'דבר ראשון' מלווה את יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בסדרת כתבות העוסקת בהכרעות הגדולות שעומדות בפני מדינת ישראל והחברה הישראלית, וביכולתנו כחברה לעצב את דרכנו באופן דמוקרטי, על בסיס הסכמה לאומית רחבה, ללא אלימות. לכתבה הראשונה בסדרה – צומת איו"ש, מאת מיכל רוטנברג. זוהי הכתבה השניה בסדרה

ביוני 1947 שלח מזכיר הסוכנות היהודית דאז, דוד בן גוריון, מכתב להנהלת המפלגה החרדית "אגודת ישראל", שנודע לימים כ"מכתב הסטטוס-קוו". במכתב הבהיר בן גוריון את עמדת הסוכנות היהודית ביחס לסוגיות הקשורות לדת ולמסורת היהודית במדינה שתקום, וביניהן היחס לשבת. "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת, כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם", כתב בן גוריון. עם הקמתה של מדינת ישראל, ההבטחה מולאה והשבת עוגנה בחוק כיום מנוחה – אך הפרשנות לחוק נמצאת במחלוקת בשבעת העשורים שחלפו מאז.

רק בחודש שעבר נרשם עוד פרק במאבק על דמותה של השבת בישראל: נשיאת בית המשפט העליון היוצאת, מרים נאור, הקריאה את פסק הדין האחרון שלה שעסק בהחלטת עיריית תל אביב להתיר פתיחת מרכולים בעיר בשבת. הנשיאה דחתה את עמדת העותרים כנגד העירייה, וקבעה כי החלטתה חוקית.

"בצד ההגנה על צביונה הייחודי של השבת", כתבה נאור, "יש לאפשר לכל פרט ופרט לעצב את השבת שלו על פי דרכו ועל פי אמונותיו, ולצקת בה תוכן כראות עיניו". היא הוסיפה כי "מלאכת האיזון שהוטלה על הרשות המקומית אמנם אינה פשוטה, אך היא הכרחית לקיום חיים משותפים בחברה רב-גונית כשלנו. חיים משותפים אינם 'הכל או לא כלום', אלא מבוססים על סובלנות לדעה שונה, כבוד הדדי וויתורים הדדיים".

פסק הדין האחרון של נאור מצטרף לשורה של אירועים בולטים בציבוריות הישראלית שעניינים "הסטטוס-קוו" המפורסם, החל מהפגנות חרדים בירושלים על פתיחת חניונים ומקומות בילוי בשבת, משברים פוליטיים סביב עבודות תשתית בסופי שבוע (הרחבת המסילה בת"א, העברת המשחן של חברת החשמל ב-1999), ועד ממשלה שנפלה בשנת 1990 עקב טיסה רשמית של שרי הממשלה בשבת. בנסיון לבחון נקודות מבט שונות בנושא עיצוב השבת במרחב הציבורי, שוחחנו עם שלושה ישראלים ממגזרים שונים, בנסיון לחלץ את היסודות או הנתיבים לפתרון מוסכם – אם ניתן להשיגו.

אורי קידר, 'ישראל חופשית': "להכיר בכך שהסמלים של השבת לא תואמים את המציאות"

"מחלוקות ציבוריות בכלל, ומחלוקת השבת בפרט, הן מחלוקות על סמלים, על ייצוגים של סמלים ודברים שנתפסים בתור סמלים" אומר ל'דבר ראשון' אורי קידר, מנכ"ל 'ישראל חופשית', אשר מובילה בשנים האחרונות מספר מאבקים ציבוריים לקידום האינטרסים של הציבור החילוני במרחב הציבורי. "המחלוקת הציבורית על אופי השבת היא מחלוקת שמשתנה עם הזמן. כשמדברים על מחלוקות סביב נושאי דת ומדינה חוזר הרבה הביטוי "הסטטוס קוו" וכן הלאה… אני לא חושב שהיום, אם להסתכל מכל מיני צדדים, יש הגדרה משותפת לסטטוס קוו. לא שבהכרח מתישהו הייתה הסכמה סביבו".

אורי קידר, מנכ"ל "ישראל חופשית" (צילום: יח"צ)

לדעת קידר, המחלוקת סביב אופי השבת מתבטאת בעיקר במאבק על שירותים שקיימים או לא קיימים במרחב הציבורי. "דוגמה טובה לכך היא עניין משחקי הכדורגל בשבת", מספר קידר, "במשך הרבה מאוד שנים היה קונצנזוס על כך, או שלפחות לא היה דיון ציבורי על כך שאין קונצנזוס, כי אני מניח שתמיד היו אנשים שלא אהבו שיש כדורגל בשבת. וזה בדיוק איפה שהעניין של סמלים בא לידי ביטוי. יש מאבק על הכדורגל, אבל לדעתי הוא לא יוביל לשינוי, מכיוון שגם אנשים שרוצים לשמור על צביון הלכתי של שבת ציבורית לא יזיזו, נכון להיום, אלפי ילדים שמשחקים כדורגל בשבת. מנסים להתמקד עכשיו בעניין הכדורגלנים המקצוענים, אבל כאן בדיוק הבעיה – כי זה לא מרכז הדיון. הכדורגלנים המקצוענים זה סמל וסביבו נסוב הדיון, אבל מחוץ לדיון, יש לך אלפי ילדים שצריך לגייס להם מאמן, שופט, נהג להסיע את הקבוצה וכו' – ושכולם עובדים בשבת".

"ציבורים שלמים שומרים שבת כהלכתה, והולכים לנפוש בבתי מלון. אבל הרי המלונות לא עובדים על אוטומט בשבת, וברור לכולם שיש שם אנשים שעובדים בשבת, אבל אתה לא מוצא אף אחד שקורא לסגור מלונות"

"דוגמה נוספת היא בתי המלון. יש לך ציבורים שלמים ששומרים שבת כהלכתה, והולכים לנפוש בבתי מלון. אבל הרי המלונות לא עובדים על אוטומט בשבת, וברור לכולם שיש שם אנשים שעובדים בשבת, אבל אתה לא מוצא אף אחד שקורא לסגור מלונות. זה הסיפור הגדול פה – יש כל מיני סמלים, וניסיון לצייר סיפור אחד שאינו תואם את המציאות".

חנות am pm בתל אביב (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90).

ישראל חופשית וארגונים שותפים מנסים לייצר כיום פתרונות שונים במציאות, וקידר נותן כדוגמא את ניסיון האגודות השיתופיות שמייצרות מענה לתחבורה ציבורית בשבת כמו 'שבוס' בירושלים ו'נוע תנוע' בתל אביב. "בסוף זה התאגדויות פרטיות של אנשים שמעוניינים לפתור סוגיות שמעסיקות אותם, ואני חושב שזה דבר מדהים, שגם מייצר מציאות שלמדינה יהיה קשה מאוד להתעלם ממנה."

"צריך להכיר בכך שיש ציבור גדול בישראל שהשבת שלו היא לא אורתודוקסית, והציבור הזה דורש פתרונות לאופי של השבת שהוא רוצה. אני מאמין שהציבור הזה גם יצליח בזה, בדרך זו או אחרת. אבל עדיף שזה יהיה בשיח משותף במקום כפייה פוליטית"

האם אתה רואה פתרון באופק, שאלנו. "אם פתרונות ייעשו לפני שהמחלוקות מחריפות, אז כנראה שהם יהיו יותר מוסכמים ופחות חד צדדיים", אומר קידר, "צריך להכיר בכך שיש ציבור גדול בישראל שהשבת שלו היא לא אורתודוקסית, והציבור הזה דורש פתרונות לאופי של השבת שהוא רוצה. אני מאמין שהציבור הזה גם יצליח בזה, בדרך זו או אחרת. אבל עדיף שזה יהיה בשיח משותף במקום כפייה פוליטית כזו או אחרת". קידר חושש מתסריט שבו "יהיה ניסיון לקרוע את החבל, למהלכים שאין להם יכולת להסתיים בצורה חיובית".

יצחק נחשוני, עיתונאי חרדי: "במרחב הציבורי, לשבת צריכה להיות עדיפות"

"אני גר באזור מעורב, השכנים שלי נוסעים בשבת והשבת היא לא כפי שאני רוצה לראות אותה ברחוב, אבל כאשר מדובר בשינוי המרחב הציבורי – צריך להתנגד לזה בכל מקרה" אומר יצחק נחשוני, עורך העיתון החרדי 'מרכז העניינים' ופרשן קבוע בתחנות הרדיו החרדיות. להערכתו, רוב הציבור החרדי התרגל לכך שישנם מקומות ציבוריים שפתוחים בשבת והוא מקבל זאת, גם אם ללא רצון. "אני רוצה שהמדינה תהיה יהודית כמה שיותר, אבל אני מבין שנמל תעופה עובד בשבת. לא נוח לי עם זה, אבל אף פעם לא הערתי על זה."

"אם הציבורים השונים לא היו מסתגרים כל אחד במקומו, אני בטוח במאה אחוז שכל הבעיות האלו היו נפתרות" יצחק נחשוני (תמונה באדיבות המצולם)

מה שמטריד את נחשוני הוא כרסום מתמשך, לשיטתו, במעמדה של השבת במרחב הציבורי. "יש לי תחושה של שיטת סלאמי שפוגעת בשבת. זה המרכולים, זה הניסיונות לשנות את ההסדרים בתחבורה ציבורית. זה הכל מרחבים שאני חלק מהם. ועוד חלק מזה שהחקיקה נעשתה גם מנקודת מבט סוציאלית של יום מנוחה. אבל היום מכרסמים בזה ומשנים דברי בראשית".

"לא היה צריך לעשות חוק בעניין השבת מלכתחילה, כי הניסיון מוכיח שכל דבר שאין בו חוק: יום הכיפורים, ברית מילה, מזוזה ועוד, שומרים אותו יותר – כי אנשים ניגשים לכך באופן וולונטרי"

אם תשאלו אותו, חוקי השבת היו טעות. "אני כופר בזה שחושבים שהציבור החרדי רוצה לעשות את המדינה יותר חרדית או מדינת הלכה. זו תעמולה, אני נמנה על אלו שחושבים שלא היה צריך לעשות חוק בעניין מלכתחילה, כי הניסיון מוכיח שכל דבר שאין בו חוק: יום הכיפורים, ברית מילה, מזוזה ועוד, שומרים אותו יותר – כי אנשים ניגשים לכך באופן וולונטרי".

לדעת נחשוני, מכיון שמדובר בעניינים שעל סדר היום הציבורי, ולאו דווקא הפרטי-אישי, צריכה להיות עדיפות לעקרון שמירת השבת. "ברור לי שהאופי של השבת שונה בין הציבורים, אבל השאלה היא מה גובר על מה. בבג"ץ לפני שבוע טען עורך הדין שהמרכולים צריכים להיות פתוחים כי אם באים אליו אורחים ולאשתו אין רוטב סויה – הוא רוצה לדעת שיש לו מקום לנסוע לקנות סויה. עם כל הכבוד, במדינה יהודית, האם רוטב סויה הוא יותר מערך השבת? יש דברים שאני לא יכול להיות שותף לפשרה, גם אם אני ארצה, אני לא יכול להיות שותף למהלך של פתיחת מרכול בשבת. לא בגלל שאני נוקשה, אלא בגלל שהפשרה לא יכולה להיות כאן. ואני רוצה לחיות ביחד".

"בבג"ץ לפני שבוע טען עורך הדין שהמרכולים צריכים להיות פתוחים כי אם באים אליו אורחים ולאשתו אין רוטב סויה – הוא רוצה לדעת שיש לו מקום לנסוע לקנות סויה. עם כל הכבוד, במדינה יהודית, האם רוטב סויה הוא יותר מערך השבת?"

"אם חוק המנוחה היה נתפס כחוק סוציאלי ולא חוק דתי", אומר נחשוני, "כלומר שצריך לתת לאנשים לנוח, אז מי לא היה מבין את הסוחרים של תל אביב שאומרים שאין להם כוח לקום כל בוקר ב-5 בבוקר להתחרות עם מרכולים אחרים?בשבת אני רוצה לנוח. אף אחד לא היה חושב שזו כפייה דתית. היו מבינים אותו".

נחשוני לא מציע פתרון קונקרטי לבעיה, אך לדעתו אם הציבורים השונים בארץ יבחרו לחיות יותר במשותף אחד עם השני במקום אחד ליד השני, המתח יפחת. "המתח הזה כואב לי. ואחת הבעיות הגדולות של השבת וגם נושאים אחרים היא שלא גרים ביחד. אם הציבור החרדי לא היה מסתגר בתוך השכונות שלו, ואם הקיבוצים השונים ורמת אביב וכל אלו לא היו מסתגרים כל אחד במקומו, אני בטוח במאה אחוז שכל הבעיות האלו היו נפתרות. אין לי ספק בכלל".

הרב אילעאי עפרן: "המדינה לא יכולה לחייב אנשים לשמור שבת"

עבור הרב אילעאי עפרן, המשמש כרבה של קבוצת יבנה, היחס לשבת במדינת ישראל הוא חלק מדיון רחב יותר, סביב ההתמודדות של התורה וההלכה עם מציאות של מדינה וריבונות. "עוד לפני שאנחנו דנים בסוגיה החברתית על איך מסדירים את היחסים בין מסדירי השבת למחלליה, או בין מי שרוצה לקיים את השבת באופן כזה או אחר, יש פה דיון פנימי דתי הלכתי שלא הושלם", הוא אומר. לטענתו, אחד מ"זרעי הפורענות" שממשיכים את הוויכוח סביב השבת נע סביב השאלה הגדולה – איך מקיימים מדינה שומרת שבת.

"ההלכה שבידינו לא לגמרי פתרה את השאלות האלו, מהסיבה הפשוטה שרובה ככולה עוצבה בגולה, במציאות שבה לא הייתה ריבונות ושלטון יהודי, ולא התמודדנו עם השאלה – אם מחר אנחנו מקבלים מפתחות של מדינה, איך אנחנו מקיימים צבא ומשטרה, משק אנרגיה ונמלי ים? ואם מחר כל עם ישראל ירצה לשמור שבת כהלכתה, איך נקיים משטרה? מה עם בתי החולים?", מקשה עפרן.

"הדרך היחידה לפתור את הקונפליקט הזה היא סביב ההבנה שאנחנו חיים בעולם חסר". הרב אילעאי עופרן (תמונה באדיבות המצולם)

בניגוד לתדמית התקשורתית, עפרן סבור כי המחלוקת בציבור הישראלי סביב השבת סוערת הרבה פחות ממה שנדמה, ולמעשה מתקיימת במעמד צד אחד – הצד האורתודוקסי. "אני לא חשוב שהשיח הזה כזה ער. בכל ענייני דת ומדינה, הפער בין סקרי דעת קהל לבין המצב בכנסת מראה שהציבור שהולך לקלפי לא מתעניין בכלל בדת ומדינה. חלק מהסקרים מראים ש-80% מהחברה הישראלית תומכים בנישואים אזרחיים, בפירוק המונופול של הרבנות ובעד תחבורה ציבורית בשבת, אבל כשהם הולכים לקלפי, המפלגה היחידה שזה חלק מהמצע שלה היא המפלגה הכי קטנה בכנסת. זה לא באמת מעניין אנשים, לא אכפת להם."

"ההלכה היהודית עוצבה בגולה, במציאות שבה לא הייתה ריבונות ושלטון יהודי, ולא התמודדנו עם השאלה – אם מחר אנחנו מקבלים מפתחות של מדינה, איך אנחנו מקיימים צבא ומשטרה, משק אנרגיה ונמלי ים?"

"זו אדישות שהיא מתחת לייאוש. בציבור החילוני יש קבוצה קטנה מאוד שזה מאוד חשוב לה, וקבוצה גדולה מאוד שזה לא חשוב לה, לכן הקבוצה הקטנה מפסידה. יש פוליטיקאים שעוסקים בזה מאוד חזק, אבל הציבור שיוצא לרחובות ופועל הוא רק מצד אחד. גם העתירה לבג"צ מלפני שבוע קשורה לאנשים שזה פוגע בכיס שלהם. העותרים היו בעלי המרכולים".

לדעת עפרן, גם בתוך הציבור הדתי-לאומי הסוגיה הזו לא נידונה, מכמה סיבות. "בתוך קהילה דתית זה נון-אישיו, כי אנחנו ממילא שומרים שבת. ובתוך הציבור הלא-דתי זה נון אישיו, כי הם לא שומרים שבת. המרחבים המשותפים שלנו הלכו והצטמצמו, ולכן גם נקודות הקונפליקט הלכו והצטמצמו. אז נכון, יש כל מיני הסדרים היסטוריים, אבל אין מספיק אנשים שבוער להם לשנות אותם. הייתי רוצה שמוסדות המדינה יתנהלו ככל האפשר בהתאם להלכה, כי המדינה הזו היא שלי, אני המדינה, ואני רוצה שהיא תתנהל כמדינה יהודית באופן שאני מאמין שצריכה לפעול מדינה יהודית. אבל כל אחד מאזרחי המדינה צריך לעשות מה שהוא רוצה".

"בתודעה שלי, אין כזה דבר כפייה דתית. מעשה שנעשה בכפייה לא יכול להיות מעשה דתי. מהות השפה הדתית היא הבחירה החופשית, ואני לא רוצה שהמדינה תתערב בסוגיות שקשורות לדת, מהסיבה הפשוטה שאני לא מקבל את סמכותה בעניינים האלו, גם כשכביכול היא מתערבת לטובתי. זה מאוד פשוט, כי אם המדינה תחייב אנשים לשמור שבת, זה אומר שהיא יכולה לחייב אנשים לא לשמור שבת, ואז אני פשוט לא אקיים את החוק. ולכן אני לא רוצה שהחוק יתערב בזה, גם כשהוא במקרה לטובתי" מסכם עפרן.

עפרן קורא לצדדים להבין שחייבים להגיע לפשרות, שחלקן כרוכות גם בתשלומי מחיר פוליטיים. לדעתו, פשרות אלו הן מחויבות המציאות במידה ואנחנו רוצים להמשיך לנסות לקיים חברה שהיא אחת ולחיות בה. "בסופו של דבר, הדרך היחידה לפתור את הקונפליקט הזה היא סביב ההבנה שאנחנו חיים בעולם חסר. הרצון שלי לקיים את כל רצונותיי והאידאלים שלי ישאיר אותי בסוף עם חברה מפורקת מהיסוד. צריך שיהיה פה מימד של שיח ותעדוף שבו כל אדם יוצא עם חלק מתאוותו בידו, ואני מקווה שעם החלק החשוב לו יותר – וזה המפתח כדי להצליח לחיות פה ביחד".