דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
גיבורים

דעות / גורלה של האנושות תלוי ביחסה למושג גבורה

איזהו גיבור? השבוע נחשפנו למספר גיבורים, מהסוג שעולמנו תלוי בו - אנשים רגילים הנתקלים ברוע ומחליטים להגיב, להתנגד.

שמואל וילנברג ז"ל. צילום: מתוך וויקיפדיה
שמואל וילנברג ז"ל. צילום: מתוך וויקיפדיה
יניב כרמל

פרופ' פיליפ זימבארדו הוא מומחה בעל שם עולמי לרוע האנושי. מומחיותו העיונית נקנתה גם בהתנסות אישית: בניסוי המפורסם שערך ב-1971, "בית הכלא בסטנפורד", ביקש לבחון כמה מהר יסתגלו סטודנטים צעירים לתפקיד סוהרים בכלא פיקטיבי שתפקידם להתעמר בחבריהם הסטודנטים, שאיתרע מזלם לגלם את האסירים בניסוי. את עצמו השים זימבארדו כמנהל הכלא. הוא עצמו טוען כי אילולא הגיעה למעבדתו, אשר הוסבה למעין כלא, אישה צעירה, עמיתה למקצוע, היו תוצאות הניסוי הרות אסון.

"בתחילה ראיתי בביקורת שלה התייפיפות, היה לי כלא לנהל", אומר זימבארדו. אך תוך זמן קצר התעשת זימבארדו ונוכח שהביקורת של המבקרת הצעירה שלו הייתה מוצדקת: הסוהרים לקחו את תפקידם ברצינות יתירה, התעללו בחבריהם, תוך שהם ממציאים חוקים אכזריים. יותר מזאת, הוא עצמו נסחף לכך ולכן גדע את הניסוי. שנה מאוחר יותר זימבארדו והמבקרת שלו, ד"ר כריסטינה מאסלך, התחתנו.

כיום אומר זימבארדו שגורלה של האנושות תלוי ביחסה למושג גבורה, לגיבורים ולגיבורות. לאחר עשרות שנים של מחקר הוא טוען שהאופן שבו גיבורים מוצגים כיום בתרבות – גיבורי-על, בעלי כוחות מיוחדים המאופיינים ביופי לא-ריאליסטי – הוא מוטעה, כי לא מהם ניוושע. האנושות, לפי זימבארדו, צריכה להעלות על נס, את אותם אנשים רגילים, שאינם יוצאי-דופן בשום מידה, אשר נתקלים ברוע, ומחליטים להגיב כנגדו. אלו הם הגיבורים, והם מעטים. ורק אם נהפוך את סוג הגבורה הזה לפופלארי, הרי שיש לה לאנושות ולאנושיות, תוחלת, על פי זימבארדו.

חשבתי על זימבארדו השבוע כאשר שמואל וילנברג, גיבור בכל קנה מידה, הלך לעולמו.


יום שני, 14:00, מושב אודים. כ-250 איש צעדו אל בית העלמין הצנוע. הם באו להיפרד מאחד האנשים המעטים אשר נכלאו במחנה המוות בטרבלינקה, ושרדו לספר על כך.

"אני עומד כאן היום בחיל וברעדה מול קברך הטרי, שמואל", ספד לו נשיא המדינה, ראובן ריבלין. "מול אומץ ליבך ורוחך, מול גבורת הנפש, העוז היהודי. אני עומד כאן, כנשיא מדינת ישראל, על קברו של העד האחרון של טרבלינקה, ומולי עומדים, שוכבים, יחד איתך, 850 אלף יהודים".

בן 19 היה וילנברג כאשר נשלח לטרבלינקה. חרף גילו הצעיר הבין עד מהרה כי הגיע לגיהנום מעשה ידי אדם. וילנברג תיאר את הגיהנום בכתב, כבר בשנת 1945, לאחר שהמלחמה תמה. חלק מכתב היד הזה זמין כיום ברשת, באתר של מכון "מורשת".

"וילנברג הוא סמל למאבק על כבוד האדם", הקריא השגריר, "הוא לא הסכים לניצחון הרשע. הוא חזר לזיכרונות לא רק כדי לעורר את המצפון של האנושות, הוא רצה לשמר לנצח את האמת על השואה, להעביר את זה הלאה לדורות הבאים כאזהרה".

הקריאה בו קשה. הרוע האנושי בהתגלמותו המלאה, המתוכננת, מתואר בקווים פשוטים ועזים. ומולו העוז היהודי, האנושי, הדבקות בחירות, ההתנגדות לנאצים, המאבק לשמור על צלם אדם. וילנברג כותב:

"…(לאחר מכן היה) מקרה שזעזעני מאד, לפי שקורבנו היה חברי לספסל הלימודים, יליד צ'נסטוחובה, בשם לאנגר. הוא היה בנו של סוחר אמיד, ושהה בטרבלינקה מזה שבועות אחדים. ומעשה שהיה כך היה: בשעת מיון הבגדים הבחין איש ה-ס.ס. מיטטה בקבוצת עצירים שטופים בשיחה.

"למראהו נפוצו כולם בבהלה, בהותירם במקום את לאנגר, שהיה בלתי-מנוסה בנוהגי המחנה. מיטטה ערך חיפוש בבגדיו ומצא מטבעות זהב אחדים. לאנגר הוכה באכזריות ונחקר. מציאת כסף או זהב נתפרשה על ידי שליטי המחנה פירוש מיוחד במינו. גלוי וידוע היה לגרמנים שבשטח המחנה אין העצירים זקוקים לכסף, זהב או אבני-חן. הגונב אותם מטפח כנראה תוכניות בריחה.

"מסתבר שלאנגר רוצה לברוח, ולפי ששוחח עם חבריו – יש לגלות את השותפים. הגרמנים חבטו בו באכזריות בתובעם להסגיר את האשמים. אך לאנגר שתק בגבורה. לאחר המיפקד תלוהו כשראשו למטה על גרדום שהוכן במיוחד לתכלית זו. אולם גם אז לא נשברה רוחו של לאנגר, וכיוון שברי היה לו שדינו נגזר ונחתם, הלעיג על תלייניו וקרא את העצירים למרידה כללית. ראו הגרמנים שהוא מסית אותנו – וחמתם גברה שבעתיים. לבסוף נוכחו לדעת שלא יוציאו מפיו הגה שיש בו כדי להחשיד מישהו מבין חבריו, ושילחו בראשו כדור ששם קץ ליסוריו".

וילנברג שרד את זוועות המחנה. חרף האובדן, משפחתו נרצחה במחנה, הוא לא נכנע. הוא תר אחר האפשרויות למרד, ולבסוף כשזה פרץ, הצליח להימלט יחד עם כמה עשרות אנשים. לאחר מכן הצטרף ללוחמים הפולנים והשתתף בניסיון הנפל לשיחרור ורשה, ב-1944. ב-1950 עלה ארצה.

לא בכדי נישאו מעל קברו הספדים מטעם שני נשיאי מדינות – נוסף על ריבלין הקריא שגריר פולין בישראל איגרת מטעם נשיאו אנדז'יי דודה. נשיא פולין הגדירו "גיבור פולני".

"וילנברג הוא סמל למאבק על כבוד האדם", הקריא השגריר, "הוא לא הסכים לניצחון הרשע. הוא חזר לזיכרונות לא רק כדי לעורר את המצפון של האנושות, הוא רצה לשמר לנצח את האמת על השואה, להעביר את זה הלאה לדורות הבאים כאזהרה".

וגל, נכדו של וילנברג, סיכם: "אנחנו גאים בך, סבא גיבור שלנו. גאים בך, שלמרות שלקחו ממך הכל, היה לך כל כך הרבה לתת".

אם מוטל עלינו לחפש השראה לגיבורים מהסוג שזימברדו מדבר עליהם, גיבורי ההתנגדות לרוע בכל מופעיו, הרי ששמואל וילנברג, אדם שהוכיח שניתן למרוד גם אל מול החשיכה החשוכה ביותר, הוא מופת וסמל.


יום שלישי, 12:00, ועדת הכלכלה בכנסת ישראל. גיבורה נוספת, אף היא גיבורה בעל-כורחה, אך מסוג אחר לגמרי, הגיעה לועדת הכלכלה השבוע. נדמה היה שגם לחברי הכנסת היה קשה לדבר לאחר ששוש בראל סיימה את דבריה בוועדה שדנה בקטל בדרכים.

שימוע ציבורי, קורא יו"ר הועדה, ח"כ איתן כבל (העבודה), לדיונים הללו. השבוע דנו ביחס של מערכת המשפט לעבירות תנועה. דבריה של בראל היו כתב אישום חריף נגד מערכת המשפט וכנגד המדינה.

על פי דבריה של בראל המשפט שנערך לנהג האופנוע ארך שלוש שנים ארוכות, בהן נציגי המדינה והפרקליטות לא תקשרו עמה. בינתיים משפחתה קרסה. "יש לדנית אחות שהייתה בת 11 כשזה קרה. היא הסתובבה שנים בבית כמו צל של עצמה. בעלי, אבא של דנית, לא עובד כבר 6.5 שנים.

"דנית נהרגה על ידי אדם שדאג לקחת סם לפני שהרכיב אותה על האופנוע, לא דאג לה לקסדה, נהג במהירות וכנראה דיבר בטלפון. האופנוע סטה מהמסלול, התנגש בעץ. דנית נפלה, שברה את המפרקת ונהרגה. ילדה בת 17 שהייתה כל עולמי איננה כבר 6.5 שנים. אי אפשר להשתקם מזה. הוא רצח אותה, הוא היה על סמים, בן 20 עם שלוש הרשעות קודמות ובסופו של דבר הוא נכנס ל-15 חודשים בכלא והשתחרר אחרי 10 חודשים".

"אמרתי שהוא יהרוג עוד אחד, ואחרי 10 חודשים הוא היה מעורב ברצח החייל יפתח גריידי והגיע לעסקת טיעון. לאחר מכן הוא שוב נתפס נוהג בפסילה ושוב הוא בבית".

על פי דבריה של בראל המשפט שנערך לנהג האופנוע ארך שלוש שנים ארוכות, בהן נציגי המדינה והפרקליטות לא תקשרו עמה. בינתיים משפחתה קרסה. "יש לדנית אחות שהייתה בת 11 כשזה קרה. היא הסתובבה שנים בבית כמו צל של עצמה. בעלי, אבא של דנית, לא עובד כבר 6.5 שנים.

"ואיפה המדינה?" שאלה בראל, באיפוק שהדגיש את זעמה וכאבה. "למה לא עוזרים לנו? למה אני קיבלתי עזרה רק מ"יד לנקטפים"? (עמותה המסייעת למשפחות הרוגי תאונות הדרכים – י.כ.) למה רק "אור ירוק" (עמותה למאבק בתאונות הדרכים – י.כ.) עוזרים לנו? איפה המדינה?"

כאמור, לקח לנוכחים רגע להיות מסוגלים להמשיך בדיון לאחר הדברים האלו. אך הם המשיכו לדבר. בפרוטוקול לא נרשמה תשובה לשאלותיה של שוש בראל.


עברו 45 ימים מאז נפרד דיויד בואי מעולמנו זה. שירתו של בואי התמקדה בחירות האישית. חירות מחשבתית, יצירתית, מינית, חירות אנושית.

לכאורה, מפריד אוקיינוס בין אמן הפופ בעל העין הירוקה והעין הכחולה והגיבורים המוזכרים כאן למעלה. אבל אני מאמין, שאם וילנברג ובואי מסבים עכשיו יחד, באיזשהו מקום שמעבר, הם ודאי מוצאים שפה משותפת.

לשמואל וילנברג, לשוש בראל ולכל הגיבורים שעולמנו תלוי בהם נקדיש את שירו של בואי, "גיבורים".

תרגום:

אני, אני אהיה מלך
ואת למלכה תהיי
אף שזאת, לא תרחיק אותם הלאה
אך אם אביט בך, נוכל לזו השעה

ואת, אכזרית תהיי
ואני, אשתה כל הזמן
כי בכל זאת, אוהבים שכמונו
כן בכל זאת, מול כל העולם

אף שאין מי שישמור עלינו
נגנוב את הזמן
נכון לעכשיו
ונהיה גיבורים, וננצח לנצח
כן, לנצח נאהב

הלוואי, וידענו לשחות
כמו דולפינים בין שוניות
אף שאין מי שישמור עלינו
אם אביט בך, לנצח, לנצח

ונהיה גיבורים
כן, לנצח נאהב

ואני, אני עוד זוכר
איך עמדנו, ליד הגדר
והירי, מעל ראשינו עובר
התנשקנו, לא היה זמן אחר

כן, לא נתנו עליהם את הדעת
כי הייתה לנו אידאה אחת
ואנחנו יכולים להיות גיבורים
נכון לעכשיו
כן, נהיה גיבורים
ולנצח נאהב

 

בהכנת הכתבה השתתף ארז רביב

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!