חברות הכנסת מרב מיכאלי (המחנה הציוני) ומיכל רוזין (מרצ) קיימו היום (רביעי) כנס שעסק בביטול ההתיישנות על עבירות מין. הכנס נערך במקביל לקידום הצעת חוק שלהן בנושא יחד עם ח"כ שולי מועלם (הבית היהודי), הצעה שתוגש ביום ראשון הקרוב לוועדת שרים לחקיקה.

הצעת החוק שיזמו שלוש חברות הכנסת מבקשת לבטל לחלוטין את תקופת ההתיישנות החלה על עבירות המין הבאות: אינוס, בעילה אסורה בהסכמה, מעשה סדום, מעשה מגונה, יחסי מין תחת מרות, עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע. במקרה של הטרדה מינית, תחל ספירת פרק הזמן התקף להתיישנות עם סיום יחסי התלות או המרות, או כשהנפגע הפך לבגיר.

ההסבר להצעת החוק הינו בטענה כי קיים קושי רב להתלונן על עבירת מין, קושי המועצם במידה רבה כאשר מתקיים קשר בין הפוגע לקורבן, כאשר הפוגע הינו בן משפחתו של הקורבן, או כאשר הקורבן נפגע כאשר היה קטין.

בפתח הכנס הנערך היום, ציינה מיכאלי כי הרקע לעיסוק בעניין ההתיישנות עולה בין היתר בעקבות הקמפיין הציבורי המתנהל בימים אלה ועוסק במאבק באלימות מינית, אותו היא מסבירה בין היתר כתוצר של תסכול ממערכת המשפט, תסכול הנובע מכך שנשים האוזרות אומץ ומתלוננות נחסמות על ידי ההתיישנות הקיימת בחוק. "חלק מהמקרים האלה הם מקרים שמבחינה משפטית אבד עליהם הקלח. למרות שהפגיעה לא הלכה לשום מקום, למרות שלפעמים ההוכחות יכולות להיות רלוונטיות, למרות שהיכולת לדבר על זה התהוותה לראשונה ממש עכשיו. הרבה יותר מדי פעמים ההתיישנות היא מחסום שעומד ביננו לבין היכולת לא רק לעשות צדק אלא למנוע פגיעות נוספות".

ח"כ מרב מיכאלי. צילום: פלאש 90

כיום, בעבירות הפשע הרגילות, ההתיישנות הקיימת היא של 10 שנים, ואילו במקרים בהם מתבצעת פגיעה מינית בקטינים, 10 השנים הללו נספרות מיום הגעתו של הנפגע לגיל 28, כך שהקורבנות יכולים לפתוח בהליך פלילי עד הגיעם לגיל 38. ד"ר רות לבינשטיין-לזר מהמכללה למנהל הסבירה בכנס כי בעיניה ניתן לבטל כליל את ההתיישנות הנוגעת לנפגעי עבירות מין שהיו קטינים בעת הפגיעה בהם, אך שהמצב משתנה כשמדובר בנפגעות בגירות. לבינשטיין-לזר התייחסה לכך שגם כשמדובר בנשים בגירות, רוב הנפגעות אינן מתלוננות במשטרה. "ההליך הפלילי הוא הרבה פעמים המוצא האחרון, ואני חייבת לומר, כמשפטנית פלילית, אני גם מבינה מדוע הוא המוצא האחרון. זאת זירה מאוד בעייתית. הרבה מאוד פעמים גם כשכל שחקני המפתח בהליך הם מצויינים, עדיין יש משהו אינהרנטי בהליך הפלילי שמונע מנפגעות עבירה את הצדק". ד"ר לבינשטיין-לזר הוסיפה כי בעיניה ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות על עבירות מין הנעשות בבגירות לפרק זמן ארוך מ-10 שנים, אך לא לבטלה כליל. זאת, מתוך הצורך לשמור על "הרציונאל הראייתי", ולא להגיע למצב בו ניגשים למשפט פלילי העוסק בעבירות מין ללא סיכוי סביר להרשעה – מצב שיכול להוביל לזיכויו המלא של הנאשם. חשש נוסף אותו העלתה לבינשטיין-לזר הוא מהצפה של המערכת המשפטית בתלונות בעקבות ביטול ההתיישנות, באופן שיוביל לכך שיותר תיקים ייסגרו בפרקליטות, ובכך לפגיעה בקורבנות.

"יש פה שלוש משוכות שונות, וכל משוכה זה הר אוורסט"

דוברת נוספת בכנס היא אודליה כרמון, שהייתה אחת מהנשים שהתלוננו על פגיעה מינית בידי הנשיא לשעבר משה קצב, אך לא שימשה כעדה במשפט נגדו, מכיוון שעל המקרה עליו התלוננה חלה התיישנות. כרמון דיברה על תחושת חוסר האמון שחוותה מפני כלל רשויות החוק. "אני הרגשתי שיש פה שלוש משוכות שונות, וכל משוכה זה הר אוורסט שצריך לעבור בפני עצמו. בחקירה המשטרתית את נבדקת לגבי האמינות שלך שעות על גבי שעות, והמשטרה מאמינה לך, אבל אחרי שאת מסיימת את ההליך עם המשטרה, את צריכה להגיע לפרקליטות, ובפרקליטות את עוברת ויה דה לה רוזה שלמה, שבעצם איפה ההוכחה? איך את יכולה להוכיח שמה שאת עברת אמיתי? ואז הם עברו ושאלו את כל מי שאי פעם נתקלתי בו בחיי וחיפשו עלי דברים רעים כדי להכפיש אותי, והם העלו את זה בפני, בזמן שאני יושבת שם עשרות שעות בפרקליטות. אבל אם את עוברת נניח כבר את המשוכה השנייה, את מגיעה למשוכה השלישית שזה בית משפט. ושם מדובר באופן מגמתי ברצח אופי, לקעקע כל יסוד של האמינות שלך".

אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, התייחסה אף היא לבעייתיות הקיימת עם חוק ההתיישנות. לפי סוליציאנו, פנו למרכזי הסיוע השונים מאות נפגעות תקיפה מינית שעברו את הגיל המקסימלי בו ניתן לפתוח בהליך פלילי לפי חוק ההתיישנות הקיים – 38. בנוסף, התייחסה סוליציאנו לחשש לפיו נפגעות עבירה שגילן גבוה מ-38 מוותרות מראש על הפנייה לעזרה, מתוך הידיעה כי הן כבר עברו את הגיל ממנו ניתן לפתוח בהליך פלילי. מרים שלר, מנהלת מרכז סיוע ת"א, התייחסה גם היא לקשיים הקיימים כיום בפני נפגעות אלימות מינית: "אנחנו רואות מעל 40,000 פניות בשנה למרכזי סיוע, זה קצה קצה קרחון של מה שקורה. אנחנו יודעות שפחות מ-17% מהנשים שפונות אלינו בכלל מגישות תלונה, ואז אנחנו מגלים שגם אם מגישות תלונה 70% מהתיקים נסגרים ללא הגשת כתב אישום. אז אנחנו מגלים שיש בעיה, שפתאום רוצים להסתכל על היומן הפסיכולוגי שלהם, ורוצים להפשיט אותן בפני כל עם ישראל". עוד הוסיפה שלר כי "כל המספרים של 38, 10, זה משהו שהוא לחלוטין לא רלוונטי. וצריך להבין שפגיעה מינית זה לא כמו פשע אחר. אנחנו מדברות על רצח של הנשמה. צריך לדבר על זה מהפרספקטיבה הזאת".

דוברת מרכזית בכנס הייתה אורלי פרוינד, מייסדת עמותת 'יחד מחושך לאור', שחוותה פגיעה מינית מגיל 5 עד גיל 22, על ידי דודה. "מי שעבר פגיעה מינית בילדות – הוא שונה. הוא לא אותו הדבר. הוא בנוי אחרת. ולצערי זה בא בעוכריו כשהמערכת לא מדברת את השפה הזאת, גם בחקיקה, גם בהתנהלות מול הפוגע לאורך כל ההליך מההתחלה ועד סופו, ולכן המהות של השינוי, וחלק מזה הוא שינוי בהתיישנות, זה לקחת את השפה הזאת, שפת הילד שנפגע בילדות, והאופן שהוא גדל וההשפעות הכל כך עמוקות שיש לאותו ילד על החיים שלו ועל ההתנהלות שלו ולשלב את זה בשיקולים. לבן אדם יש ארגז של כלים וככל שהוא מתבגר נוספים לו כלים לתוך הארגז כלים הזה, כשיש לו סביבה פחות או יתור נורמטיבית כשהוא גדל בה. אצלי הכלים נעצרו בגיל 5".

מיכל רוזין (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90).

פרוינד התייחסה לקשיים הפסיכולוגים המעכבים נפגעות עבירות מין בדרכן להתלונן. "אני חייתי באשמה כזאת שלמרות שכל אדם סביר יכול לחשוב שאם עושים לו משהו רע אז האשם צריך לפחד, אני פחדתי שהוא ילשין עלי. אני פחדתי שאני לא בסדר, שאני כנראה אשמה. כל הדברים שאני מספרת, תיקחו את הילדה הזאת, שגדלה ככה, ותגידו לה לכי תתלוני או לכי תספרי".

פרוינד התייחסה בהרחבה לתפקיד המדינה בהתמודדות עם עבירות מין: "אם למישהו אין רגליים ישימו לו פרוטזות. יתאימו את הצורך שלו ללכת, יעשו משהו. לי אין כלים נפשיים להתמודד. לא ייתכן שזה שהרס אותי, פגע בי, ולקח את הכלים האלה ירוויח מזה, זה לא הגיוני. מה עם כל האנשים מסביב שמגיע להם לא להיפגע מהאנשים האלה, מגיע להם שיקטן הסיכוי שהם לא יסתובבו חופשי, מגיע להם את זה. המשפחה לרוב לא עוזרת. ההורים גם בפגיעה, או שהם לא מסוגלים להתמודד. אתם כמדינה צריכים לעשות את זה".

פרויינד התייחסה גם להפרדה המוצעת פעמים רבות, לפיה קורבנות של גילוי עריות זכאים ליחס שונה מקטינים שנפגעו על ידי מבוגר שאינו בן משפחתם. "ילד שנפגע, זה לא מעניין אותו כל כך אם הפוגע הוא הורה או לא. זה נכון שאם זה הורה יש תוספת פגיעה, אבל החומרה של הפגיעה בילד היא כל כך גדולה, שההבדל הזה שיש הארכת התיישנות על ילדים בתוך המשפחה ולא מחוץ למשפחה הוא אבסורדי ברמות על לדעתי".

"המערכת לא עומדת לצד נפגעות ונפגעי עבירה"

השופטת בדימוס סביונה רוטלוי, שכיהנה כסגנית נשיא בית המשפט המחוזי תל-אביב, התייחסה לבעיה הקיימת בכך שכיום נפגעות עבירות מין אינן משמשות צד בהליך המשפטי המתנהל נגד הפגיעה בהן. כיום, משפט נגד עבירות מין מתנהל על ידי המדינה, כאשר הנפגעת עצמה יכולה לשמש רק כעדה מטעם המדינה ולא כתובעת עצמה. על כך אמרה רוטלוי כי "המערכת לא עומדת לצד נפגעות ונפגעי עבירה. גם אם יאריכו את ההתיישנות, ולא יהיה מי שיטפל בנפגעות עבירה, לא יהיה מי שילווה אותן בכל התהליך, אז אני לא יודעת אם המחיר, אם התועלת מול הנזק תהיה שווה את זה. יש לנו חוק זכויות נפגעי ונפגעות עבירה, אבל לצערי אין מעמד שהיה ראוי לנפגעות ונפגעי עבירה. חייבים לשנות את ההשקפה הציבורית על מעמדם של נפגעי עבירה בתוך מערכת אכיפת החוק".

ח"כ שולי מועלם, אחת מיוזמות הצעת החוק, הסבירה כי אחת המטרות בהצעת החוק היא באמירה הגדולה של מדינת ישראל והחברה הישראלית, כי אלימות מינית אינה מקובלת, באף שלב. "החברה הישראלית אומרת משהו גדול, אומרת שזה לא משהו שאנחנו מוכנים לקבל אותו, זה לא משהו שאנחנו מוכנים לשאת אותו, גם אם נתקדם שני צעדים קדימה ונלך עשרה אחורה, מבחינתו כחברה, כמדינה, כנשים, כגברים, כבני אדם – אנחנו אומרים פה שאנחנו רואים את הנפגעים והנפגעות. זאת אמירה שבעיני היא אמירה ערכית של המדינה". מועלם הוסיפה כי "בעיני המהות באמירה על ביטול ההתיישנות היא להגיד שפגיעה מינית היא לכל החיים. היא לכל החיים לנפגע ולנפגעת בראש ובראשונה. לכן מבחינתי הצעת החוק הזאת היא חלק ממשהו יותר גדול. אני יודעת שיש קצת בהלה כי בא עוד משהו ועוד משהו, אבל בכאב גדול אני אגיד שכל מה שבא, בא כי אנשים מפנים אלינו פגיעות איומות ונוראיות, ואלה רק המעטים שמפנים אלינו, לחברות וחברי הכנסת, לארגונים".

ח"כ שולי מועלם (צילום: מרים אלסטר)

בדיון השתתפה נציגת משרד המשפטים ליאנה בלומנפלד, שציינה מספר בעיות שעלולות להקשות על ביטול ההתיישנות על עבירות מין. בלומנפלד ציינה בראשית דבריה כי כיום העבירות היחידות שבצדן אין בכלל התיישנות הן עבירות רצח ראש ממשלה, ופשעים נגד האנושות. בלומנפלד הסבירה כי ההגיון בקביעת התיישנות הוא בהנחה כי ראיות אינן נשמרות לעד, עדים הולכים לעולמם בחלוף השנים, ועל מנת לשמר בסיס ראייתי יש צורך בקביעת רף מסויים להתיישנות. בלומנפלד הוסיפה כי רק מדינות מעטות מוותרות כיום על התיישנות באופן מוחלט, אך ציינה גם כי הרף הקיים כיום בחוק, בין אם הוא של עשר שנים עד ההתיישנות, ובין אם בהחרגה הקיימת לעבירות מין בקטינים, יכולה להיות גמישה. "אני כן רוצה להגיד שאין איזה מספר קדוש. המספר 10, או 38, הם לא מספרים קדושים בפני עצמם. הם איזשהו ניסיון לאזן בין כלל השיקולים שנמצאים על הפרק".

על פי התכנון, ביום ראשון הקרוב תעלה הצעת החוק לביטול ההתיישנות על עבירות מין לפני ועדת שרים לחקיקה.