הכתבה של מיכל רוטנברג "צומת איו"ש" מציגה ארבע חלופות אפשריות לעתיד יהודה ושומרון, ומתעלמת מהאפשרות החמישית.
ארבע החלופות מציגות כותרות וכינויים שונים, למרות שבחלק מהמקרים כותרות שונות וחלופות סותרות כביכול מכוונות למציאות ממשית דומה. למשל, במה נבדלת השליטה הצבאית הישראלית במדינה הפלסטינית לפי חלופת "שתי המדינות" מהצעת הסיפוח שמכירה באוטונומיה פלסטינית בחלק מהשטח או סיפוח שטחי C בלבד בחלופת "הסיפוח"? במה נבדלת מציאות הסיפוח עם אוטונומיה מרעיון המשך הסטטוס-קו, או מהמציאות שייצור רעיון הגבולות הפתוחים של יוזמת "שתי מדינות – מולדת אחת"?
בין שלוש החלופות שאינן התמשכות המצב הקיים, הנדמות כמנוגדות וכסותרות זו את זו, עובר חוט מקשר אחד: כולן נשענות, בין אם מתוך קבלה ובין אם מתוך התנגדות, על הקו הירוק כבסיס לחלוקת הארץ.
יוזמת שתי המדינות מניחה שהקו הירוק הוא הבסיס לחלוקת הארץ לשתי מדינות, וכמוה גם הרעיון המעורפל ומלא החורים של יוזמת "שתי מדינות – מולדת אחת", שנראה שנועד להתמודד יותר בעיות מצפונם של יוזמיו הישראלים מאשר עם מציאות ממשית של קיום שני העמים באותה ארץ. רעיון הסיפוח, עד כמה שיוזמיו אכן מבקשים לממש אותו (ולא להסתפק במתן שם אחר למציאות הקיימת), נשען על שלילת החלוקה על בסיס הקו הירוק, כמו על שלילת כל חלוקה שהיא.
הדבקות בקו-הירוק, כמו יש לו משמעות מקודשת בעקבות איזה מאורע קוסמי או מטאפיזי שמתח קו אל-חזור בנקודת הזמן הזו בשנת 1949 בהיסטוריה של ארץ ישראל, היא מהתופעות המוזרות והמזיקות לטעמי בשיח הפוליטי בישראל.
חשוב להזכיר שהקו-הירוק שורטט ללא תכנון רציני כקו הפסקת-אש בלבד (ונחשב לקו לא מוצלח מבחינה דמוגרפית, גאוגרפית ואפילו ביטחונית), כשבהסכמי הפסקת האש עצמם נכתב במפורש ששני הצדדים אינם רואים בו בסיס להסדר קבע, שיושג במו"מ עתידי. עקב התנגדות מדינות ערב השכנות, מו"מ כזה לא התקיים עד לאחר מלחמת יום הכיפורים, וכאשר מו"מ כזה נפתח הוא התבסס על החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 ו-338 (שהתקבלו בעקבות מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, בהתאמה), הקוראות להסדר על בסיס "גבולות מוכרים ובטוחים" – שתי תכונות שהקו-הירוק לא החזיק מעולם. למעשה, עמדה השוללת את הקו-הירוק כבסיס להסכם קבע הייתה קונצנזוס כמעט מוחלט בזירה הפוליטית בישראל (ובוודאי במפלגות השלטון בה) לכל הפחות עד לפתיחת השיחות על הסדר הקבע מול הפלסטינים בתקופת ממשלת ברק. יתרה מכך, רק בשנת 2004, כמשמעות צדדית של חוות הדעת השנויה במחלוקת של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בנוגע לחוקיות בניית גדר ההפרדה, הופיעה לראשונה הכרה בינלאומית כלשהי בקו הירוק כגבולה של מדינת ישראל.
לטעמי, כל דיון על עתיד שטחי יהודה ושומרון (ואולי גם עזה) לא יכול להתעלם מהחלופה שאינה מחוייבת לקו-הירוק. חלופה כזו העלה לראשונה יגאל אלון מיד לאחר מלחמת ששת הימים במסגרת הצעת המדיניות שזכתה לכינוי "תוכנית אלון". אלון הסביר שלאחר כיבוש השטחים, עומדות בפני ישראל ארבע אפשרויות:
הראשונה היא נסיגה מהשטחים שכבשה ישראל ומסירתם בחזרה לממלכת ירדן ולמצרים, אפשרות שראה כלא רצויה, מכיוון שתחזיר את האזור לאותם התנאים שהביאו לפרוץ המלחמה.
אפשרות שניה היא סיפוח השטחים ומתן אזרחות לתושביהם. את אפשרות זו ראה אלון כלא רצויה מכיוון שהשינוי הדמוגרפי המשמעותי יפגע אנושות באופיה היהודי של מדינת ישראל.
אפשרות שלישית היא סיפוח השטחים ללא מתן זכויות אזרחות לתושביהם. גם את אפשרות זו ראה אלון כלא רצויה, מכיוון שתיצור "מדינת אפרטהייד" שתבטל את אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל.
על בסיס תהליך זה של אלימינציה הציע אלון אפשרות רביעית: "פשרה טריטוריאלית", במסגרתה גבולות הקבע של מדינת ישראל יכללו את אותו החלק מתוך השטחים שנכבשו שנחוץ לישראל (ולאזור) כדי להבטיח קיומה מבחינה ביטחונית-צבאית ואוכלוסייתו הערבית דלילה, ולכן איזרוחה בישראל (לצד הקמת התיישבות יהודית בשטחים אלה) לא יפגע באופן משמעותי במאזן הדמוגרפי. בשטח שלא יהיה חלק מישראל באיו"ש הציע אלון שתוקם אוטונומיה פלסטינית עצמאית או שיחזור להיות חלק ממלכת ירדן. בהיעדר נכונות ערבית למו"מ עם ישראל על הסדר כלשהו, פעלה הממשלה בעשור הראשון שלאחר מלחמת ששת הימים ליצירת מציאות בשטח שתכין את התנאים ליישום של פשרה טריטוריאלית שכזו בעתיד.
הכשלון הנוכחי של ישראל והפלסטינים להגיע להסדר קבע על בסיס גבולות הקו הירוק במשך יותר מחמש עשרה שנים של נסיונות מציב סימן שאלה על היתכנות ההגעה להסכם כזה בעתיד הנראה לעין.
אבל סימן השאלה הזה אינו צריך להותיר אותנו עם חלופות שאינן מקרבות אותנו לפתרון כזה בלבד. חלופת שתי המדינות במצבה הנוכחי אינה יודעת להצביע על דרך שתהפוך אותה לברת-השגה יותר משהייתה בעבר, וכמוה הצעת המשך הסטטוס-קוו, המכונה לעיתים "ניהול הסכסוך". ההצעות המתנגדות להיפרדות בין ישראל לפלסטינים, בין אם בדמות סיפוח ובין אם באמצעות פתיחת הגבולות לפי יוזמת "שתי מדינות – מולדת אחת" יחזירו אותנו אל מלכודת שתאלץ אותנו לבחור בין אופיה הדמוקרטי לאופיה היהודי של המדינה. בחירה שכזו תהיה בהכרך בחירה אנטי-ציונית, שהרי מטרת הציונות הייתה להקים מדינה יהודית-ודמוקרטית, חיבור בין שני מאפיינים שהציונות לא רק שלא ראתה סתירה ביניהם אלא להפך – היא ראתה בשילובם ביחד את יסודה ועילת קיומה, שהרי מדינה שאינה דמוקרטית ובעלת אופי יהודי בו זמנית לא תוכל להיות הבית הלאומי של העם היהודי.
אל מול ארבע החלופות שהוצגו בכתבה, יש להציב גם את האפשרות החמישית, שכתבה זו התעלמה ממנה: חתירה לפשרה טריטוריאלית.
לפשרה כזו עדיף להגיע כמובן בהסכם קבע, אבל אין לתת להסכמת הפלסטינים או לסירובם את "זכות הוטו" על מימושה. בהיעדר הסכמה כזו יש לחתור לעצב את המציאות בשטח כך שתכשיר את התנאים לפשרה כזו, באמצעות הסכמי-ביניים (שיכולים להיות גם ארוכי טווח), ובהיעדר יכולת להגיע אפילו להסכמי-ביניים – גם בפעולה ישראלית חד-צדדית.
רק הצבה של חלופה כזו בידיה של ישראל יכולה להפעיל את מנופי הלחץ שיתנו להנהגה הפלסטינית תמריץ ואפשרות ציבורית להגמיש את עמדותיה במו"מ מול ישראל.
רעיונות כאלה מבטאים בשנים האחרונות אנשים כמו האלוף במיל. עמוס ידלין וחבר הכנסת עמר בר-לב. חבל שקולם לא נשמע בכתבה.
**
אבשלום בן צבי הוא חבר בקיבוץ העירוני "משעול" בנצרת עילית, וכותב את יומן הרשת "עמדת תצפית". העמדה המובאת במאמר מייצגת את עמדתו האישית בלבד.
