מי מאתנו לא נתקל בקונפליקט הקלאסי בין המשפחה והקריירה? נדמה לי, אין כבר מה להוסיף לגבי התופעה הרחבה והמוכרת הזו. אך מי נותן את דעתו בקונפליקט אחר, מדובר הרבה פחות, שבין הלימודים והמשפחה? איזה תפקיד בחיינו משחקים הלימודים האקדמאים? האם הם חלק מבניית הקריירה שלנו, או שאנו נרשמים אליהם לצורך קידום בעבודה, העשרה וסקרנות אישיים, או פשוט על מנת לסמן V בהוצאת תואר ראשון או שני? תלוי את מי שואלים. מצד אחד, בעידן הנוכחי קשה להתקבל לעבודה מכובדת ללא תואר אקדמי. מצד אחר, יש גם כאלה, שעשו קריירה מסחררת גם מבלי שסיימו מוסד כלשהו להשכלה גבוהה. איך שלא מסתכלים על זה, אנשים שרוצים לצמוח בחייהם המקצועיים, חייבים ללמוד, כך או אחרת.

כשהייתי בשלבי סיום התיכון, הפצירו בי הוריי שאתקבל לתואר ראשון באוניברסיטה כמה שיותר מהר. הסיבה המרכזית לכך לפיהם הייתה שכדאי לי ללמוד כל עוד הראש שלי פנוי ואין לי שום דבר משמעותי נוסף בחיים. בגיל מבוגר יותר, לטענתם, "זה כבר לא יהיה בראש שלך". כי אולי אתחתן ואלד ילדים, אעבוד במשרה מלאה ועוד. כמובן, שעמדו מאחורי הטיעון הזה גם כמה סטריאוטיפים שהושרשו אצלם בתקופה הסובייטית, שלא ארחיב עליהם כרגע. עכשיו, כשאני כבר בעלת שני תארים אקדמאיים ומשפחה לתפארת, אודה ולא אבוש, שבמובן מסוים הוריי צדקו, ובגדול.

השכלה אקדמאית, ובכלל כל למידה משמעותית הנובעת מתוך תחושת שליחות פנימית עמוקה – פרושה חופש. מדובר בחופש הכי עילאי ואולטימטיבי שיש לכל אדם אינטליגנטי. החופש להתעניין, ליצור, לחקור, לנתח דברים; לבלות שעות על גבי שעות בספריות, במוזיאונים, בארכיונים, בחדרי מדיה, בחנויות רלוונטיות, להוסיף עוד נדבך ונדבך למידע הקיים אצלנו וליישם את המידע; לפעמים פשוט לשבת ולחשוב, מבלי שמשהו יפריע. עבור טיפוסים מסוימים, זוהי דרך ומהות החיים והגורם העיקרי להנאתם ולסיפוקם העצמי. גם אלה, שאינם אוהבים ללמוד ועושים זאת מתוך אילוץ נדרשים להשקיע בחומר הנלמד, בהכנת עבודות ומטלות אחרות, להיות מרוכזים.  רק כך ניתן להשיג את המטרה.

תתארו לכם איש עם ריחיים על צווארו לומד תורה! הריחיים הללו הם: בית, זוגיות, ילדים, פרנסה. שלא נדבר על מימון הלימודים הגבוהים, ולא באמצעות קרנות כגון "כלל מימון" שגובה ריבית גבוהה ושיכולה גם לתבוע אותך בהמשך על אי-החזרת החוב. הסיכוי שההורים יממנו לך את התואר הראשון שהתחלת בגיל צעיר הוא פי כמה יותר גבוה מאשר אם נרשמת לאותו התואר מאוחר יותר בעשור. בל נשכח גם את המענק הצבאי בתום שירות החובה.

סטודנט ישראלי ממוצע, במיוחד לתואר ראשון, אינו מסוגל לעבוד במשרה מלאה עקב עומס הלימודים. במקרה הטוב, הוא עובד לילות או משמרות. לעתים, הוא יקבל תמיכה ממוסד לימודיו בדמות מלגה או קרן כלשהם, בתמורה להתנדבות חברתית. קרי, הוא אינו מסוגל לפרנס משפחה.

סטודנט ישראלי אינו זכאי לפי החוק לכל סיוע מהביטוח הלאומי. יתרה מזאת, לפי אותו החוק, עליו גם לשלם עבורו ביטוח חיים לביטוח הלאומי כפעם ברבעון. גם אם מדובר בסכום סמלי בלבד לתשלום, עדיין זה עושק. מי שפטורות מהתשלומים הן נשים נשואות שרשומות כעקרות בית. קרי, משפחתו של אותו סטודנט אינה זכאית לאבטחת הכנסה.

מצופה מהסטודנט שיבוא להרצאות מוכן: אחרי שקרא את החומר, ביצע מטלה ועוד. מאמרים וספרים אקדמיים לוקח לפעמים לקרוא ולעבד ימים ארוכים. שלא נדבר על תקופות המבחנים התובעניות, שבמהלכן סטודנטים רבים אינם מרימים את ראשם מהניירת. קרי, סטודנט כזה יכול לשכוח מזמן איכות עם משפחתו, במיוחד עם יש במשפחה ילדים קטנים. במקרים מסוימים, הוא יכול לשכוח גם מעבודות בית הכי פשוטות, שדורשות זמן ביצוע, כגון הכנת אוכל, הליכה לקניות, ניקיונות, שיפוצים ועוד. סטודנטים צעירים רבים מתגוררים לעתים בתנאים מחפירים, אוכלים בחוץ, ממתינים לכוח סיוע מהבית, רק שלא להסיח את דעתם בכל התעסקות שאיננה לימודים.

אין מוסד להשכלה גבוהה בישראל שאינו מקיים עבור תלמידיו הפנינגים, אירועים, מופעים, חוגים, טיולים ועוד במחירי רצפה כצ'ופר על עבודתם הקשה. סטודנט נשוי שמתפתה להשתתף לפחות בחלק מהפעילויות מוותר על עוד זמן איכות יקר עם משפחתו. אלא אם כן יש מי שישגיח על הילדים ובת/בן הזוג יסכימו להצטרף לחגיגה.

בחלק מהמוסדות האקדמיים בישראל סוררת אי-התחשבות בוטה בסטודנטיות, שהפכו לאימהות. הן אינן מקבלות אישור היעדרות מקורסים מסוימים, נאלצות להילחם לצורך הגשה למועדי ג' בבחינות או דחיית הגשת העבודות. שלא נדבר על היעדר מקומות בתוך הקמפוס, המיועדים לשאיבת חלב או הנקה.

נוצר רושם, שהמוסדות להשכלה הגבוהה כאילו משדרים לנשואים ומרובים יותר בשנים שבין תלמידיהם: "כאן זה לא המקום בשבילכם. זהו עולם ששייך לרווקים ורווקות, צעירים וצעירות, או, לסירוגין, לאנשים בגיל הזהב, שילדיהם כבר גדלו ואינם תלויים בהם, ושיכולים להרשות לעצמם להשקיע את כל זמנם הפנוי בלמידה משמעותית". ואכן, במהלך שני התארים שעשיתי בשתי אוניברסיטאות שונות, ישבתי לרוב מאחורי ספסל הלימודים עם נציגי הקבוצה הראשונה או השנייה.

לעולם לא אשכח עם אילו רגשות אשם התמודדתי במהלך לימודיי לתואר שני כשבתי הבכורה נולדה! למזלי, היא באה לעולם בחופשת הסמסטר, לכן היו לי כשלוש שבועות להתאקלם. את כל הסמינרים שהיה עלי להגיש אז, דחיתי ושילמתי על כך קנסות. את המאמרים לשני הקורסים שהשארתי לי באותו הסמסטר קראתי בין הטיטולים להנקות, ובין אלה לשעות המעטות של שינה חטופה. לא יצאתי להרצאות בטרם שאבתי חלב, והייתי מביאה את משאבת החלב איתי בתיק. במקום לנוח ולאכול בהפסקות, הייתי חוזרת על השאיבות תחילה בשירותים, והמשך – בחדר הארכיון של המחלקה, אליו המזכירה טובת-הלב הייתה מכניסה אותי עם מפתח. שלא נדבר על תחושות הפספוס האיומות שבזמן שטיפלתי בבתי לא יכולתי להשתתף בכל מיני פעילויות של הקמפוס, לבלות שם עם החברות שלי.

ישנם, כמובן, פתרונות יצירתיים לבעלי משפחות שרוצים ללמוד ולקבל מקצוע. מכללות ומכונים רבים מציעים שפע של קורסים ומסלולים מקוצרים בשעות ערב, רק בחלק מהימים בשבוע. רק שעלותם של הקורסים האלה אינה נמוכה בהרבה משכר הלימוד האקדמי, והתכנים הנלמדים שם מכסים רק חלק יחסי וממוקד מאוד ממה שהמקצוע יכול להציע. ישנה גם האוניברסיטה הפתוחה, הדוגלת בלמידה עצמאית. מניסיוני, הלמידה העצמאית היא דבר פי כמה יותר קשה מלמידה במסגרת. שוב, תלוי את מי שואלים.

דרישותיהם ותנאיהם של הלימודים האקדמאיים בישראל הם, כנראה, הסיבה לכך שגיל הנישואים בקרב הישראלים רק עולה ועולה. יוקר המחייה והחוקים הדרקוניים בנוגע למימון שכר הלימודים הם, כנראה, הסיבה השנייה. כל אישה צעירה שמחפשת בן-זוג לחיים שיהיה אבי ילדיה מעוניינת שיהיה מסודר, עם שתי רגליים על הקרקע, מכניס כסף. כל גבר צעיר שרוצה להקים משפחה בעתיד, מודע לכך. לכן, גם אם השניים הכי מאוהבים שבעולם, בדרך כלל הם יחכו עם ההליכה לרבנות, לעתים די הרבה זמן. פעם היה לי מכר, שלמד עיצוב בבצלאל – זה, שעל הסלוגן שלו דיאז התנוסס הכיתוב "תתחיל להתפלל". בחור נבון, חכם, בנוי לתלפיות, ובלי חברה. הוא הסביר זאת כך: "כרגע אני כל כך שקוע בלימודים, שאין לי מה להציע לבחורה שתרצה להיות איתי, חוץ מסקס. אם זה מה שיתאים לה, נוכל ליהנות ביחד. אך אם היא תרצה יחסים ארוכי טווח, דרכינו ייפרדו מיד". נאמר בחריפות, אך ביושר.

אז מה לעשות אם שני אנשים לומדים יקבלו החלטה אמיצה להתמסד במהלך עשיית תואריהם? קודם כל, עליהם לדעת, שיהיה עליהם להתמודד עם אתגרים לא פשוטים בכלל, כגון להמתין עם הרחבת המשפחה. אם בכל זאת נולד להם ילד – להחליט, מי לוקח חופשה אקדמית ומי ממשיך במסלולו הלימודי. לדאוג למקור הכנסה יציב. לגייס כל עזרה, במיוחד זו של משפחותיהם. להגביל זמן בילוי עם חבריהם ולא להתפתות לכל הפעילויות בשעות הפנאי שהקמפוס מציע. לוותר על חלק מהשאיפות או לדחות את מימוש העצמי שלהם לזמן לא מוגדר. ובכלל, לחשוב פעמים, האם חופה וקידושין זה מה שחשוב ונחוץ עכשיו, בתקופה תובענית כל כך מצד אחד, אך מעשירה ומשחררת מצד שני. כי יש סיכוי לא מבוטל שכל היופי של הקמת ו/או הרחבת המשפחה בתקופת הלימודים, שהיא, למרות כל הקשיים, נחשבת גם לאחת התקופות היפות ביותר בחיי בן אדם, יהפוך לסיוט מתמשך.