"את חייבת לקרוא", "זה מזכיר את שתי שלגיות" (של עירית לינור), "אי אפשר להוריד את הספר מהידיים" ועוד משפטים מסוג זה הביאו אותי לרכוש עותק של "תזכירי לי מי את" (נטע חוטר, הוצאת תכלת). הספר אכן נשמע הבטחה גדולה. חוטר כותבת מעולה במאקו, והיא הסיבה המרכזית ואולי היחידה שאני נכנסת לאתר הזה מלכתחילה.

ציפיתי לכל הפחות לחווית ג'יין אוסטין. חשבתי שאני הולכת לקרוא את הקלסיקה הפוסט-פוסט מודרנית של "אמה", דמיינתי את ברידגיט ג'ונס מודל 2017. למה? כי סוף סוף יש פה ספר שכתבה אישה, אם הוא לא יהיה הדבר הכי מדויק והכי פורץ גבולות מה הוא בכלל שווה? אם זה לא ״הכי״, האם יש לזה מקום? בעולם שלנו, הכל צריך להיות "קול" (voice) של תקופה, של תרבות, של דור, ע"ע הסדרה בנות. רמת הציפיות שלי מדברים, היא שאם זה לא מהפכני ברמת סימון דה בובואר אל תטריחו אותי.

קול של דור?

הדמות הראשית בספר, דידי, היא אישה שהיה לה הכל במובן המקובל חברתית של "הכל". היה לה בן-זוג מצליח, עבודה טובה וחבורת בנות מתפקדת, כלומר שנפגשת פעם בשבוע בקפה הקבוע. ואז, כמובן שהכול השתבש. מכאן בעצם מתחיל הסיפור, שדרכו דידי מתבגרת, מקבלת החלטות, יוצרת מערכות יחסים חדשות ומשתנה.

קשה שלא להפיל על דידי, רווקה תל אביבית שחצתה את גיל 35, את כל השאלות הגדולות של ימינו: מי היא אישה חזקה, איך נכון למדוד את החיים וכו'. זאת הטעות שאני עשיתי כשהתחלתי לקרוא את הספר, כי דידי באמת מתעמתת עם מלא דילמות אבל לא כסופרוומן, על קריירה וזוגיות וילדים ומה זה חברות. והיא נכשלת בהרבה מהסוגיות האלה אז איך זה הגיוני שהיא הדמות הנשאפת. והאמת היא שזה לא היה פייר מצידי לשים אותה שם. נכון, היא לא דמות מופת, אבל זה חלק מרכזי באמפתיה שהיא מעוררת. לא כי היא לוזרית, כי היא אנחנו. ואנחנו אנשים שחיים את חייהם, לא "קול של דור" כמו לינה דנהאם.

החיים עצמם

סוף-סוף ספר שכתבה מישהי כמעט בגילי, והתכוונה אלי, התכוונה שאני אקרא אותו. לא עוד גבר בן 60 שכותב את ספריו כדי שימליצו עליו לפרס כזה או אחר. בין ים הספרים שיוצאים מדי שנה יש חשיבות גדולה לז'אנר הלא-מספיק-מוערך של ספרים על נשים שנכתבו ע"י נשים ושכיף ונעים לקרוא. מלבד סצנה טריגרית אחת, רובו המוחלט של הספר זורם ומעניין, וחשוב מכך – מעורר הזדהות.

לאחרונה שמתי לב שהרבה ממוצרי התרבות שאני צורכת הם קשים וקודרים, סטייל סיפורה של שפחה, שבאמת לא נראה לי שיש שם סצנה אחת שלא מעוררת אימה ויכולה לשמש כחומר מדהים לסיוטים בלתי נגמרים. זה חשוב שיש ספר קליל, שיש בו בדיחות, ומעלה חיוך, שמדבר על העכשיו. שיש בו פייסבוק וסטוקינג אחרי האקסים, ורצח רבין כסמל לניינטיז, ואת הספה של אמא כי עצובה ועוד מלא אלמנטים קטנים של החיים עצמם.