קשה לרוב אזרחי ישראל היהודים לחשוב על אזרחי ישראל הערבים כשותפים מלאים ושווים במרחב. היותם חלק מהעם הפלסטיני, שאנחנו מתעקשים להישאר במצב של לחימה מולם, לא יכול להיות סיבה ליחס מפלה כלפיהם. תחשבו על זה רגע. כמה עצובה המציאות הזו: אזרחים של המדינה מאז הקמתה, בגלל מדיניות ממשלות ישראל כלפי הגדה המערבית ועזה – הם אזרחים בני ערובה ומוקצים. החברה הישראלית-יהודית התחנכה לגבות את המדיניות הזו.

בנושא הקרקע, המדיניות המפלה כלפי האזרחים הערבים היא הקשה ביותר. קל להבין זאת, שכן הציונות, האידיאולוגיה של מדינת ישראל, מתמקדת בעיקר בגאולת קרקע ובהתיישבות יהודית. גם אם מבינים את המניעים למדיניות המפלה, עדיין מדיניות מפלה היא פסולה. ייתרה מכך, בכדי ליישם את המדיניות המפלה, על המדינה להפעיל כוח אכזרי נגד אזרחיה.

בנגב, יישום המדיניות המפלה הוא האכזרי ביותר.

אתמול המדינה שלחה עשרות שוטרים וטרקטור קטן כדי להרוס את הריסות הכפר אלעראקיב במפעם ה-120.

ביום שני המדינה שלחה טרקטורים ועשרות שוטרים להרוס בית מגורים בכפר אלזרנוק. בלילה קודם משפחה נוספת הרסה את ביתה בעצמה, בכדי להימנע ממפגש עם כוחות המשטרה.

אתמול, הוועדה הגיאוגרפית לנגב דנה שוב בהקמת מועצה אזורית במבואות ערד, שטח שיש בו ארבעה כפרים בדואים לא מוכרים. נראה כי המועצה לא תקום למען תושבי הכפרים, אלא בכדי להיות כלי לפינויים.

מאז הקמת המדינה היא פועלת לריכוז האזרחים הערבים בנגב. המדינה מנצלת כל פרצה חוקית וכל כלי מדיני בכדי לפנות, לרכז ולעייר את האזרחים הללו. תוצאות מדיניות זו הן אוכלוסייה ענייה, מתוסכלת והרוסה. מדינה ההורסת את אזרחיה.

הכנתי את המצגת לדיון בוועדה הגיאוגרפית. לשם כך השתמשתי במפות הגוגל עם צילומי הלווין. בהגדלה, רואים את בתי הכפר. אנשים גרים שם, על המפה הזו. יש מפה נוספת, עם חמש נקודות צבע – של אותו המקום – שם מתכננת המדינה יישובים יהודיים, על הבתים שנמצאים שם.

זו המדיניות החדשה: להרוס ולפנות יישוב ערבי, ולשים יהודי במקומו. הראשון כבר בתהליכים – להרוס ולפנות את אום אל חיראן, ולשים במקומו את היישוב היהודי "חירן".

תושבי אלעראקיב הוצאו מאדמותיהם בכוח – איומי נשק – בשנות החמישים של המדינה. אמרו להם, רק לשישה חודשים. אמרו כך לאזרחים ערבים רבים בנגב בכדי "לשכנע" אותם לעזוב את הכפרים שלהם ולהתרכז לתוך אזור הסייג. מספר משפחות קטן הצליח להתעקש ולהישאר בשולי קרקעות הכפר. בשנות השבעים הקימו את רהט, והתושבים שפונו מאלעראקיב קנו מגרשים. עבר דור. הבנים מוכנים להינשא ולבנות משפחה. אבל אין מגרשים לקנייה ברהט. עבר עוד דור. הנכדים עכשיו מוכנים לקנות מגרש ולבנות את משפחתם… עדיין אין מגרשים. למעלה מחמישים אנשים נדרשים לחיות בבית אחד, שלושה-ארבעה דורות, בעיר ללא פרנסה, בעיר צפופה וענייה. ואדמות הכפר אלעראקיב שלושה ק"מ מהבית, עומדות ריקות. חזרו הביתה. הקימו מחדש את הכפר. נטעו עצי זית ותאנה, זרעו חיטה בחורף ואבטיחים בקיץ. גידלו משפחות. ביקשו הכרה. המדינה הגיעה עם בולדוזרים והרסה את הכפר עד היסוד. בנו מחדש. ושוב באו להרוס. וחוזר חלילה. כיום מקימים תושבי הכפר מחדש רק שלושה אוהלים. אתמול באו להרוס בפעם ה-120. הכפר נדרש לשלם למדינה יותר ממיליון שקל על הוצאות ההריסות.

מנהיג הכפר, השייח סייח אלטורי, בן למעלה מ-70, נולד בכפר, הורשע בפלישה לאדמות מדינה, כלומר על כך שהוא נמתעקש לחיות בכפר שלו, ויכנס לכלא.

את הכפר אלזרנוק, על 6,000 תושביו, המדינה רוצה לפנות ולהעביר לעיר רהט. זה כפר צפוף, קהילתי, עם בית ספר מוצלח במיוחד. תושבי הכפר יודעים שאם יעברו לרהט, ייהרס מרקם החיים והעוצמה של הקהילה תיעלם. לא יוכלו לשמור על הנערים. לא רוצים לעבור. העיר רהט לא רוצה אותם. כפי שהבנו, גם כך חסרים להם ברהט 1,500 דירות ובתים לתושבים החיים בעיר.

עמותת רגבים, שמה לה למטרה "לשמור על אדמות העם היהודי ועל אוצרות הטבע והנוף של ארץ ישראל ולמניעת השתלטותם של גורמים זרים על משאבים אלו", רואה באזרחי ישראל הערבים "גורמים זרים". רגבים מצאה אדמה פרטית שנקנתה על ידי יהודי טוב בשנות הארבעים, כיום בית הספר של הכפר אלזרנוק יושב עליה. שכנעו את צאצאיו – שגרים בחו"ל – שהמעשה הציוני הוא לדרוש מהמדינה לנקות את הקרקע שלו מערבים אזרחי ישראל. מסתבר שהוא ישמח לכל פיצוי – עדיף כלכלי – מהמדינה. אבל רגבים מתעקשים להקים שם ישוב יהודי. מה אכפת לרגבים שהם הורסים לכולנו את הנגב?

כך גם מנהל הרשות שהמדינה יצרה לשליטה בבדואים, יאיר מעיין, חבר טוב של ליברמן ותושב של אותה התנחלות וגם ממקימי תנועת רגבים. שם הרשות הזו 'הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים', גלגול חדש של 'המנהלה לקידום הבדואים', ו'הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב'. מעיין אמר לעיתונות (בגרמניה) שלדעתו כל הבדואים גנבים. תפקיד הרשות לפתח ולדאוג להתיישבות הבדואים בנגב. אולם הרשות לוקחת על עצמה למנוע התיישבות ופיתוח. כיום יושבים כל הבדואים על 3.5% מאדמות הנגב. הם 30% מתושבי הנגב. ומעיין עסוק בניסיון לצמצם עוד. זו התנהלות אכזרית כלפי אזרחי ישראל הערבים בנגב, וכאשר יותר ממאה אלף מתושבי הנגב לא מחוברים לחשמל ועסוקים בהישרדות, כל תושבי הנגב, יהודים וערבים, מושפעים.

המדינה הורסת למעלה מאלף בתים של ערבים בנגב בכל שנה. מדיניות אכזרית שתוצאותיה הן אזרחים עניים, מתוסכלים וחברה הרוסה. וישראל שותקת. אתם – שותקים. לכן המדינה יכולה להמשיך. והכל מתחיל בכך שבמדינה שלנו האזרחים הערבים אינם נחשבים שותפים שווים ומלאים. עם היסטוריה כמו שלנו, האם אנחנו לא מחוייבים להיזהר מחשיבה שכזו?

***

הכותבת מרצה במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללה האקדמית ספיר, פעילת זכויות אדם בנגב, ופעילה בתנועת 'עומדים ביחד'.

'עומדים ביחד' היא תנועה משותפת יהודית-ערבית המייצרת מפגשים ופעילות ליצירת חברה צודקת לכולם. להצטרפות לעומדים ביחד מעגל הנגב, או כל מעגל אחר, חפשו אותנו בפיסבוק: עומדים ביחד نقف معًا