 2016 הצטמצם שיעורה של קבוצה זו לכ-10%. מנגד, חלקם של בעלי השכלה של 16 שנות לימוד ומעלה עלה במהלך שנים אלו מכ-6% ב-1970, למעל שליש ב-2016.

קבוצות השכלה בקרב גילאי העבודה העיקריים (35-54). מתוך דו"ח שורש

לפי נתוני ה-OECD, שיעור הישראלים המחזיקים בתואר אקדמי עומד על 31.6%, נתון המציב את ישראל רביעית בטבלת המדינות המפותחות – אחרי קוריאה, יפן וארה"ב. אך מציין כי "הישג לאומי זה לא בא לידי ביטוי ברמת חיים ישראלית גבוהה. מדינות עם שיעור נמוך בהרבה של בעלי תואר אקדמי נהנות מרמת חיים גבוהה מזו של ישראל."

מתוך דו"ח שורש

המחקר מצביע שהאוכלוסייה שבה שיעור בעלי התארים האקדמיים הגדול ביותר  בישראל היא היהודית חילונית, שבה לכמחצית מהגברים יש תואר אקדמי, ולמעל 60% מהנשים. בקרב הציונות הדתית והמסורתית המספרים נמוכים יותר, ורק ל-35% מהגברים ו-38% מהנשים יש תואר אקדמי. דוברי הערבית בישראל ניצבים עדיין הרחק מאחור – רק ל-15% מהם, גברים ונשים כאחד, יש תואר אקדמי.

למרות הנתונים הנמוכים של מחזיקי תארים בקרב האוכלוסיה הערבית, מצביע המחקר על קבוצה מתוכם ששיעור מחזיקי התואר בקרבה גדול כפליים מיתר הישראלים דוברי הערבית – הערבים הנוצרים (32%): "בקרב דוברי הערבית בישראל, לערבים הנוצרים מערכת החינוך הטובה ביותר. היא מאפשרת להם לרכוש יותר תארים אקדמיים באופן משמעותי בהשוואה לקבוצות האחרות."

מתוך דו"ח שורש

לפי המחקר, שיעור החרדים בעלי תואר אקדמי נמצא בעלייה מתונה, ועומד על 25% בקרב נשים ו-20% בקרב גברים. בן-דוד מציין שהגידול במספר החרדים הנרשמים למוסדות האקדמיים עלול להטעות, מאחר שביחס לקצב הגידול של האוכלוסייה החרדית מדובר בהתקדמות איטית מאוד. בן–דוד תולה את הדברים בעיקר בכך שרוב החרדים אינם לומדים לימודי ליבה מעבר לכיתה ח', ועל כן מתקשים מאוד לגשת ללימודים אקדמיים במידה וירצו בכך בהמשך חייהם.

בן-דוד מדגיש שקידום ההשכלה הגבוהה קשור בהשקעה של המדינה בכלל מערכת החינוך, וכן בדרישה שכל הציבורים בישראל יידרשו לרמת חינוך גבוהה. "יש פה תפנית בעדיפויות המדיניות של מדינת ישראל", הוא אומר, "יש פחות הערכה להשכלה וחינוך, אנחנו מחפשים כל מיני קיצורי דרך, ואין קיצורי דרך. למשל החרדים, אנחנו מוותרים בקרב הילדים האלו על זכות היסוד שלהם לקבל השכלה מינימלית של מדינה מתוקנת, ואז אנחנו מצפים, והם מצפים מעצמם, שיוכלו לדלג לתוך ההשכלה הגבוהה. איך? אין קיצורי דרך לזה."

כדוגמה לירידת ה"איכות" האקדמית על פני הכמות, מציין המחקר את הקמת המכללות בשנות התשעים. בתחילת דרכן שאפה המדינה להקים מכללות ללימודי תואר ראשון בלבד, מתוך הנחה שאלו שירצו להמשיך במחקר יפנו לאוניברסיטאות. עם השנים פתחו המכללות מגוון מסלולים לתארים מתקדמים, אך לפחות לפי המסקנות של בן-דוד, ישנו פער ניכר באיכות ההוראה בינן לבין האוניברסיטאות. "אם נקח כדוגמה מדידה את כל תתחום המשפטים, יש לנו היום מוסדות מסוימים שלא מצליחים להוציא מתוכם תלמידים שיעברו את מבחן ההסמכה של לשכת עורכי הדין. זה לא שהמבחן קשה מדי, יש מוסדות לימוד בהם 90 אחוז מהסטודנטים עוברים את המבחן, ומקומות בהם סטודנטים לא עוברים כי הרמה שם מאוד נמוכה."

בנוסף לכך, מציין בן-דוד בביקורת שמאז 1970 לא הוקמה בישראל אף אוניברסיטה חדשה וההשקעה התקציבית באוניברסיטאות רק צנחה. "בעבר היה דגש רק על איכות ולא על כמות, לכן בשנות החמישים והשישים נבנו אוניברסיטאות מחקר ולא מכללות. בניית המכללות היתה מהלך חשוב מאוד, כדי לתת מענה למי שנמצא במרחב שבין התיכון לאוניברסיטאות, אך בעקבותיה צנח מספר אנשי הסגל יחסית לגודל האוכלוסייה ב-60%. כלומר בזמן שהאוכלוסייה בישראל הכפילה את עצמה, לא בנינו עוד טכניון או אוניברסיטת תל אביב או מכון ויצמן. הזנחנו את הנושא הזה", מתריע בן-דוד.

צמצום ההשקעה באוניברסיטאות מודגם היטב בנתוני ה-OECD, הממקמים את ישראל בתחתית טבלת ההוצאה הציבורית לסטודנט כאחוז מהתמ"ג לנפש – 20% בלבד, שביעית מהסוף. אמנם ההוצאה הציבורית על השכלה גבוהה עלתה ב-4% בשנים 2005-2013, אך ביחס ל-OECD מדובר בהוצאה נמוכה מאוד – בעוד ישראל משקיעה כ-1,300 דולר לסטודנט באוניברסיטה ציבורית (במחירים שוטפים), עומד ממוצע ה-OECD על 12 אלף דולר של השקעה ממשלתית בלסטודנט באוניברסיטה או במכללה ציבורית. בן-דוד מוסיף כי העליה בתקצוב ההשכלה הגבוהה בישראל אמנם הוזילה הלימודים לתואר הראשון, אך תקציבי אוניברסיטאות המחקר הוזנחו והן נמצאות מאחור.

"החינוך היסודי והעל יסודי, ובתוך זה ההשכלה הגבוהה, הם העתיד של מדינת ישראל..אם לא נביא את הידע שכבר קיים באוניברסיטאות, שזה ידע טוב, ולא נשריש אותו בבתי הספר, אם לא נדרוש לשנות את רמות ההוראה – אנחנו נקבל פה דור שעל פניו יהיה מאוד משכיל, אבל הפריון שלו יהיה מאוד נמוך" מסכם בן-דוד ומדגיש שהמדינה צריכה להמשיך ולהשקיע במוסדות המחקר שלה "דור המייסדים הבינו את זה, ובלי כסף בכלל בנו פה מוסדות מחקר מפוארים. זה עניין של סדר עדיפויות לאומי, שבסופו של דבר יכול לקבוע אם נהיה או לא נהיה פה בעתיד."