פסטיבל האישה הפראית התקיים זו הפעם השמינית בארבע שנים האחרונות, והפעם, תחת הכותרת "חיה בסרט". "באיזה סרט את חיה?! בפנטזיה? אימה? דרמה, קומדיה או אולי פעולה? מה התפקיד שאת מגלמת בסרט הזה? אם היית כותבת את תפקיד חייך מה הוא היה?". הפסטיבל שם שאלות אלו במרכז, וגם גורם לנשים המשתתפות בו, ליהנות מהן.
באתר הפסטיבל נכתב "אנחנו מזמינות אותך לסוף שבוע שלם בו תוכלי להיות הכוכבת של הסרט שלך. בואי לחיות איתנו בסרט!". אז מה הסרט של נשים בפסטיבל נשים? הכל מהכל. 500 נשים, מתוכן 100 מעורבות בהפקה, מגיל שלושה חודשים ועד 80, בחוף דור. מגוון רחב של נשים. רק נשים.
האוהל האדום
הספר, 'האוהל האדום', רומן היסטורי שנכתב ב-1997, תרם רבות ליצירת מודעות ומיתוג לחויה השבטית של הנשים בתקופה הקדומה. הסופרת מספרת את סיפורה של דינה, בת הזקונים של יעקב ולאה ואחותם הקטנה של בני יעקב מהם יצאו שבטי ישראל. האוהל האדום הינו זירת התכנסות מרכזית עבור הנשים. זירה שהכניסה אליה הותרה אך ורק לנשים בזמן הווסת, ושם הן יכולות להרשות לעצמן לחגוג, להיות, לתמוך, לצחוק ולשהות אחת במחצית השנייה.
בראיון שעשתה הסופרת אניטה דיאמנט הודתה כי המציאה את רוב התכנים בספר, בתוכם גם את 'האוהל האדום'. אמנם בתרבויות העתיקות הנשים הופרדו מהגברים בזמן הדימום בחודשי, הווסת, אבל אין הרבה תיאורים על מה התרחש בהפרדה זו באמת, וניתן לשער שהיה גם שוני בין תרבויות שונות. ובכל זאת, כנראה שהשאיפה הנשית לחוויית השבט הנשי קיימת. בפסטיבל, הכניסה לאוהל האדום הייתה מוגבלת לגיל 18 ומעלה והיא בהחלט הזכירה את הסיטואציה הקדומה של השבטים – ישיבה באוהל ללא מזגן.
תהל עלמה בארי, בת 57, +1, העבירה סדנה באוהל האדום בשם '12 השערים לאיזון הורמונלי'. "היום התחום המגדרי מאוד מפותח" אומרת בארי. "מהפקת הפסטיבל פנו אלי כשלימדתי בהודו בגלל החומרים שלי על גיל המעבר." עוד הוסיפה כי היא "משלבת ידע עתיק של חכמת הנשים, ידע על בריאות האישה, ומשלבת אותו עם מדע עכשווי בתחום בריאות האישה."
"יש חוסר הלימה בין המידע של הרפואה הקונבנציונלית לבין המידע המדעי בתחום הרפואה המשלימה. הרבה רופאים קונבנציונליים לא מעודכנים במידע העכשווי. יש מידע חדש על הקשר בין המערכת ההורמונלית בגוף. בשיטת 12 השערים אני מאחדת את המישור הגופני, רגשי, מנטלי והתודעתי/רוחני." בארי אינה היחידה ששיטת הטיפול שהיא מציעה מהווה שילוב. בין כלל הסדנאות ניתן למצוא שילוב של ישן וחדש, קונבנציונלי ופחות, הוליסטי וגם אולי קצת ניו אייג'י.
"נשים צמאות לידע הזה. למשהו שסוף סוף יסביר להן למה הן מרגישות כפי שהן מרגישות, כי חוסר איזון הורמונאלי הפך למגפה בקני מידה עולמי והגיע הזמן להפסיק את הסבל, את הבושה, את התסכול ואת רגשות האשם שאלפי נשים וגברים מרגישים היום." מספרת בארי על הצורך של נשים רבות לשבת סביבה, חלקן בשמש ישירה, ולסבול את הרמקולים מהחפלה שהבמה המרכזית מנסה להרים.
"אני מאוד אוהבת להנחות בפסטיבל. יש פה נשים שרוצות ללמוד ולעשות משהו לעצמן והן פתוחות לראיה רחבה והוליסטית של כל מיני נושאים. אני נוגעת בפן ההורמונלי. נשים צמאות לכלים מעשיים ולידע של מה לעשות בנושאים שונים." אומרת בארי ואכן, היה אפשר לראות את זה בבירור בכך ששלב שאילת השאלות בסוף הסדנה נקטע רק בגלל שהגיע זמנה של הסדנה הבאה.
אבישג מאיה זלוף, בת 34, העבירה מעגל על אורגזמה וחשק מיני באוהל האדום. הסדנה החלה כאשר המשתתפות היו מוזמנות לשתף את כל השאר בחוויות מהאורגזמה שלהן. באופן מפתיע, נשים נפתחו, ואחת אחת וחלקו מהידע הייחודי שלהן.
את המפגש היא פתחה באמירה "אנחנו עושות מהפכה במיניות" והתכוונה בעצם קיומה של סדנה מסוג זה. לדבר ראשון אמרה זלוף כי "בעיני הסדנה והפסטיבל מאיצים תהליכי התפתחות, פותחים דלתות לשינוי בחיים ובמיניות. אני חושבת שהשיח הנשי על מיניות מתעורר יותר ויותר וזו מתנה מדהימה לנשיות ולאנושיות. אנחנו מוציאות את המיניות מהצל, פותחות את זה לשיח וזה עוזר לנו להעשיר אחת את השנייה ולא להרגיש לבד".
על ההבדל בין הפסטיבל הנשים הזה לאירועים אחרים בהם היא נוכחת אומרת: "יש פה תחושת נינוחות בפסטיבל נשים שאין בשום מרחב אחר. יש המון נשים שחוששות ממרחב 'רק של נשים' וכשהן מגיעות לפה הן מופתעות ומגלות שזאת חוויה מאוד מיוחדת. בתוכינו זו הכמיהה שיש לכולנו לשבט נשי. זאת גם הזדמנות לנשים שהנושא הזה מורכב להן לעשות שלום עם נשים ועם נשיות." אז אמנם לא בטוח שכל מי שלא משתתפת באירועים מסוג זה הבחינה בכמיהה שלה לשבט הנשי, אבל בהחלט החוויה של ישיבה באוהל משותף והחלפת חוויות מיניות ברמה אינטימית כזו או אחרת היא לא דבר יומיומי.
במופע המרכזי מירה זהר סבן וקארין אור קראו לכולן לחזור למעגל הנשי, לשבט. לא מקום נטול גברים בכל היבטי החיים, אלא מקום בטוח, רב גילאי, תומך, שרק נשים מסוגלות לתת זו לזו.
אישה, בתה, נכדתה, נינתה
הרב גילאיות מהווה חוויה מרכזית בפסטיבל. לא בהרבה מקומות בחיים, במיוחד לא פסטיבלים, יוצא לבלות עם נשים בקשת גילאים של שני חודשים עד 79 שנים. אמהות וילדות, סבתות ונכדות, שניים, שלושה, ואפילו ארבעה דורות במקום אחד. חכמת הנשים של השבט, כבר אמרנו?
גל קינן, מפיקת הפסטיבל, סיפרה ש"אי אפשר לאפיין את האוכלוסייה היום שמגיעה לפסטיבל, הנשים כל כך מגוונות, מגיעות לפעמים שלושה דורות של נשים, ופעם היו לנו פה גם הסבתא רבה בת ה-92 שישנה במתחם אוהלים ולא רצתה חדר בצימר".
בפסטיבל נכחו שלושת בנותיה של קינן. "הפסטיבלים יוצרים השפעה גדולה על הבנות. הן גדלו איתי מגיל קטן בפסטיבלים." במקום ישנם מתחמים מיוחדים המותאמים לילדות ונערות. "אני מנסה לייצר להן עולם אחר, מנקודת מבט אישית שלהן ומנקודת מבט שנייה שלהן כנשים. אם אי אפשר לשנות את כל העולם החיצוני עבורן אז לפחות ליצור להן מרחבים שבהם כן יש שיח אחר, זה חשוב."
קרני מני, שהגיעה לפסטיבל עם שתיים מבנותיה, סיפרה על החוויה הייחודית של השתתפות בפסטיבל כהורה: "כשאת מגיעה עם שתי בנות לפסטיבל את לא מקבלת את החוויה שלך כפי שהיא אמורה להיות בפסטיבל. את מגיעה בידיעה שזה לא אותו דבר וזאת חוויה שבעיקר מיועדת לבנות. אני קצת מבטלת את עצמי בשבילן, כי זה משהו שלא ניתן לקבל במקומות אחרים. את הקשר בינינו זה רק מחזק. זה מביא לשיח שלא מגיעים אליו בבית, מביא קירבה אחרת, נותן פתיחות למקומות אחרים שבדרך כלל את לא נותנת, וזה בעיקר נותן חופש, ושחרור. "
ברקע הראיון מתקיימת בבמה הראשית סדנה שנקראת "מחוללות שמחה" ובה המנחה מספרת על תפיסת הגוף שלה ועל יחסי אהבה שנאה עם הבטן והישבן שלה. גל מגיבה לדברי המנחה ואומרת "ילדה ששומעת את הטקסטים האלה על מה שנשים עוברות על דימויי גוף ושומעת חוויות מתקנות אחר כך, זה חושף אותן לשיח אחר."
מרחב בטוח
מהתרשמות מכלל השיחות בסיום הסדנה, ההרגשה של מרחב נשי בטוח עלתה כחוויה חזקה וכצורך של הנשים הנוכחות.
בסדנת הריברסינג-נשימה מעגלית על המשתתפות להציף את הגוף בחמצן דרך נשימה, כשהן שוכבות. אוורור יתר זה מייצר תגובות פיזיולוגיות שונות וניתן לשמוע בין המשתתפות בכי בלתי נשלט, זעקות, צחוק ומיני קולות. בנוסף לשתי מנחות הסדנה היו גם חמש עוזרות שסייעו בתהליך ותמכו בנשים המשתתפות.
בסוף הסדנה, אחת הנשים אמרה לשאר המשתתפות, בדמעות, כי בזמן הנשימות עלו וצפו בה הדמויות הנשיות בחייה, אמא שלה, סבתא שלה, דודה שלה. היא סיפרה שהיא הרגישה שהן לא הגנו עליה כשהיא הייתה צריכה הגנה ושמירה מהן. מבחינתה התמיכה שקיבלה מהעוזרות בסדנה יצרה לה חוויית מרחב בטוח. היא הרגישה ששמרו עליה וראו אותה וזה הציף לה את הנשים בחייה שלא שמרו עליה ולא הגנו עליה כמו שהיא הייתה צריכה. זה חידד לה את התפקיד של נשים לשמור אחת על השניה. במעגל לא נותרה עין יבשה.
האחיות גבריאלה ורוני שיר מנחות את סדנת הריברסינג. גבריאלה מגדירה את האחיות כ"מטפלות ויוצרות מרחבים אישיים וקבוצתיים לריפוי. ליצור מרחב של אהבה ולעשות עבודה אנרגטית בינינו. אנחנו עובדות גם עם תקשור, קערות טיבטיות, תנועה".
"מה שונה במרחב נשי? נשים מרשות לעצן להשתחרר, להתפשט. זה לא אנטיתזה למרחבים מעורבים (עם גברים, י.א.) אבל גם צריך לחוד כי קורים דברים אחרים. לנשים יש את אותו הגוף וזו השפה שלנו. זה מחזיר אותנו למקום של לפרגן אחת לשנייה – מקום שהיה חסר שנים. "
על תחושת השבט בחיים המודרניים אומרת גבריאלה שלאורך ההיסטוריה העלימו את הסיפור הנשי. "יש לנו אל בצורה זכרית ושכינה בצורה נקבית. בתור אישה קשה להתחבר, האיזון בין הזכרי לנקבי עוזר לחיבור."
"ביום יום זה תלוי בכל אחת ומה היא מכניסה לחיים. אני חושבת שכל אישה צריכה את הזמן שלה עם נשים, אם זה דרך כוס קפה עם חברות פעם בשבוע, או מעגל נשים פעם בשבוע. אני מאמינה גדולה בעבודה תודעתית. כמה שיותר מסת נשים שיבינו את העצמה שלהן וכמה שהן יפות, בסוף זה יקרה. זה לא או פטריארכיה או מטריאכיה. אני רוצה איזון. אם כל אחת תצא עם זרע של אמונה בעצמה, דייני!".
"נשים נשים שק של לחשים"
מלבד האוהל האדום היה במתחם הפסטיבל גם את האוהל השמאני. גם התרבות האינדיאנית השבטית מהווה מקור השראה בפסטיבל. יש נשים שהמפגש השמאני מאתגר אותם וחווית הפסטיבל יכולה ליצור גילוי בתחום הזה.
הילה נאמן, מבלה בפסטיבל, מחדרה, בת 63, גרושה + 2 בנים, יצאה לפנסיה מלימוד מחול וזהו פסטיבל הנשים הראשון שלה. "ההרגשה מדהימה. זה חדש, גורם לי להיות יותר מחויבת לעצמי. לא בורחת החוצה. מבינה עכשיו מעוד מפגש ועוד מפגש שיש משהו שונה בין נשים. אני לא מרגישה לבד וזה הכי עצמתי שיש. יש פה כל מיני נשים בכל מיני צבעים וצלילים, אפילו של צחוק, וזה פשוט נפלא".
תמר סביליו, מכרכור, בת 42, נשואה עם שני ילדים, בעיסוקה מבשלת בבתים, בפסטיבלים, מתקשרת, שרה ומנגנת, בחרה לבוא לבד לפסטיבל. היא הייתה בכל הפסטיבלים הקודמים חוץ מאחד, ועובדת בצ'אי שופ, בית הקפה בפסטיבל.
"הפסטיבל הזה הוא מרחב בטוח שבו אני יכולה להיות אני, לפגוש עוד נשים ולדבר על דברים שביום יום אני לא מדברת עליהם. לשמוע נשים עם אותן דילמות וזה מחזק. מבחינתי זה חופש, להשאיר מאחור את המשפחה, הילדים, ולבוא בשביל עצמי. אני מכירה הרבה אנשים ופוגשת פה אנשים מפסטיבלים קודמים וזה כייפי ומעניין. מתאפשר לי פה להכיר מגוון רחב של אוכלוסיות. יש מכנה משותף שיוצר עצמה. להרגיש מה זה להיות בשבט הגדול ואפשר בזה לחולל שינוי, אם רק נכיר אחת את השנייה ואת היכולות לרפא את עצמנו ואת האחרות".
אודליה כהן גרין, מתקשרת, בת 43, נשואה +2. מטפלת בראשון לציון, מספרת: "בפסטיבל נשים יש יותר פתיחות, יותר זרימה, משהו באנרגיה כמעט חסר התנגדות וגם אם יש אפשר לעבור דרך זה ביותר נעימות. אני פעם ראשונה בפסטיבל וזה היה מהמם, יש הרבה נשים, יותר קשובות ויש הרבה הזדהות ופרגון. "
נשות העולם התאחדו
מי שאחראית על הפקת הפסטיבל היא גל קינן. גל החלה את הפסטיבל מהיותה חברה באוהל האדום, ארגון בינלאומי שמייצר מרחבים נשיים. "פעם קיבלו את הוסת ביחד באור הלבנה והאוהל האדום היה מקום לדבר בתקופה השבטית שנשים גרו ביחד. היום התרחקנו מזה וכל אחת עושה לביתה ואין את הסיסטרהוד, האחווה הנשית. האוהל האדום יוצר את המרחבים האלה בכל מיני מקומות בארץ".
"אצל האינדיאנים יש את זה גם, את המון לודג', וגם בכל מיני תרבויות אחרות. כשהן מקבלות את הוסת זאת ההזדמנות שלהן לנוח אחת עם השנייה והגברים מתחזקים את הבית" היא מספרת.
אז למה דווקא לבחור באישה הפראית כמודל לפסטיבל? קינן מסבירה. "רציתי לייצר פסטיבל נשי שמביא גוונים שונים בנשיות חוץ מאשר המחבקת והמכילה. רציתי להביא לידי ביטוי ואפשרות גם צדדים מוחצנים יותר בנשיות. מיניים, יצריים. בגלל זה הסדנאות דינמיות, חווייתיות. יש מסיבות, מרחב חופשי ובטוח להתעוררות, לנשיות. הפסטיבל נותן מענה על כך".
"צוות ההפקה מצומצם ומחזיק מערך מורכב של לוגיסטיקה, אבל אני נהנית מכל רגע. כל צוות ההפקה מורכב מנשים, כולל טכנאית סאונד ואפילו קונסטרוקטורית. הייתי בהפקות מעורבות אבל כאן הדינמיקה יותר נעימה, גם בהפקה יש את הסיסטרהוד. הראייה פה יותר רחבה, זה לא כל אחת עושה את התפקיד שלה ולא רואה מסביב. כל אחת מסתכלת ורואה את השנייה".
אז השאיפה לאחוות הנשים לא נפסקה גם בתקופתנו. אך מה בין מציאות הפסטיבל לחיים מחוצה לו? גל מעבירה מסר ומבדילה את לה אינדיגה מפסטיבלים אחרים בהם הפסטיבל הוא ניתוק מהמציאות, ומצביעה על הפוטנציאל הטמון בפסטיבל הנשים להיות מחולל מציאות חדשה שניתן לקחת ליום יום.
"הייתי רוצה שהנשים שבאות ייקחו איתן הביתה את המקום הזה. שהפסטיבל לא יהיה מנותק. נשים משוחררות פה, ויש להן נטו זמן לעצמן. הן לא צריכות לטפל, הן מאוד מתרחבות פה. הרבה פעמים בפסטיבל יש נפילות מתח כשחוזרים הביתה, בגלל הפער בין היום יום לפסטיבל . ודווקא הפסטיבל הזה זה ציידה לקחת ליום יום. הייתה לי מישהי שהייתה פה בפסטיבל אחד ואז הגיעה לשני ובפעם השנייה אמרה לי שסדנת המיניות שהיא עברה בפעם ראשונה הצילה לה את חיי הנישואים. זה לדעת לקחת את כל מה שחוית ולמדת פה ליום יום".
קינן מדגישה, "זה לא פסטיבל נשים נגד גברים. דווקא הנשים אחרי שיש להן מרחב לעצמן, מגיעות יותר שקטות ויותר רגועות ועם יותר אהבה ורצון. ליום יום, לזוגיות, לאהבה, לילדים ולחברות".
לגבי ההופעות אמרה קינן: "לייצר במה רק של נשים זה קשה כי מאחורי כל אישה מדהימה עומד טור של גברים. את מופע המוזיקה בערב פינינו לאומנית שייצרה הרכב במיוחד עבור לה אינדיגה. חשוב לנו יצירה נשית והפסטיבל מעודד את זה. אנחנו מאוד פתוחות לתת במה לנשים צעירות ולייצר חשיפה במרחבים האלה".
צרכנות ומחירים
כמו בכל פסטיבל, תרבות הקניות והדוכנים נוכחת. אפנת הפסטיבלים קשורה לרוב לבדים גזורים באלכסון, עשויים מכותנה, וגם חגורות כיסים למיניהם ותכשיטים גדולים נפוצים. עולה שאלה – האם בשבטים הקדומים מכרו שרשראות אבנים ב 350 ש"ח? האם האחווה הנשית היא המקום למכור כוס לווסת ( נקראת מון קאפ או ליידיקאפ) בכמעט פי עשר מהמחיר באייביי? כנראה שבתחום הזה הפסטיבל לה אינגידה הוא בכל זאת רק פסטיבל. מתוך 500 המשתתפות 100 נשים הן חלק מצוות ההפקה. דבר מרשים. אך עדיין אחווה נשית יכולה להתבטא גם בצרכנות שונה, צרכנות שכאן לא קיבלה אלטרנטיבה ראויה.
הדוכנים היו אומנם של עסקים בבעלות נשית ויש לעודד זאת, אך לא בכל מחיר. במלוא מובן המילה. מחירי הכרטיסים עלו בקופות 400 ש"ח ליומיים ובמכירה מוקדמת מאוד 280 ש"ח. נשים שרצו לחלוק חדר עם עוד 3 נשים שילמו עוד 280 ש"ח למיטה. לכל זה יש להוסיף את מחירי הארוחות, שנעו בין 25 ל 35 ש"ח. זה יוצר מצב שליום וחצי פעילות המחיר הוא לא פתוח לכל האחיות אי שם. אמנם אי אפשר לאפיין גילאית את הפסטיבל אבל ניכר כי המשתתפות שייכות גם לסיסטרהוד כלכלי חברתי ממוצע ומעלה.
