השבוע נפטר יצחק לודן, ממנהיגי תנועת "הבונד" בישראל וזוכה פרסם מפעל חיים על תרומתו לתרבות היידיש. לודן המשיך לכתוב ולפרסם גם בגיל 95, עד שתאונה מצערת גדעה את חייו. אירוע לזכרו ייערך מחר (שישי) ב-11:00 בבית "ברית עבודה" ברחוב קלישר בתל –אביב.

יצחק לודן נולד ב-1922 בפולין וגדל והתחנך במוסדות תנועת הפועלים היהודים – "הבונד".  הוא התחנך בבונד לפני המלחמה והיה בבריה“מ בזמן המלחמה בתנאים קשים. לאחר המלחמה שב לפולין והחליט לעלות לישראל בשנת 1948. כבר משנותיו הראשונות נאבק כנגד דיכוי שפת היידיש בישראל ולהקמת התאגדות ה"בונד" בארץ, על אף הירצחם של רוב חברי התנועה ופעיליה בימי השואה. משנות ה-70 ערך את העיתון היידי "שאלות החיים" (לעבנס פראגן). מקום עבודתו היה בית "ברית עבודה" ברחוב קלישר בתל-אביב, בו התאגדו רוב יוצאי "הבונד" בישראל.

לוגו העיתון היידי "שאלות החיים" (לעבנס פראגן) אותו ערך יצחק לודן

תנועת הבונד הוקמה כמה חודשים לאחר הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897, והפכה במהירות לאחת מתנועות הפועלים הגדולות בעולם. התנועה סולקה משורות המפלגה הקומוניסטית ברוסיה בשל היותה "תנועה לאומית יהודית", כאשר הקומוניסטים לא הכירו ביהודים כעם בזכות עצמו. גם בתנועה הציונית נאבקו ב"בונד", וראו בו ארגון שמאלני אנטי ציוני. ה"בונד" לא נשאר חייב וכינה את הציונות "רעיון פחדני" המסרב להיאבק באנטישמיות ומעדיף להגיע אתה לעמק שווה בכדי להקים מדינה יהודית בארץ ישראל בתמיכת האנטישמים. תנועת ה"בונד" בלטה בפולין בין שתי מלחמות העולם וזכתה לתמיכה הגדולה ביותר מבין התנועות היהודיות במדינה באותה התקופה.

על אף הוויכוח החריף עם הציונות, הבונד החזיק בתפיסה לאומית יהודית של עם החי בתפוצות שונות. הם כינו זאת "דאיקייט" – עיקרון ה"כאן", או במילים אחרות "היכן שאנו חיים, זו היא מולדתנו".

לודן עצמו עלה לארץ מתוך ראיה שיש להגן על היישוב היהודי בארץ כחלק מהעם היהודי, ושיש ליילד גם בתוכו את תנועת הפועלים הבונדאית מחדש. בפועל, עלה בידיו בעיקר לשמר את תרבות היידיש, ולא להחיות את העבר הסוציאליסטי היהודי בעל הראיה החברתית הגלובלית עליה התחנך. בתו חנה מספרת על קורותיו במלחמת העולם: " הוא נדד ברחבי ברית המועצות והגיע לאוזבקיסטן במצב מאוד קשה. הוא שקל שם 35 קילו. באופן אבסורדי, אחרי שלקה בעיוורון לילה, הועסק כשומר לילה. לאחר זמן לא רב התמנה למזכיר הקולחוז, ומשם נשלח קישינייב ללמוד חקלאות מתוקף תפקידו. ב-1946 חזר לפולין והתחיל ללמוד באקדמיה לקולנוע בלודז’ וב-1948 עלה לישראל". לשאלה מדוע איש תנועת ה"בונד" האנטי ציונית בוחר לעלות דווקא לישראל ענתה בפשטות – "העם היהודי בישראל היה צריך עזרה".

לודן שירת בצה"ל כצלם צבאי, ולאחר מכן התמסר לשליחות החברתית והפוליטית שנטל על עצמו בארץ. הוא התמקצע כחוקר אומנות, אך הקדיש את מירב זמנו לכתיבה ועריכה ביידיש בישראל. יצירתו העיתונאית עברה דיגיטציה והיא נגישה באתר האינטרנט של העיתון ובארכיון העיתונות JPRESS. כחלק מראייתו העולמית לודן שימש ככתב העיתון היהודי אמריקאי פארווערטס, המתפרסם גם באנגלית.

יצחק לודן (תמונה באדיבות המשפחה)

פרופסור דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה, אשר בעברו היה ראש מכון חקר הבונד ותנועת הפועלים היהודית באוניברסיטה הכיר את לודן אישית: "תבין, הכתיבה ביידיש בארץ הייתה לתפוצה של כמה מאות קוראים, אבל נקודת המבט שהוא פרש בפניהם, הייתה של סוציאליזם יהודי עם אחריות גלובלית. הוא היה בקשר עם יוצאי הבונד בארצות אחרות, והביא לארץ ראיה שלא הייתה קיימת כאן בשום מקום אחר. מבחינתו ישראל לא הייתה מרכז העולם וגם לא מרכז העם היהודי, אלא עוד תחנה חשובה ברצף של תפוצות שבהן חיים יהודים. התווכחנו רבות על ההבדלים בין הבונד לציונות, וברבות הימים ניתן לומר שהתגלה שישנם גם יסודות משותפים, בייחוד מתוך החיים בישראל". בתו חנה מספרת ששלט ב"ביידיש, פולנית, עברית, רוסית, אוזבקית, גרמנית, רומנית ומעט צרפתית. המצבה שלו זה הכתבים".

במובנים מסויימים לודן הקדים את זמנו, בכך שסבר כבר בשנותיה הראשונות של המדינה, שרדיפת היידיש והיחס המבטל כלפי התרבות היהודית מארצות ערב הם צדדים שונים של אותו דבר. הוא לא הסתפק בביקורת, וגם לא קרא ל"רב תרבותיות" במובנה העכשווי, המקדם את שימור התרבויות כפי שהן. לודן קרא לבחירה בסוציאליזם כמסגרת משותפת שבתוכה יש מקום לפריחה תרבותית רבת גוונים ושפות.

ערן טורבינר, הבמאי שהפיק את הסרט "הבונדאים" בשנת 2012, מספר על לודן: "הוא נפטר בגיל 95 ושבועיים וכל הזמן היה לו צורך להספיק לכתוב עוד. הוא היה איש של עשיה עשיה עשיה. מאוד עקשן, לא ידע מה זה לנוח וזה מעורר השראה. המוות שלו מסמל סוף תקופה. הבונד הייתה תנועה עצומה, והוא היה הבונדאי הפעיל האחרון. בלה בריקס-קליין עובדת כיום בבית "ברית עבודה", היא מספרת על הקשר ליצחק. "עבדתי אתו צמוד 8 שנים. הוא היה מאוד מסור לאידיאלים שלו ואני הייתי מסורה אליו. הוא פעל כל חייו למען תרבות היידיש, והוא הפציר בח"כ דב שילנסקי להעביר את החוק שהקים את הרשות הלאומית לתרבות היידיש. הוא זכה לקבל ממנה בשנה שעברה פרס על מפעל חיים, לאחר שכבר קיבל את פרס מנדלי מוכר ספרים ב-2010, ואף פרסם אנתולוגיה עבת כרס של כתביו. הוא היה מ"לפידי הזכרון" של תנועת הבונד בארץ, וחלק ממאמריו ההיסטוריים פוליטיים  מלפני עשרות שנים הם מרתקים ובעלי ערך גם כיום.

אני הכרתי את יצחק לודן בשנת 2009, סמוך למותו של אחרון מפקדי מרד גטו ורשה בפולין, מארק אדלמן איש ה"בונד". הוצאתי אז חוברת לזכרו של מארק, במסגרת חברותי בתנועת "דרור ישראל". לודן יצר איתי קשר על מנת לרכוש עותקים מן החוברת לחלוקה בטקס הזיכרון במועד השלושים למותו של מארק בבית "ברית עבודה". באורח מצער השליח עם החוברות המודפסות הגיע מעט לאחר סיום הטקס. נפגשתי עם יצחק בביתו בגבעתיים על מנת להתנצל על התקרית. אז, בפעם הראשונה (וגם האחרונה) בחיי פגשתי אדם שבחן אותי על ידיעותיי בהיסטוריה של תנועת הפועלים העולמית. לשמחתי, עמדתי במבחן. הוא הדגיש בפניי שהוא דובר "יידיש מודרנית" וכותב בה לא מתוך געגוע, אלא כתרבות שהוא נושם אותה למחייתו. נפרדנו מאותה פגישה כידידים, גם אם בעלי השקפות עולם שונות. בשבוע שעבר, בעת שהלך ברחוב נפל יצחק ונחבט בראשו. הוא אושפז ולאחר מספר ימים נפטר. גופתו נתרמה למדע. בן 95 היה במותו והיה פעיל עד ימיו האחרונים. יהי זכרו ברוך.