גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת 'דבר ראשון' המוציאה לאור אתר זה.

התחלה: ההלם, גאנה 1958

לפני כל דבר אחר מכה בעיניים האור. בכל מקום אור. בכל מקום בוהַק. בכל מקום שמש. רק אתמול עוד נטפה לונדון הסתווית גשם. המטוס נטף גשם. רוח קרה וחשֵכה. וכאן, משעות הבוקר המוקדמות כל שדה התעופה טובל באור. כולנו טובלים באור.

בעבר, כשאנשים תרו את העולם ברגל, רכבו על סוסים או הפליגו באניות, הרגילה אותם הדרך עצמה לשינוי. הנופים התחלפו לנגד עיניהם בהדרגה, ומראות העולם השתנו אט־אט. המסע נמשך כמה שבועות, והיה לו לאדם די זמן להסתגל לסביבה אחרת, לנופים חדשים. גם האקלים השתנה בהדרגה, שלב אחר שלב. עד שהגיע הנוסע מאירופה הקרה אל קו המשווה הלוהט, כבר היו מאחוריו החמימות הנעימה של לאס פאלמאס, החום הכבד של אַל־מהַ רַה והתופת של כֵּף וֶרְדֶּה.

מן השלבים האלה לא נותר היום דבר. המטוס מנתק אותנו באחת מן השלג והכפור, ובו ביום משליך אותנו אל התהום הטרופית. בקושי שפשפנו את עינינו וכבר אנחנו נמצאים בלבו של גיהינום לח. מיד אנחנו מתחילים להזיע. אם באנו מאירופה בחורף, אנחנו משליכים מעלינו את המעילים ופושטים את הסוודרים. זו מחוות ההתוודעות הראשונה שלנו, אנשי הצפון, אל אפריקה.

אנשי הצפון. האם אנו נותנים את דעתנו על כך שאנשי הצפון הם מיעוט מובהק בפלנטה שלנו? קנדים ופולנים, ליטאים וסקנדינבים, מקצת האמריקנים, גרמנים, רוסים וסקוטים, לאפים ואסקימואים, אוונקים ויָקוּטים — הרשימה אינה ארוכה כל כך. אינני יודע אם מניין כל אלה יחד מגיע לחמש מאות מיליון נפש, פחות מעשירית מתושבי כדור הארץ, ולעומתם רוב בני האדם מתחממים כל ימיהם בשמש. אחרי ככלות הכול, האדם נולד בשמש; עקבותיו הקדומות ביותר נמצאו בארצות החום. איזה אקלים שרר בגן העדן התנ"כי? שרר שם חום נצחי, כבד עד כדי כך שאדם וחוה יכלו להתהלך עירומים, ואפילו בצל העצים לא היה להם קר.

כבר כשיורדים בכבש המטוס מקדם את פנינו ריח חדש: ריחם של האזורים הטרופיים. אבל האם אין זה הריח שהדיפה חנותו הקטנה של מר קנצמן "מצרכים קולוניאליים ואחרים" ברחוב פרץ בפינסק? ריח של שקדים ותמרים, וניל וקקאו, עלי דפנה וציפורן, תפוזים ובננות הנמכרים ביחידוֹת, הֵל וזעפרן במשקל. ודרוֹהוֹבּיץ'? חנויות קינמון של ברונו שולץ? הרי "הפְּנים המואר קלושות, הכהה והחגיגי" של חנויות הקינמון "העלה ריח עמוק של צבעים, לכּה, קטורת, ניחוחות של ארצות רחוקות וחומרים נדירים". עם זאת ריחו של האזור הטרופי שונה במקצת. אנחנו חשים מיד בכובדו, בגשמיותו הדביקה. הוא מעורר את מודעותנו לעובדה שבמרחב זה על פני האדמה הטבע שופע חיוניות ואינו יודע לאות, מוליד ובורא את עצמו בלי הרף, פורח ומשגשג, ובה בעת חולה, מתפרק, מתפורר ונרקב.

זה ריח של גוף מלוהט ושל דגים מתייבשים בשמש, של בשר מבאיש וקָסָאוָה נצלית, של פרחים רעננים וצמחי מים מרקיבים, לסיכום, של כל מה שנעים ומרגיז, מושך ודוחה, מפתה ומבחיל. הריח יתקוף אותנו בקרבת חורשות דקלים, הוא יעלה מן האדמה הלוהטת וירחף מעל לתעלות הביוב המעופשות של העיר. הוא לא יניח לנו עוד, הוא חלק בלתי נפרד מן האזור הטרופי.

לבסוף אנחנו מגלים את החשוב מכול — את האנשים, תושבי המקום. כמה הם מתאימים לנוף, לאור, לריח, כמה הם משתלבים בהם ומתאחדים עמם. האדם והנוף כרוכים זה בזה בלא הפרד, משלימים זה את זה בתואם מושלם לזהות אחת. כל גזע נטוע בתוך הנוף והאקלים שלו. אנחנו יוצרים את תבנית הנוף שלנו, והוא מעצב את תווי פנינו. בין חורשות הדקלים והגפנים, בין שיחי הפרא והג'ונגלים האדם הלבן הוא תמיד מין פולש נצחי, זר מתערב ומטריד, חיוור, חלוש, חולצתו מיוזעת, שׂערו דביק, והוא אחוז תמיד דכדוך, צימאון מענה, הרגשה מייסרת של חוסר אונים ופחד מפני יתושים, אמבות, עקרבים, נחשים. כל מה שזז מאיים עליו, מבהיל אותו, גורם לו אבדן עשתונות; ואילו תושבי המקום ניחנו בכוח סְבולת, והם מתהלכים בחן, מתנהגים בטבעיות ובנינוחות, צעדיהם מדודים ומותאמים לקצב המקומי, לתנאי האקלים ולמסורת. זה קצב אטי ועצל במקצת, שהרי בין כה וכה אי אפשר להשיג הכול בחיים — כי מה יישאר לאחרים?

שבוע ימים אני כאן, מנסה להכיר את אקרה. בירת גאנה היא כמו עיירה שהתרבתה והשתכפלה, הזדחלה מהשיחים ומהג'ונגלים ונעצרה על גדת מפרץ גינֵאה. היא מישורית, עלובה, בתיה צמודים לקרקע, אם כי יש בה גם בתים של קומתיים או יותר. שום תחכום ארכיטקטוני, לא פאר ולא הדר. טיח פשוט, קירות בצבעי פסטל — צהוב בהיר, ירוק בהיר. הקירות מוכתמים בכתמי מים רבים, טריים, היוצרים אחרי עונת הגשמים קולאז'ים וצירופים אין־סופיים: מוזאיקות, מפות דמיוניות, אשבולי פרחים. מרכז העיר בנוי בצפיפות. תנועה רבה, המולה, המון אדם. החיים מתנהלים ברחוב — כביש שתעלת ביוב פתוחה תוחמת אותו משני צדדיו. אין מדרכות. המוני אנשים הולכים בין כלי הרכב הנוסעים בכביש. הולכי רגל, כלי רכב, רוכבי אופניים, עגלות, פרות ועִזים — כולם נעים יחד. מעבר לתעלת הביוב, בצדי הרחוב ולכל אורכו, נפרסים חיי המשק והבית. לעיני כול הנשים חובטות במניהוט, אופות על גחלים פקעות של טָר, מבשלות מיני מאכלים, מוכרות גומי לעיסה, ביסקוויטים ואספירין, מכבסות ומייבשות כבסים. כאילו לפי צו, הכול עוזבים את בתיהם בשמונה בבוקר ויוצאים אל הרחוב. ואולם הסיבה האמתית היא תנאי המגורים: הדירות קטנות, צפופות, עלובות. הריחות העבשים מכבידים, ואין בהן אוויר לנשימה. השהייה ברחוב גם מזמנת חיי חברה. הנשים משוחחות זו עם זו בלי הפוגות, צועקות, מלוות את צעקותיהן בתנועות ואחר כך צוחקות. העמידה מעל לסיר או מעל לקערת כביסה מספקת להן נקודת תצפית מצוינת: הן יכולות לראות את השכנים, להשקיף על העוברים והשבים ועל הרחוב כולו, להקשיב למריבות ולרכילויות, לעקוב אחרי תאונות. כל היום כולו בתנועה, במחיצת אנשים, נושמים את אוויר הרחוב.

מכונית פורד אדומה שעל גגה מוצב רמקול חולפת ברחובות. קול צרוד וצורמני קורא לאנשים להשתתף בעצרת עם. האטרקצייה המרכזית תהיה קְוואמֶה נְקרוּמָה — אוֹסַגיֵפוֹ, ראש הממשלה ומנהיג גאנה, מנהיג אפריקה, מנהיג כל העמים המדוכאים. תצלומים של נקרומה מתנוססים בכל מקום: בדפי העיתונים (מדי יום ביומו), בכרזות, בדגלונים, בחצאיות כותנה ארוכות, המגיעות עד הקרסול. קלסתר פנים נמרץ של גבר בגיל העמידה, מחייך או רציני, המצולם מזווית שנועדה לשכנע את המתבוננים בו שפני המנהיג אל העתיד.

"נקרומה הוא המושיע!" אומר לי בקול נלהב המורה הצעיר ג'ו יאמבּוֹ. "שמעת איך הוא נואם? כמו נביא!"

אכן, שמעתי. הוא הגיע לעצרת שנערכה באצטדיון המקומי בלוויית שׂרי ממשלתו: צעירים, נמרצים ונראים כאנשים עליזים ושמחים. בתחילת האירוע עוברים כוהנים ובקבוקי ג'ין בידיהם. הם יוצקים את האלכוהול על הבימה — זהו קרבן לרוחות, לשם יצירת קשר אתן ובקשה לקבל את ברכתן ואת חסדן. המשתתפים בעצרת הם כמובן מבוגרים, אך יש בהם גם ילדים רבים — תינוקות הנישאים על גב אמותיהם, פעוטות שבקושי התחילו לזחול וילדים בגיל בית ספר. הילדים הגדולים מטפלים בקטנים מהם. בן ארבע אחראי לבן שנתיים; בן שש — לבן ארבע. ההייררכייה לפי הגיל מוקפדת מאוד, והציות לה — מוחלט. בזכות כך יכולים המבוגרים להתפנות לענייניהם — להאזין ברוב קשב לנאומו של נקרומה למשל.

נאומו של אוסגייפו קצר. עצמאות היא הדבר החשוב ביותר, הוא אומר. כשתיכּון העצמאות, תיפתרנה כל הבעיות מעצמן.

הוא גבר חסון, תנועותיו נחרצות, ותווי פניו מחוטבים ורבי־הבעה. עיניו הגדולות והערניות מתמקדות בים הראשים השחורים, והוא בוחן אותם בתשומת לב רבה, כאילו רוצה לִמְנותם אחד־אחד.

בתום העצרת מתערבים היושבים על הבימה בקהל, ולמרות האנדרלמוסיה שנוצרת לא נראים במקום אנשי משטרה או מאבטחים. ג'ו נדחף ומפלס לו דרך כדי להגיע אל קרבתו של גבר צעיר אחד — שר בממשלה, הוא אומר לי בדרך — ושואל אותו אם יוכל לפגוש אותי למחרת היום. ספק אם השר שומע את השאלה בתוך כל ההמולה, ובכל זאת, אולי מתוך רצון להיפטר מאתנו, הוא משיב: "טוב, טוב".

למחרת, ביום שישי, אני הולך למשרד החינוך והמידע, הנמצא בבניין חדש, מוקף דקלים מלכותיים.

בשבת אני יושב בבית המלון הקטן שלי ומעלה את רשמיי על הכתב: הדרך פנויה. לא שוטר, לא מזכירה, לא דלת. אני מסיט וילון פרחוני ונכנס. בלשכתו של השר שוררת אפלולית חמימה. הוא עומד ליד השולחן ומסדר במו ידיו את הניירות: אלה למעוך ולהשליך לסל, אלה ליישר ולתייק. הוא איש דק גזרה בחולצת ספורט, במכנסיים קצרים ובסנדלים, קֶנטֶה (4) פרחוני עוטף את כתפו השמאלית, תנועותיו עצבניות.

זהו קופי בָּאקוֹ: הוא בן שלושים ושתיים, וזה שלוש שנים הוא משמש שר החינוך והמידע. הוא השר הצעיר ביותר בגאנה ובכל מדינות חבר העמים הבריטי. לשכתו נמצאת בקומה השלישית. לשכות הפקידים ממוקמות כאן על פי חשיבותם של נושאי המשרות: ככל שנושא המשרה בכיר יותר, תימצא לשכתו בקומה גבוהה יותר כי בקומות הגבוהות עוברים משבי רוח, ואילו בקומות הנמוכות האוויר עומד, כבד כאבן. וכך, בקומה הראשונה מתייסרים הפקידים הזוטרים, בקומה שמעליהם נהנים מנהלי המחלקות ממשבי אוויר קלים בלבד, ואילו בקומה העליונה מרעננת רוח צוננת את העומדים בראש הסולם — השרים.

כל אדם יכול לבוא אל שר בכל שעה שירצה. אין לו אלא לנסוע לאקרה, לברר היכן נמצא משרדו של אותו שר, להגיע ללשכתו, להסיט את הווילון, להתיישב ולשטוח את עניינו. ואם לא מצא את השר במשרדו, ילך אל ביתו. האפשרות הזאת מפתה אף יותר כי שם יזכה בארוחה ובמשקה. התושבים הרגישו מרוחקים מאנשי המִנהל הלבנים, אבל עכשיו כולם אחים, אפשר לבוא בלי בעיות. זו הממשלה שלי, והיא חייבת לעזור לי. כדי שתוכל לעזור, עליה לדעת במה. כדי שתדע, עליי לבוא ולהסביר. מוטב בשיחה ישירה, פנים אל פנים. וכך אין סוף לזרם הפונים בענייניהם.

"בוקר טוב", אומר קופי באקו, "מניין אתה?"

"מוורשה".

"באמת? כמעט ביקרתי אצלכם. נסעתי בכל אירופה: צרפת, בלגייה, אנגלייה, יוגוסלביה. מצ'כוסלובקיה עמדתי לנסוע לפולין, אבל הנסיעה התבטלה לבסוף כי קיבלתי מברק מקוואמה. הוא קרא לי לחזור הביתה כדי להשתתף בוועידת המפלגה שלנו 'מפלגת אסֵפת העם', שעכשיו היא המפלגה השלטת".

אנחנו יושבים בלשכתו חסרת הדלת והחלונות. במקום חלונות יש תריסים, ומן הרווחים שבין שלביהם נושבת רוח קלה. בחדר הקטן מונחות ערמות של ניירות, תיקים וחוברות, ובפינה ניצבת כספת. מן הקירות ניבטות כמה תמונות דיוקן של נקרומה, ומן הרמקול המוצב על אחד המדפים בוקעות הלמויות מחרישות אוזניים של תופי טם־טם, עד שבאקו מכבה את המקלט.

אני מבקש שיספר לי על עצמו ועל חייו. באקו זוכה להערכה ולאהדה רבה בקרב הצעירים בארצו. הוא ספורטאי מצטיין: אלוף גאנה בפינג פונג, שחקן כדורגל וקריקט.

"תכף", הוא קוטע אותי, "קודם אתקשר לקוּמאסי. אני נוסע למשחק שיהיה שם מחר".

הוא מטלפן למשרד הדואר ומבקש שיקשרו אותו. הקשר לא הושג, והוא מתבקש להמתין.

"אתמול צפיתי בשני סרטים", הוא אומר בעוד השפופרת צמודה לאוזנו. "רציתי לראות אילו סרטים מקרינים היום בבתי הקולנוע. אסור לתלמידי בתי הספר לצפות בהם. אני חייב להוציא צו שיאסור על צעירים לצפות בדברים כאלה. הבוקר סיירתי בדוכני הספרים בעיר. הממשלה קבעה מחיר נמוך לספרי הלימוד, אבל שמעתי שהמוכרים מעלים את המחיר והלכתי לבדוק. ואכן, הם מוכרים אותם במחיר גבוה יותר".

הוא מטלפן שנית אל משרד הדואר.

"במה אתם עסוקים שם? כמה זמן אני צריך לחכות? אולי אתם לא יודעים עם מי אתם מדברים?"

"לא", השיב קול נשי.

"מי מדבר?" שאל באקו.

"אני המרכזנית התורנית".

"ואני קופי באקו, שר החינוך והמידע".

"בוקר טוב, קופי! אקשר אותך מיד".

ובן־רגע הוא מדבר עם מישהו בקוּמאסי.

אני סוקר את אוסף הספרים שלו, המונחים בארון קטן: המינגוויי, לינקולן, קסטלר, אורוול, היסטוריה פופולרית של המוזיקה, מילון אמריקני במהדורת כיס, מותחנים.

"אני אוהב לקרוא. קניתי באנגלייה את אנציקלופדיה בריטניקה, ועכשיו אני קורא בה ערך אחרי ערך. אני לא מסוגל לאכול בלי לקרוא. תמיד מונח לפניי ספר פתוח".

וכעבור רגע: "יש לי עוד תחביב, שמלהיב אותי עוד יותר: צילום. אני מצלם בכל זמן ובכל מקום. יש לי יותר מעשר מצלמות. כשאני רואה בחנות מצלמה מסוג חדש, אני מוכרח לקנות אותה מיד. לילדים שלי קניתי מקרן, ובערב אני מקרין להם סרטים".

יש לו ארבעה ילדים, בני שלוש עד תשע. כולם לומדים בבית ספר, גם הקטן שבהם. תלמידים בני שלוש אינם דבר יוצא דופן פה. במיוחד כשמדובר בילדים פוחזים. אמותיהם דואגות שיקנו דעת כבר בגיל הרך, ולו רק כדי שיניחו להן.

קופי באקו עצמו התחיל ללמוד כשהיה בן שלוש. אביו היה מורה והעדיף לפקוח עין על בנו גם מחוץ לבית. כשסיים את בית הספר היסודי נשלח ללמוד בגימנסיה בקייפּ קוסט. הוא נעשה מורה ואחר כך פקיד. בסוף 1947 חזר נקרומה לגאנה אחרי שהשלים את לימודיו בארצות הברית ובאנגלייה. באקו הרבה להקשיב לנאומיו. נקרומה דיבר על עצמאות. באקו כתב מאמר:

"השנאה שלי לאימפריאליזם". הוא הודח ממשרתו, שמו נכלל ברשימה

השחורה, ואיש לא רצה להעסיק אותו. הוא שוטט ברחובות העיר. אחר כך

פגש את נקרומה, וזה מינה אותו לתפקיד העורך הראשי של קייפּ קוסט

דיילי מייל. כשהיה בן עשרים בלבד כתב קופי עוד מאמר — "אנחנו קוראים

לחופש" — ונאסר. גם נקרומה ופעילים אחרים נאסרו. אחרי שלושה עשר

חודשים בכלא הם יצאו לחופשי. האסירים של אז הם היום חברי ממשלת

גאנה.

קופי מדבר על המצב החברתי בארצו: "רק שלושים אחוז מתושבי גאנה יודעים קרוא וכתוב. היעד שלנו הוא לחסל את הבערות בתוך חמש עשרה שנה, אבל יש קשיים. חסרים מורים, ספרי לימוד, בתי ספר. יש שני סוגי בתי ספר: בתי ספר ממשלתיים ובתי ספר שמנוהלים בידי מיסיונרים. שני הסוגים כפופים לממשלה, ומדיניות חינוך אחת חלה על כולם. חוץ מזה, חמשת אלפים סטודנטים לומדים בחוץ־לארץ. לעתים קרובות בשובם לגאנה כבר אין להם שפה משותפת עם בני עמם. שים לב: מנהיגי האופוזיציה הם בוגרי אוקספורד וקיימברידג'".

"מה האופוזיציה רוצה?"

"אני יודע? אנחנו סבורים שאופוזיציה נחוצה. מנהיג האופוזיציה בפרלמנט מקבל את שכרו מן הממשלה. הרשינו לכל המפלגות, הפלגים והקבוצות באופוזיציה להתאחד כדי שיהיו חזקים יותר. עמדתנו היא שכל מי שרוצה בכך רשאי להקים מפלגה, בתנאי שלא תהיה מושתתת על אינטרסים גזעיים, דתיים ושבטיים. כל מפלגה בגאנה רשאית להשתמש בכל האמצעים החוקתיים כדי לצבור כוח פוליטי. למרות זאת איש אינו יודע מה האופוזיציה רוצה. אנשיה מכנסים אספות וצועקים: אנחנו בוגרי אוקספורד, וקופי באקו זה אפילו לא סיים בית ספר תיכון. הוא שׂר, ואני — אפס. אבל כשאני אהיה שר, באקו הטיפש לא יוכל לשמש אצלי אפילו שליח. אתה יודע, אף אחד לא מקשיב לטענות האלה כי אנשים כמו קופי באקו יש הרבה — יותר מכל אנשי האופוזיציה גם יחד".

בשעת הצהריים אני אומר לו שעליי ללכת. הוא שואל מה אני עושה בערב. עמדתי לנסוע לטוגו.

"עזוב", הוא אומר ומניף את ידו, "בוא למסיבה. הרדיו עורך היום מסיבה".

אין בידי הזמנה. הוא מחפש פיסת נייר וכותב: "נא להכניס למסיבה שלכם את רישארד קפושצ'ינסקי, עיתונאי מפולין. קופי באקו, שר החינוך והמידע".

"קח. גם אני אהיה שם. נצלם כמה תמונות".

השומרים בשער בניין הרדיו מקדמים את פניי בטקסיות רבה ומושיבים אותי אל שולחן שיוחד ל"מכובדים". בעיצומה של המסיבה מתקרבת מכונית פז'ו אל רחבת הריקודים בגן. קופי באקו יוצא מתוכה, לבוש בבגדים שהיה לבוש בהם בבוקר בלשכתו, אך מצויד באימונית אדומה, שהוא מחזיק מתחת לזרועו. הלילות קרירים, ובלילה הוא אמור לנסוע לקומאסי. כל משתתפי המסיבה מכירים אותו, את באקו, השר הממונה על בתי הספר, על המוסדות להשכלה הגבוהה, על העיתונות, על הרדיו, על בתי הוצאה לאור, על המוזאונים — על כל מה שקשור לחינוך, לתרבות, לאמנות ולתעמולה.

מהר מאוד אנחנו מוצאים איש את רעהו בתוך ההמון. הוא יושב לשתות קוקה־קולה, אבל קם מיד.

"בוא, אראה לך את המצלמות שלי".

הוא פותח את תא המטען במכוניתו, מוציא מזוודה, מניח אותה על הארץ ומתחיל להוציא מתוכה את חמש עשרה המצלמות שברשותו ולהציג אותן על המדשאה.

שני נערים שנראים שתויים קצת פוסעים לעברנו.

"קופי, קנינו כרטיס, אבל לא מרשים לנו להישאר כאן כי לא באנו בחליפה", התלונן אחד מהם. "אז למה מכרו לנו כרטיסים?"

באקו מזדקף כדי לענות.

"שמעו, אני אדם חשוב מכדי לפתור בעיות כאלה. יש פה הרבה בחורים צעירים שיוכלו לטפל בכם. אני דואג לבעיות המדינה".

השניים מסתלקים בצעדים מתנודדים. אנחנו הולכים לצלם. כשמשתתפי המסיבה רואים את קופי עם המצלמות התלויות על כתפיו, הם אינם מפסיקים להפציר בו: "קופי, צלם אותנו!"

"ואותנו!"

"וגם אותנו!"

קופי עובר בין האנשים ובוחר להתעכב ליד השולחנות שסביבם יושבות הנערות היפות ביותר. הוא מנחה אותן כיצד לשבת מול המצלמה, אומר להן לחייך, מכוון את העדשה ומתחיל לצלם. הוא מכיר אותן בשמותיהן: אַבֵּנה, אֶקבָה, אסי. הן מושיטות לו את ידן בלי לקום ממקומן ומניעות את כתפיהן — תנועה שנחשבת כאן למחווה של עגבנות קונדסית. באקו ממשיך בסיבוב הצילומים שלו. אנחנו מצלמים תמונות רבות. הוא מביט בשעונו.

"אני מוכרח לנסוע עכשיו".

הוא לא רוצה לאחר למשחק.

"בוא מחר, נפַתח את התמונות".

הפז'ו מדליקה את כל אורותיה ונעלמת בחשֵכה, והמסיבה רועשת ומתגעשת עד עלות השחר.