דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
27.2°תל אביב
  • 27.2°ירושלים
  • 27.2°תל אביב
  • 25.3°חיפה
  • 26.6°אשדוד
  • 33.5°באר שבע
  • 33.5°אילת
  • 30.4°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 31.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

לצאת מחוץ לתחום (לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית)

בחופשת סוכות האחרונה עברתי חוויה מרתקת. התארחנו כמה ימים בבית ההורים שלי בירושלים, וכמובן יצאנו לכמה טיולים בסביבה. חלק מהמקומות בהם טיילנו היו חדשים לי, חלקם האחר – מוכרים לי היטב עוד מהתקופה הירושלמית שלי. ברם, כשניסיתי לחבר בין מיקומם של היערות, הנחלים והגבהות שחרשנו במו רגלינו לראשונה עכשיו לבין מיקומם של אלה, שהיו בגדר של המובן מאליו עבורי, משהו לא הסתדר לי. ביוזמתי, יצאתי לטיול נוסף לכמה נקודות תצפית ליד המושב עמינדב על מנת להרכיב לעצמי את הפאזל. ואז, כשהסתדר לי הפאזל, גיליתי לתדהמתי שבעצם… לא הכרתי את העיר בה גדלתי כלל וכלל! שיער גילה, למשל, צופה לכיוון הקניון מלחה וכמעט נושק לו. או שנחל רפאים היפיפה, בו עוברות הרכבות בין ירושלים לבית שמש, מתחיל באזור הרחוב עמק רפאים הנקרא על שמו. שלא נדבר על כיווני האוויר ומיקומן הגאוגרפי של חלק מהשכונות הדרום-מערביות. לא היה לי מושג מכל אלה מקודם! ואילו כעת ניצבתי כמוכת ברק לנוכח ההזרה הפתאומית שהציגה לי את המובן מאליו מזווית חדשה לגמרי ולמעשה הפכה אותו לבלתי-יאומן.

יתכן שהסיבה לבורותי נבעה מכך שתמיד חייתי במחשבה, שאני מכירה את הכול בירושלים רק בגלל שזאת הייתה "העיר שלי", התחום הבלעדי שלי, במשך יותר מעשרים שנה. יכול מאוד להיות, שמאז שעברתי לבאר שבע המרחק והזמן עוררו אצלי תחומי עניין לא-צפויים לגבי ירושלים "המאוסה". או שאולי למדתי לחשוב בצורה רחבה יותר לגבי כל דבר בחיים. או שפשוט, כמו שאומרים, "הגיע הזמן" להיפתח למידע חדש. או שכל התשובות נכונות.

איך כל זה מתקשר למקצוע ספרות? נתחיל מזה, שהמילה "הזרה" היא מונח ספרותי שמתכוון להפיכת המוכר לזר על מנת לרענן את האופן בו אנו קולטים את הדבר המוכר הזה, להחיות אותו מחדש. לא הייתי מוצאת הגדרה מתאימה יותר מזו לחוויה שעברתי בירושלים בחג האחרון. בנוסף, בתור הסופרת הסוררת שכמותי, לא יכולתי שלא לחשוב על דרכים, בהן האקדמיה האהובה שלי לספרות מקבעת את צורת החשיבה היצירתית בקרב תלמידיה, מנסה להתוות להם כיוון מסוים ובכך להבטיח לעצמה דור המשך נאמן, מאומן ואחיד.

כידוע, בספרות, כמו בכל מדע אחר, יש לא מעט תאוריות וסגנונות שאת מרביתן, שלא נאמר את כולן, יש לחרוש כמו שצריך על מנת לקבל ציונים גבוהים בבחינות, וגם לדעת להשתמש בהם בכתיבת עבודות. כל מה שחרשת שוקע במוחך ומשמש לך כאבן בוחן להמשך. במקביל, יקראו הסטודנטים מאמרים וספרים בתחומם, שנבחרו על ידי האקדמיה לספרות בקפידה רבה, ושנכתבו על ידי מיטב החוקרים, בחלקם "פרות קדושות" אמיתיות, שישמשו להם אבני בוחן אף הם. למשל, מנחם פרי, שהזכרתי באחת מהכתבות הקודמות שלי, הוא פרה קדושה עבור הסטודנטים לספרות. בתחום הסוציולוגיה אוכל להצביע על חתן פרס ישראל לשנת 1992 פרופ' משה ליסק כפרה קדושה כזאת. ללא כל ספק, האנשים היקרים האלה פעלו ותרמו הרבה למען קידום המדע בתחומם, אם כי הידע בו הם מחזיקים רלוונטי עכשיו פחות מאשר בעבר. מבין התאוריות החשובות בתחום הספרות אוכל להצביע על הסטרוקטורליזם והדקונסטרוקציה, שהיו אופייניות לחשיבה הפילוסופית-בלשנית של שנות השישים והשבעים בצרפת, שעדיין נלמדות לעמקן, משום מה.

זה נכון שדברים רבים במדע, כמו בחיים, הם דינאמיים. אנשי האקדמיה מבינים ומקבלים זאת ומן הסתם מברכים על מחקרים פורצי דרך. ברם, במידה והנחושים שבין הסטודנטים יציעו נושאים למחקר משלהם, ידו המכוונת ועינו הבוחנת של המנחה, שעוסק פחות או יותר באותם הנושאים, יתאמצו לכוונם לחומרים מוכרים ומוסכמים בתחום ומאושרים על ידי האקדמיה. אחת הסיבות האפשריות לכך היא שהצלחתו של החוקר הצעיר הינה, במידה מסוימת, אבן בוחן להצלחתו של מנחהו. ואז, שופטים מהתחום יעריכו את המחקר על פי אמות המידה שהאקדמיה לספרות מכתיבה להם ויחליטו, האם לקרב את אותו החוקר הצעיר אל חוגם או לאו.

לכן, נשאלת השאלה, עד כמה מותרת הסטייה בפריצת הדרך הזו מתחום העניין שנחשב לתחומו הבלעדי של  החוקר ומהידע הקודם בו הוא שולט? האם יש בה משהו מהיציאה אל מחוץ לתחום, להצטלבותם של מספר תחומי ידע שונים באותו המחקר, להיעזרות ב"חכמת ההמונים" ועוד, או שכל החתרנות של החוקר נעה סביב אותן "הפרות הקדושות" שעיצבו אותו? האם יעלה בידו של החוקר הצעיר לקרוא תיגר על התאוריות והמתודות שחרש עד כדי הזרתן, לעשות משהו מהפכני, או שיעדיף שלא להסתכן ולהמשיך לשחק לפי כלליה של הברנז'ה האקדמית? זו שאלה אישית מאוד. הרי ברור לכולם שהדרך השנייה, "דרך המלך", מובילה בסופו של דבר לתפיסתו של כל הידע הנרכש כדבר מובן מאיליו. רק שכל אלה ששותפים לדרך הנוחה הזו נהנים מהחממה האקדמית, ואילו המעטים שבחרו בדרך ראשונה והמאתגרת נחשבים לאאוטסיידרים וחריגים.

כל זה מזכיר לי נשכחות. בעת שעמלתי על התזה שלי לספרות נעזרתי המון בתחום האנתרופולוגיה. כמו כן, פניתי לא מעט לבלוגים אישיים של אנשי רוח ומדע לאו דווקא מהתחום, לקטעי עיתונות, לחומרים בשפה זרה (רוסית), לידע האישי שלי. לפי הרגשתי, עשיתי דברים נכונים, אם כי השופטים שהעריכו את עבודתי חשבו אחרת. בסופו של דבר קיבלתי ציון גבוה, אך לא את הציון שציפיתי לקבל. בהמשך, הגשתי הצעת הרצאה לכנס זוטר בחיפה בנושא  "מקורות ביבליוגרפיים לא-תאורטיים במחקר ספרותי אקדמי", בה רציתי לעמוד על חשיבותם של מקורות המידע העכשוויים, אינטרנטיים למשל, לצרכי המחקר. לצערי, הצעתי נדחתה.

בחזרה לירושלים רבתי. תושבי ירושלים, כמו גם התושבים של כל הערים הגדולות, שרויים בדרך כלל בחממות ובועות דומות לזו של החממה והבועה האקדמית. הם עסוקים בחיי היומיום שלהם, רגילים ללכת למקומות מסוימים, מקובעים מדי בשביל לצאת מאזור הנוחות שלהם ולגלות פנים חדשות לדברים מוכרים. רובם שרויים במחשבה, שהם שולטים בכל הידע הנחוץ להם לגבי העיר בה הם מתגוררים. בדומה להם, קבוצות תיירים שמגיעות לירושלים מובלות על ידי מדריך, שמגיש להם את הידע אודות העיר שמתואם עם משרד התיירות בו הוא עובד (אלא אם כן זהו מדריך טיולים פרטי ובלתי-תלוי). ה"פרות הקדושות" של ירושלים אליהם נלקחים הרוב המוחץ של התיירים הם הכותל, מוזיאון מגדל דויד, תחנת הרוח וימין משה, הר ציון, טיילת ארמון הנציב עם תצפית לעיר העתיקה. אם מדובר בתיירים נוצרים, אז גולת הכותרת עבורם היא הר הזיתים וכנסיית הקבר. לקינוח – יד ושם והר הרצל בתור בונוס. לאלו החופשיים והנהנתנים יותר ניתן להוסיף גם את המדרחוב ממילא, את שכונת עין-כרם, את מתחם התחנה המחודש ואת מרכז העיר. הרשימה נגמרה.

נגמרה? למעשה, היא רק התחילה. רק שבשביל לגלות את הדברים יוצאי-הדופן שירושלים וסביבתה יכולים להציע, יש לצאת מאזור הנוחות או להתנתק מהקבוצה, ולחקור. להביט לצדדים. לסטות מהדרך המקובלת. לשאול שאלות. להתבונן בדברים מוכרים מזווית חדשה. לגלות מסלולים לא סטנדרטיים ולהיענות לאתגר ללכת בהם עד הסוף. לחרוש את הקרקע ברגליים. לקחת סיכונים. רק אז לקבוע, אם בכלל, שהידע שלך על העיר ירושלים ואתריה הוא מלא.

לצורך העניין, באקדמיה לספרות, ובכל אקדמיה, המצב הוא דומה. רק לפורצי דרך הלא-נורמליים שביננו ניתנה הממלכה. אך זאת רק אחרי שיספגו את הביקורת, את הגידופים, את הסירובים לעזור ואת ה"המלצות החמות" להשקיע תחילה בחומר הנלמד ורק אז לנסות לצאת מהתחום… ראיתם פעם גאון שהשקיע במידע הלא-רלוונטי לגביו לפני שנהיה מה שהוא? איינשטיין, למשל? או ניוטון? או המשוררת יונה וולך, עם בספרות עברית עסקינן? ומה לגבי אבי השפה העברית המודרנית, אליעזר בן-יהודה?

יש משפט מפורסם שאומר, שמי שאינו יודע ליצור, מלמד, ומי שאינו יודע לא ליצור ולא ללמד – מבקר. משפט אחר אומר, שיש הבדל מהותי בין ידיעת הדברים לבין ההבנה של מה שאתה יודע. כל השנים חשבתי, שאני מכירה כל פינה בירושלים, שאני יודעת עליה הכול. ההזרה שעשיתי לה באמצעות הטיול הקצר גילתה לי, שלא הבנתי שום דבר ממה שידעתי על העיר, והפכה בעיני את המובן מאיליו לבלתי-יאומן. כעת, החוויה זו מהווה לי מקור השראה לשלל מחקרים שבחוצפתי הרבה אעשה בהמשך. ככל הנראה, מחקריי יהיו לא סטנדרטיים וחתרנים כמו הטיול היזום שתיארתי.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!