הפעם אבחר לפתוח את מכתבי הציבורי השנתי, ה-8 במספר, דווקא בוידוי אישי. בשבועות האחרונים, בעקבות התבטאות מקוממת במיוחד של אחד מחברי הקואליציה הבזויים ביותר בכנסת כנגד אחד המיעוטים בחברה הישראלית, כתבתי ברגע של כעס דבר-מה שלא צריך היה להיכתב. לעצמי אני יכול כמובן להסביר שלא באמת התכוונתי לזה, אבל האמת היא שהיה זה אחד מרגעי הפחות יפים, רגע שאינני גאה בו כלל.

לשמחתי, אני מוקף בחברות ובחברים שאינם עומדים מהצד נוכח הסתה, ואלימות. עוד באותו היום התקשרו אלי שתי חברות ואמרו לי במפורש: ניצן -עברת את הגבול. אמרו, וצדקו. אכן – אין הצדקה להסתה ולאלימות. זהו הקו האדום שלא רק שאסור לעבור – אלא שיש לגונן עליו, לחדדו תדיר, ולהתעקש עם עצמנו ועם אחרים שלא לעבור אותו. שלא להיות אדישים אליו. זה הוא מבחנו של כל מאבק, ויהא צודק עד כמה שיהא בחברה דמוקרטית.

השבוע, לאחר שהתפרסמו כתובות הנאצה מול בית הנשיא הבהרת כי "כתובות מסוג זה ראויות לכל גינוי ואין מקומן בשיח הציבורי בישראל". לצערי דבריך אלה אינם מתיישבים עם התנהלותך ארוכת השנים, כמי שבנה את הקריירה הפוליטית שלו על הסתה ושיסוי ציבורים זה בזה. רק בבחירות האחרונות שילהבת את מצביעיך כשאתה מציג חמישית מתושבי הארץ הזו כאויב המבקש להשתלט עליה בקריאתך "הערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים של עמותות השמאל". אתה ושותפיך הפוליטיים אינם בוחלים באמירות קיצוניות ביותר כנגד מי ששונה מהם בעמדותיהם, כנגד מיעוטים, כנגד מוסדות שהם חלק מליבת קיומנו הלאומית והריבונית: צבא הגנה לישראל, משטרת ישראל, בתי הדין, העיתונות ועוד.

כידוע לך אני מקפיד מדי שנה לשלוח לך מכתב זה ולהזכיר: לא שכחתי ולא סלחתי.

עדיין אני זוכר את עמידתך שם על המרפסת בכיכר ציון, כשמתחתיך קהל משולהב הצועק בקול ניחר 'בדם ואש את רבין נגרש', 'מוות לרבין', שורף את תמונותיו של ראש הממשלה ואף מלבישו במדי הצורר הנאצי. היו מנהיגי ימין אחרים שמחו, שעזבו את המקום. אתה החרשת והתבשמת באהבת הקהל המשולהב.

אני זוכר כיצד צעדת בצומת רעננה, כשמאחוריך חבל תליה וארון מתים. היית אז מנהיג ציבור גדול, יו"ר האופוזיציה ויו"ר תנועת הליכוד – שאנשיה עמדו יום יום מול בית ראש הממשלה וצעקו ללאה רבין 'נתלה אותך ואת בעלך כפי שתלו את מוסוליני בכיכר'. אני זוכר, ואזכיר, ואזכיר, ואזכיר. אמשיך לכתוב עד שתכא על חטא. עד שתשנה דרכיך.

השנה נוספו למפעל הרחבת הפערים שלך, המנגנונים השונים אותם שכללת להוצאת הכלכלה הישראלית מן השיח הציבורי: מגבלת התקציב, מגבלת ההוצאה, חוק ההסדרים והנומרטור, ההסתה כנגד ציבורית שונים ומדיניות שימור הסכסוך הישראלי פלסטינאי שאתה מקדם – גם החשדות הכבדים המוטלים מעלייך, המצמצמים את אמונו של הציבור הישראלי בנבחריו (ונזכור שיצחק ז"ל לא התחבא מאחורי אישתו – אלא התפטר על חשבון הדולרים שניהלה).

נמשיך לזכור ולהזכיר, לזכור ולהזכיר. להיאבק על דמות החברה הישראלית.