קרן ויולה, בעליה החדשים של קבוצת נגב קרמיקה הודיעה לפני כשבוע כי תסגור את המפעל בירוחם ותפטר את 140 העובדים המועסקים בו, מאחר ואין יכולת להפוך אותו לרווחי. בעליה החדשים של הקבוצה החליטה לסגור את המפעל היצרני היחיד שלה, ולהתמקד ביבוא ושיווק קרמיקה.

אך ברקע המשבר במפעל, עומדת שאלה רחבה יותר לגבי הייצור הישראלי בכלל. פתיחת השוק לייבוא מוצרים מחו"ל אמנם עשוי להוזיל את מחירי חלק מהמוצרים, אך במקרים רבים הוא פוגע בייצור המקומי, שלא מסוגל לעמוד בתחרות. תחרות זו מציבה קשיים נוספים על התעשייה הישראלית, הנמצאת במגמת שחיקה מזה שנים.

עובדי נגב קרמיקה מחוץ למפעל (צילום: ניצן צבי כהן)

תעשיינים רבים טוענים כי על אף קיומן של תקנות "העדפת תוצרת הארץ", שנועדו לעודד רכישת תוצרת מקומית, לא נעשה מספיק כדי לדאוג לרווחיותה של התעשייה הישראלית. "בניגוד לנהוג במדינות המפותחות, ובעיקר בארה"ב, באשר להעדפת תוצרת מקומית ברכש ציבורי, בישראל התקנות הקיימות אינן אפקטיביות", טענו בהתאחדות התעשיינים, שפועלת לשינוי התקנות כך שיספקו יתרון ממשי לתעשייה הישראלית.

כך למשל בנגב קרמיקה, שנסגרת, לטענת ההנהלה, בעקבות חוסר ביקוש למוצריה בארץ. מנכ"ל המפעל, אורי גלבוע, אמר בדיון של ועדת העבודה והרווחה, שנערך השבוע בנושא, כי "תעשייה בנגב, כשמדיניות הממשלה מעודדת יבוא זול- לא יכולה לפעול. אם מפעל נגב בירוחם מייצר אריחים ב-44 שקלים ובעולם בכל מני מקומות זה מיוצר במספר דולרים ומיובא לארץ ב-25 שקלים, אז אני לא יודע איך המפעל הזה יכול להיות רווחי".

שוק הקרמיקה הישראלי מלא כמעט לחלוטין בסחורה מיובאת. ישראל מייבאת אריחי קרמיקה בעיקר מסין וטורקיה – מדינות בהן שכר העובדים נמוך משמעותית מבישראל, במחיר זול כמעט בחצי ממחיר קרמיקה תוצרת ישראל. התוצאה היא תחרות קשה של יצרני הקרמיקה הישראליים, בתנאים בלתי אפשריים.

"זה תוצר באיכות נמוכה יותר- זה אולי עומד בתקנים, גם אם בקושי, אבל זה לא מוצר איכותי", אמר לדבר ראשון יו"ר מרכז הבנייה הישראלי, ערן רולס. לטענתו, קבלנים ישראלים רוכשים קרמיקה מיובאת, על אף האיכות הירודה יותר, בגלל פער המחירים הגדול בינם לבין התוצרת המקומית. "צריך להתחרות היום עם תוצרת של מפעלים סיניים וטורקיים ברמות נמוכות שבעצם היצרן הישראלי לא יכול להתמודד מולם", הסביר.

לטענתו, הפתרון למפעל בירוחם הוא מעבר משיווק לשוק הישראלי, לייצוא. "השוק של נגב קרמיקה הוא שוק שמתאים לייצוא. ייצוא למקומות שבהם מוכנים לשלם פרמיה על מוצר מעוצב, איכותי, ממותג, וגם על זה שזה מוצר ישראלי" אמר, "נגיד בניו יורק, 70% משוק הנדל"ן בניו יורק נשלט על ידי יהודים ישראלים. הם נותנים עדיפות למוצרים ישראלים".

"תקנות חסרות כל תועלת לתעשייה הישראלית"

תקנות שנועדו להגביר את רווחיותם של מפעלים ישראליים בשוק המקומי, על אף התחרות עם היבוא הזול, קיימות כבר. בשנת 1995 נוספו לחוק חובת המכרזים תקנות "העדפת תוצרת הארץ", לפיהן כל גוף ממשלתי מחויב לרכוש מוצרים מתוצרת ישראל, גם אם הם יקרים יותר.

על פי התקנות, מוצרים שיוצרו בישראל יקבלו העדפה במכרזים ציבוריים במידה ומחירם לא עולה על 15% מעל מחיר המוצר המיובא. כך, העניק החוק לתעשייה הישראלית יתרון במכרזים, גם במידה ומוצריהם יקרים יותר. מדובר בעסקאות בקנה מידה גדול, שעשויות להוות חלק משמעותי מרווחיו של כל מפעל ישראלי נתון ושל התעשייה הישראלית בכלל.

עם זאת, התאחדות התעשיינים מסרה לדבר ראשון כי "קיימות דרכים רבות 'לעקוף' באופן חוקי את הנדרש בתקנות. במקרים רבים, גופים הציבוריים שעורכים מכרזים, לא מוגדרים על ידי התקנה כגופים שמחויבים במתן יתרון לתוצרת ישראל. גופים אלו כוללים קופות חולים, מועצות דתיות ומוסדות אקדמיים – גופים הנהנים ממימון ציבורי אך לא מחויבים לרכוש תוצרת מקומית".

עוד הוסיפו כי "יש לזכור, שמלכתחילה, היתרון שמוענק בתקנות לתוצרת ישראלית בהתמודדות במכרזים ציבוריים מסוימים, הוא בהיבט המחיר בלבד (בשיעור 15% (20% בעוטף עזה). הבעיה היא שגם יתרון זה, לא חל על כל גוף המחויב במכרז. זאת מאחר שלא כל הגופים הממשלתיים/מתוקצבים המוגדרים בחוק חובת המכרזים נכנסו גם להגדרת 'מזמין' המכרז בתקנות האמורות".

מכשול נוסף העומד בפני יישומן של התקנות בפועל, הוא אופן ביצוע העבודות. במקרים רבים, הגופים הציבוריים המזמינים את העבודה אינם אלו שרוכשים את המוצרים. לעיתים קרובות, גופים ציבוריים מבצעים את העבודה באמצעות חברות פרטיות, שלא מחויבות, לפי החוק, לתת יתרון לתוצרת ישראל. כך, למשל, בית חולים ישראלי מחויב לרכוש תוצרת ישראלית ביתרון של 15%, אך במידה ונשכרת חברה פרטית חיצונית לביצוע העבודה, חברה זו פטורה מתקנות העדפת תוצרת הארץ. במקרה זה תעדיף החברה לרכוש את המוצרים המיובאים והזולים יותר.

דבר זה מתרחש במידה מוגברת במקרים בהם מתבצעות עבודות בשיטת PPP – שותפות ציבורית-פרטית. במקרים אלו מתחייבים יזמים פרטיים לבנות פרויקט גדול במימונם המלא או החלקי, בתמורה לזכויות בתשתית שתוקם. במקרים כאלו עומד בראש עדיפויותיו של היזם צמצום ההוצאות, וגם במקרה זה תקנות העדפת תוצרת הארץ אינן חלות.

דוגמא מובהקת לכך הייתה בהקמת עיר הבה"דים, פרוייקט העתקת מספר גדול של בסיסי צה"ל לבסיס חדש בנגב. העלות הכוללת של הפרוייקט עמדה על כ-22 מיליארד שקלים, שהיו יכולים להוות חיזוק נחוץ לתעשייה הישראלית. עם זאת, ההתעשיינים טוענים כי על אף שמשרד הביטחון מחויב להעדפת תוצרת ישראל, החברה שזכתה במכרז שכרה ספק שלא מחויב לתקנה והעדיף לרכוש מוצרים זולים באיכות נמוכה יותר.

עיר הבה"דים (צילום: יוסי זמיר/ פלאש 90)

ב-2016 התגלה כי גם משטרת ישראל עקפה את התקנה על ידי הצבת תנאים למכרז, שמונעים בפועל את השתתפותן של חברות ישראליות. המשטרה הוציאה מכרז לייצור של 60 אלף פרטי מדים, בשווי של שמונה מיליון שקלים, אך דרשה מהחברות, כתנאי, ניסיון בייצור מדים ל"25 משטרות בעולם". תנאי זה לא רלוונטי ליצרנים הישראלים, ויצרנית סינית זכתה במכרז.

ממשרד הכלכלה נמסר בתגובה כי "התקנה להעדפת תוצרת כחול לבן, תקפה ונאכפת על ידי משרד הכלכלה, בהתאם לפניות המתקבלות במשרד, ככל שיש טענה על פניה ספציפית שאינה מטופלת – נשמח לקבל פרטיה.

"באשר לעיר הבה"דים, מדובר במקרה מורכב, בו הספק הזוכה אינו מספק את השירות בעצמו אלא רוכש מוצרים מאחרים, ואכן לא בהכרח מחויב ברכישת תוצרת הארץ בעצמו. נושא זה נמצא בבדיקה בימים אלו ובחינת פתרונות מתאימים. יצוין כי הגופים המחויבים חייבים בקיום התקנות בעצמם, ובהחלט יש אחריות לכל משרד ממשלתי לפעול בהתאם לדין. אנו מגיבים ומטפלים בכל פניה המתקבלת באופן מיידי ויסודי".

תגובות משרד הביטחון וממשלת ישראל לא נתקבלה, נכון לשעה זו.