הנוכחות של סנדלי 'שורש' במדפי החנויות ועל רגליהם של מאות אלפי ישראלים היא כמעט עובדה מובנת מאליה, חלק בלתי נפרד מתרבות הטיולים המקומית. אבל מהתעמקות בתולדות המפעל שנוסד בסוף שנות השמונים עולה סיפור שאינו מובן מאליו כלל וכלל – ההצלחה והאיכות מלוות בהתעקשות על ייצור ישראלי בזמן שרבים נודדים מזרחה, שיתוף העובדים ברווחים וחיבור לקהילה בסביבתו. כשעל מפעלי התעשייה המסורתית בישראל שומעים בעיקר כשהם בסכנת סגירה, הסיפור של 'שורש' יכול אולי להישמע אחרת.

מפעל שורש בטירת הכרמל (צילום: יעל אלנתן)

כמו כל פיתוח, המוצרים הראשונים של 'שורש' נולדו מזיהוי צרכים שאין להם מענה בשוק. יוקי גיל ודניאל בנוזיליו, בני זוג ב-45 השנים האחרונות, סיימו את הטיול הגדול אחרי הצבא ב-1988, עם רצון למצוא פתרונות לשוק המטיילים. ההון הראשוני היה חסכונות הבר מצווה, והמוצר הראשון היה חגורות כסף בייצור גרילה של מכונת תפירה ביתית. במקביל התחילו לחשוב על סנדלים לטיולים, מוצר שלדברי דליה כהן (50), מנכ"לית החברה, לא היה קיים בסוף שנות ה-80. "לא הייתה קטגוריה כזו בחנויות המטיילים", מספרת כהן, "כשיוקי ודניאל חזרו מטיולים עם מים ומזג אוויר חם הם זיהו שהצורך הזה קיים. ב-1989 הפטנט הבשיל והתחילו לייצר בקיבוץ החותרים בקו ייצור פרטיזני. תהליך השיווק לא היה פשוט, מוכרים לא ששו להכניס את המוצר לחנויות, אבל בהתעקשות וקצת חוצפה זה תפס כמו אש. עם אפס השקעה בפרסום או שיווק דיגיטלי, הסנדל הפך להיות שם דבר בארץ".

כהן מציינת כי עד היום מחזיקה שורש ב-80 אחוז מנתח סנדלי המטיילים בישראל. "הסנדל התחיל מהמודל הקלאסי, שהוא המודל הכי נמכר עד היום ואפילו גדל משנה לשנה, למרות שלא נעשה בו שינוי מהותי ב-27 השנים האחרונות", היא מספרת.

דליה כהן, מנכ"לית שורש (צילום באדיבות המצולמת)

באמצע שנות התשעים הוביל יוקי פיתוח של מוצר נוסף המזוהה עם החברה: מערכות מים גמישות שמאפשרות שתייה תוך כדי תנועה, או בשמן העממי שקיות שתיה. המוצר תפס את המטיילים ומאוחר יותר גם צבאות שונים בעולם, שהשאירו מאחור את המימיות הקשיחות והתחברו לקשיות. זו היתה רק ההתחלה של הקולקציה הצבאית של שורש, שגולת הכותרת שלה הוא ה"וירטוס" – מערכת ציוד ומיגון שפותחה עבור חיילי צבא בריטניה, וכוללת קסדה, אפוד מגן, מגינים, מימיה ופאוצ'ים.

יוקי גיל, בעלי של מפעל שורש בטירת הכרמל (צילום: יעל אלנתן)

שורש התבססה בעשור שבו תעשיית הביגוד וההנעלה הישראלית הלכה ושקעה, ובעלי המפעלים העבירו את הייצור למתפרות זולות בירדן, ברשות הפלסטינית ובהמשך לאסיה. מייסדיה, שראו את הייצור המקומי כערך, מתמודדים בגאווה עם הקשיים של התעשייה הישראלית. בניגוד לטייקונים החולשים על מפעלים וחברות רבים, הם מתמקדים בלקיים ולפתח את המפעל, על מוצריו ועובדיו.

לבחירה לקיים תעשייה מסורתית בישראל בעולם תחרותי וגלובלי יש מחירים שדורשים התמודדות. עלויות ההעסקה בישראל גבוהות יותר מבארצות מתפתחות, בהן נמצא רוב הייצור בעולם ההלבשה וההנעלה. בנוסף, בעוד המוצר הסופי מיוצר בישראל, 90% מחומרי הגלם של המוצרים האזרחיים של שורש מגיעים מחו"ל – מצב שגוזר עלויות שינוע ותלות בשער החליפין. התנודתיות בשער השקל יכולה גם לחתוך באחת חלק עצום מההכנסות מייצוא, "הברקסיט והשפעתו על הפאונד שחק לנו את מרווח הרווח, שהיה לא צפוי בהגשה למכרז", אומרת המנכ"לית דליה, "לכל תעשיין שהוא יצואן קשה להתמודד עם שערי החליפין, ואי אפשר להעלות מחירים מהיום למחר".

מפעל שורש בטירת הכרמל (צילום: יעל אלנתן)

התשובה הצבאית

התשובה המעשית של שורש למתח הרווחים הנמוך הנובע מהייצור בישראל היא הכניסה לתחום הצבאי, הרווחי יותר. זה התחיל בצבא הבריטי, שקברניטיו היו מתוסכלים ממערכות שאינן תואמות אחת לשנייה – התרמיל לא מתאים לקסדה, הקסדה לא מתאימה למשקפיים ועוד. "הם יצאו עם מסמך וחזון שאף אחד לא העז לעשות לפני כן – לעבור ליצרן אחד שמייצר את הכל", אומרת כהן, "אחרי המון שנים שלא היה פיתוח בתחום הזה, הם גיבשו רעיון של מערכת אינטגרטיבית ומודולרית שהרכיבים בה עובדים אחד עם השני, וחיפשו תעשיינים שיפתחו מערכת כזאת וישתתפו במכרז".

מבחינת החברה הצעירה, להיכנס למגרש הצבאי היתה העזה. "עד אז לא ייצרנו בהיקפים כאלה ולא נחשבנו שחקן בשוק הבינלאומי בתחום הזה", מוסיפה כהן, עם הרבה חוצפה ישראלית, וזה התיישב ליוקי על תשוקה שלו מתקופת הצבא כחייל קרבי, הוא החליט להעיז ולהשתתף. המצב של החברה לא היה יציב, נדרשה השקעה של מיליונים והייתה הרבה ביקורת על הכדאיות, אבל השתתפנו במכרז". כך פותחה וירטוס – "מערכת שמאפשרת העברת משקל מהכתפיים לאגן ולהפך בלחיצת כפתור, כמו גם כפתור לשחרור מהיר של כל הציוד שעל החייל. בעיקר הייתה עבודה משמעותית על יצירת מידות מותאמות שישבו בול על הגוף".

ממוצרי החטיבה הצבאית, מפעל שורש בטירת הכרמל (צילום: יעל אלנתן)

אחרי ניסוי שטח ארוך של ארבעה מתחרים, ב-2015 החלה שורש לספק לצבא הבריטי לתקופה של שלוש שנים, עם אופציה לשבע שנים נוספות ש"עם כמה שידוע לנו הם ימשיכו לממש את האופציות, יש שביעות רצון". בעקבות אותה זכיה שורש פוצלה לחטיבה צבאית בניהול יוקי ולחטיבה האזרחית בניהול של דליה. בנוסף לצבא בריטניה, חלקים מהמערכת נמכרים למשטרה באיטליה ובספרד ושורש מספקת לצבאות נוספים בעולם, כולל צה"ל. "המשימה של שורש היום היא לשכפל את וירטוס, בין אם חלקים מהמערכת או המערכת כולה. השתתפנו בלא מעט מכרזים לאחרונה בתקווה לקבל תשובות חיובית."

יחסי עבודה – קצת אחרת

אז מי מייצר את הסנדלים שלנו? מתוך 250 העובדים במפעל בטירת כרמל הסמוכה לחיפה, 100 עובדים במקום מעל 10 שנים. מנאן חורי מחיפה, התופרת הראשונה של המפעל, מרגישה שייכות וגאווה: "שורש בשבילי זה כל החיים. הבן שלי, המפעל שלי, הוא המשפחה שלי. אני באה בהנאה לעבודה. אני בת 67. אפילו עברו שנתיים מגיל פנסיה ואני שכחתי. ביטוח לאומי לא בראש שלי. אני לא יכולה לחשוב על עצמי לא בשורש. אני אשתגע. לא רוצה לחשוב על זה".

מאנן חורי במפעל שורש בטירת הכרמל (צילום: יעל אלנתן)

העובדים במפעל אינם מאוגדים בארגון עובדים, אך נהנים מתרבות ניהולית שמכבדת את עמלם. "יש חוזים אישיים, אבל ניהול הספרים פתוח לכל המפעל והמספרים שקופים", אומרת כהן ומתגאה בהעסקה מגוונת – "בישיבות מפעל התקשורת לא תמיד פשוטה כי יש פה עולים חדשים ולא חדשים שעדיין לא דוברים עברית טובה, דרוזים מוסלמים, צ'רקסים, עובדים חרשים ואילמים. בשנים הקשות יש משכורות צנועות וכשיש רווחים העובדים מקבלים על פי התקנון חמישה אחוזים מהרווח, ובנוסף יש מדיניות שכר של לא יותר מפי 10 משכורת בין מקבל השכר הנמוך ביותר לגבוה ביותר."

– בשנתיים האחרונות הועלה שכר המינימום ב-1,000 שקלים. האם כמפעל שמתחרה עם מדינות בהן ערך העבודה נמוך בהרבה הזדהיתם עם המהלך הזה?

"מהצד האחד אנחנו בשורש תומכים בעלית שכר המינימום, כי כיום הוא לא שכר שמאפשר קיום. מצד שני אנחנו צריכים לשמר את היכולת שלנו להתחרות בשוק הבינלאומי והמקומי, שבו 90% מייצרים במזרח. היום החטיבה האזרחית של שורש נמצאת במצב בעייתי מבחינת הרווחים, ולמרות זאת אנחנו מתעקשים על ייצור מקומי ומאפשרים שכר גבוה מהמינימום."

מפעל שורש בטירת הכרמל (צילום: יעל אלנתן)

כהן מציינת שני תחומים נוספים בהם פועלת החברה: יצירת תעסוקה לעובדים עם מוגבלויות, ותרומה לקהילה הסובבת. "באזור התעשייה בטירת הכרמל נמצא מפעל שיקום לעובדים עם נכויות נפשיות, שעיקר התעסוקה שלהם מגיעה מהזמנות ממפעל שורש וזה שיתוף פעולה של שנים. אנחנו עושים שיתוף פעולה עם כיתות של אוטיסטים שמגיעות להתכונן לחיים בחוץ, והם ממש עושים פעולות של מפעל".

מפעל שורש בטירת הכרמל (צילום: יעל אלנתן)

בנוסף, עובדי המפעל פעילים בהתנדבות בטירת כרמל. "זה מהלך שאנחנו מנסים להיות סמן עבור שאר התעשייה בארץ, לעודד בעלי עסקים לחזק את העובדים והעשייה. יש פה עשייה יום יומית לשיעורי עזר לטירת הכרמל, לתמוך בקשישים ובניצולי שואה, מועדונית למעוטי יכולת. לא רק בכסף, אלא במעורבות. הפוקוס זה טירת כרמל – בואו נעשה משהו משמעותי במקום ולא נפזר אגורות ברחבי העולם. העיר דורשת זאת. קרוב ל-100 עובדים שלנו הם תושבי המקום".

– כשאת מסתכלת קדימה, איך את רואה את 'שורש' בעתיד?

"להמשיך להיות חברה שבראש סדר העדיפויות זה יצרנות ופיתוח, ופעילויות שמאפשרות רווחים גבוהים יותר. השוק קשה, כל הזמן חושבים על העתיד. בראש מעיינינו זה להפוך את החברה לבת קיימא, להעסיק את המשפחות והילדים שיבואו אחריהם. אם בחברות אחרות השורה התחתונה היא רווח, אז בשורש זה לא רק. גידולים בפעילות לא בהכרח יהיו פה, אבל המטרה היא להשאיר את הייצור הישראלי."

סליל אזרחי וצבאי במפעל שורש בטירת הכרמל (צילום: יעל אלנתן)