אתמול הפגינו הנכים מול בית ראש הממשלה. קראו לכבוד ראש הממשלה בנימין נתניהו ולאשת ראש הממשלה הגברת שרה נתניהו, לצאת לשער ביתם ולכבד אותם בשיחה. הגברת ניקול ראידמן שהגיע לבקר את חברתה, הגברת שרה נתניהו, יצאה אל המפגינים בשער. מראה המוחים נגע ללבה, הנמיכה עצמה לגובה כיסא הגלגלים וחיבקה את חנה עקיבא, כמו גננת שמחבקת ילד בוכה בגן הילדים. ליבה הרחב של הגברת ראידמן יצא למצוא פתרון למצוקה המיידית של הנכה המסכנה היושבת מולה בכיסא הגלגלים, שלפה את ארנקה המעוצב, הוציאה ממנו חבילת שטרות של 200 שקלים כל אחד ודחפה לידה של חנה עקיבא האומללה.

ראידמן מיהרה להיבלע לתוך השער שננעל בזריזות מאחוריה, ולהתעלם מאחורי המסך השחור שמפריד בין ראש הממשלה לאזרחים הפשוטים. סכום הכסף שנותר בידה של חנה היה שווה לסכום קיצבה חודשית. אני מאמינה שהמצב דומה גם אני הייתי בולעת את הצפרדע, את הגוש שעומד לי בגרון ולוקחת את הכסף. היו עוברים לי בראש כל הדברים שאוכל לעשות איתו. התרופות והמזון שאוכל לקנות בו. אולי גם לצמצם את המינוס או להחזיר כסף לחבר שעזר לי בשעת מצוקה.

הדרישה של אנשים בעלי מוגבלויות לשכר המינימום, לקיצבה הוגנת, היא לא בקשת צדקה או נדבה. אנשים עם מוגבלות הם לפני הכל אנשים. רובם חלו או נפצעו במהלך חייהם. רובם עבדו, שרתו בצבא ושילמו מיסים. רובם שילמו הרבה כסף לביטוח לאומי. הם לא מתחננים לצדקה. הם דורשים צדק. דורשים שיתייחסו אליהם כמו אל בני אדם, לא כמו כלבים שמתחננים לשאריות מתחת לשולחן. רוצים לקבל את מה שמגיע להם, כמו כל אזרח אחר במדינת ישראל. הטעות של ניקול היא טעות נפוצה ולצערי זו הטעות הבסיסית של ביבי ושרה. מבחינתם מי שלא יכול לעבוד צריך להתקיים מנדבות ותרומות של אנשים פרטיים, כי הם מסכנים, כי צריך לעזור להם. קיצבאות הביטוח הלאומי הן לא נדבות. הן דמי פיצויים מפוליסה ביטוחית ששולמה, שעדיין משולמת, שכל אדם במדינה משלם.

ניקול ראידמן נראתה כנה ברצונה לעזור לנכים אבל היא התעלמה מכמה דברים. לא משנה כמה כסף יהיה לך בארנק לא תוכלי לתת אותו לכולם. להכנס לגן ילדים עם שקית סוכריות ולתת סוכריה רק לילד אחד זה מרושע. הנכים הם אנשים שרובם עבדו בעבר חלקם אפילו הרוויחו יפה. הם יודעים מה זה אומר להיות עצמאי. יודעים מה זה כבוד. התהליך שאדם עובר עד שהוא מבין, שברגע שהוא חלה או נפצע, הוא לא רק הפך להיות אדם עם מוגבלות וקושי, שלא באשמתו. לא רק שהוא מאבד את עצמאותו, הוא מאבד את כבודו. מכירה הרבה נכים שמתביישים בנכותם. עד לא מזמן נכים היו מודרים מהחברה הבריאה. היום לשמחתינו מהפכת הנגישות התחילה ואסור להפלות או להדיר נכה. עדיין, הקושי האמיתי של הנכים  הוא ההבנה שנכים הם אנשים עם מגבלה פיזית רפואית שלא באשמתם. המבט הזגוגי בעיניים כשמנסים לא לראות אדם עם מגבלה מעליב יותר מציחקוקים והערות של בני נוער חופזים. הגברת שממהרת ולא רואה שאני בתור רק כי אני יושבת מחליא כמעט כמו גובה הקיצבה.

מתן הכסף על ידי ראידמן עורר סערה, מהסיבות הלא נכונות. הרבה דיברו על כך שצדקה לא נותנים לעיני המצלמות עבור הון פוליטי. הרבה נאמר על העוול של הלבנת הפנים המבזה ברבים. הטעות של ראידמן ושל מבקריה מראה חוסר הבנה בסיסי של ההבדל בין צדק לצדקה.

ניקול טעתה. הנכים לא רוצים כסף. הם רוצים חיים בכבוד. הם לא רוצים להיות הנכים המסכנים שמקבצים נדבות. הם רוצים להיות מי שהם. אנשים לפני הכל. עם מוגבלויות. הכסף של הגברת ריאדמן לא ישמש את חנה עקיבא לטוס לחו"ל או לאכול במסעדה. הוא לא ישמש אותה לאוכל וגם לא לתרופות. הוא ישמש את קבוצת "הנכים הופכים לפנתרים" לדלק, מים ומזון לחסימות הבאות. המאבק ימשיך גם אם מתווה ההסתדרות יעבור כחוק בכנסת. הוא ימשיך ויימשך עד שיעבור חוק בכנסת שמשווה את הקיצבאות לשכר המינימום. הוא ימשיך כי המאבק הוא לא רק על כסף. הוא על הזכות לקיום בכבוד. הוא על ההגדרה – אנשים בעלי מוגבלות. במקום – נכים. הזכות להיות מוגדרים על ידי מי שהם כן ולא על ידי המוגבלות שלהם.