קרמשניט / שולמית אפפל
וְאָז דָּחַפְתָּ אוֹתִי. כַּמָּה הֲגָנָה כְּבָר הָיְתָה לִי. רַק קַמְתִּי מִשִּׁבְעָה וְסָחַבְתִּי הֵרָיוֹן
שֶׁל חדֶֹשׁ שְׁבִיעִי וּמִי שֶׁעָבַר דַּרְכִּי דָּרַךְ עָלַי כִּי כָּכָה עוֹבֵד הַחִפָּזוֹן עַד שֶׁיָּכלְֹתִּי
לָקוּם וְהָלַכְתִּי וְהוֹצֵאתִי אֶת הַיַּלְדָּה מִבֵּית הַסֵּפֶר וְאֶת הַיֶּלֶד מֵהַבֶּטֶן וּמִיָּד
אַחַר כָּךְ הָיוּ בְּחִירוֹת וַאֲנָשִׁים כָּמוֹךָ הֶעֱלוּ לַשִּׁלְטוֹן גַּמָּד שֶׁנָּתַן לְגַמָּד אַחֵר
לְהוֹבִיל אֶת הַכַּלְכָּלָה וַאֲנִי וַאֲחֵרִים כָּמוֹנִי נַעֲשֵׂינוּ עֲנִיִּים יוֹתֵר וּגְבָרִים בָּאוּ
ושְָׁכבְוּ עִם נשִָׁים עֲניִוֹּת והְָלכְוּ בצַּהֳָּרַיםִ לאֱֶכלֹ עַל חֶשְׁבוֹּן הַמִּשְׂרָד ואְַחֲרֵי
הַצהֳָּרַיםִ הֶחְליִפוּ אֶת הָאוֹטוֹ הַישָָֹּן בחֶָּדָשׁ ואְוֹתָנוּ הַבנַּקְִים שָׁחֲטוּ עֲסָקִים
קְטַנִּים הִתְמוֹטְטוּ וְהָיוּ עוֹד כַּמָּה מִלְחָמוֹת וַחֲקִירוֹת וְכָל הַשָּׁנִים הָיִיתָ חָשׁוּב
כמְֵּת עַד שֶׁחָזרְַתָּ ויְשַָׁבנְוּ אַרְבעְַּתֵּנוּ לשַֻּׁלחְָן וּכאְִלּוּ לאֹ שָׁכחְַתָּ מֵהַילְּדִָים
שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה פָּלַשְׁתָּ גַּם לַצַּלַּחַת שֶׁלִּי וּבִקַּשְׁתָּ שֶׁאַזְכִּיר לְךָ אֶת שֵׁם הָעוּגָה
שֶׁנִּתְּנָה כְּכִנּוּי לַחוֹקֵר הַטּוֹב בַּסֶּרֶט שֶׁכְּבָר לֹא תְּצַלֵּם
האישי הוא הפוליטי, ואת הזוועות הגדולות ביותר של החיים אפשר לגלם בפרטים הקטנים ביותר. למשל עוגה.
קרמשניט הוא שיר אחד "קטן" מתוך מכלול שירים מרשים בעוצמתו בספרה החדש של אפפל – 'תדמייני שאת כוכבת', ספר שגם נאמן לכותרת ספרה הקודם: 'פחות מאמת אין טעם לכתוב'. רבים משירי הספר נכתבו כבלוק אחיד של מילים, ומספרים סיפורים שניתן לכנותם פרוזאיים. אך השירה של הטקסט מתבטאת בפואטיות המזוקקת של רגעי החיים המבוטאים בו, ולא רק בניקוד המילים.
השיר פורס לאחור מהלך חיים שלם של זוגיות אלימה ולא שוויונית. הגבר, שהוא גם בעלים של אישה, עוזב אותה ואת שני ילדיהם בשעה רגישה וקשה מאד ומותיר את האחריות והדאגות לאישה לבדה. "החיים עצמם" הם בעיה של נשים, וביטוי אמנותי, הגשמה עצמית וקריירה – לגברים.
איך נראית מציאות כלכלית של "וַאֲנָשִׁים כָּמוֹךָ הֶעֱלוּ לַשִּׁלְטוֹן גַּמָּד שֶׁנָּתַן לְגַמָּד אַחֵר/ לְהוֹבִיל אֶת הַכַּלְכָּלָה וַאֲנִי וַאֲחֵרִים כָּמוֹנִי נַעֲשֵׂינוּ עֲנִיִּים יוֹתֵר"? ישראל עוברת תהליך כלכלי של צמיחה לעשירים בלבד. בעוד התמ"ג לנפש במגמת עלייה, כבר מספר לא מועט של שנים במדד ג'יני, הבודק אי שוויון בהכנסה, ישראל ממוקמת בין המדינות הלא שוויונית ביותר מקרב מדינות ה-OECD; שיעור העוני בקרב ילדים הוא 29%, גם כן מהגבוהים במדינות אלה; בישראל יש עלייה ארוכת שנים באי השוויון ובשיעור העוני. אנחנו אחרי שנים ארוכות של הרעבת תקציבי רווחה, תחומים אזרחיים, קיצוץ בקצבאות הן מבחינת גובהן והן מבחינת התבחינים להעברתן. לתהליך כלכלי זה היו שותפות מפלגות ימין ומפלגות שבישראל נקראות בטעות "שמאל". כך יוצא שהיום ישראל מובילה בפערים ובעוני ילדים מבין המדינות המפותחות.
אבל גם בתחום אי השוויון יש אי שוויון. בין יתר הפערים בפערים נשים בישראל מרוויחות 68 ש"ח על 100 ש"ח של גברים. השכר הממוצע בעשרת העיסוקים בקרב גברים כפול מהשכר הממוצע בעשרת העיסוקים הנפוצים בקרב נשים. כמו כן, בגילאי ההורות הפער בשכר בין נשים לגברים הוא הגבוה ביותר. זהו ביטוי מספרי לעובדה פשוטה שיודע כל מי שמביט במציאות החברתית-כלכלית: עולם העבודה מעדיף גברים ומתגמל אותם יותר בשכר, תנאים ומשרות; עבודות הבית לא נחשבות עבודות כל עוד מבצעת אותן האישה; גידול ילדים לא נחשב עבודה והוא עדיין בעיקר מטלה נשית; הרבה מקצועות נפוצים בקרב נשים הם מקצועות שניתן לכנותם "הרחבה" של "תפקיד" הנשים בחברה: ניקיון, בישול, טיפול בילדים – והם מתוגמלים בהתאם להיגיון הפטריארכלי של בכירות הגבריות.
דחיקת רבים מהציבור אל עוני, ובתוכה דחיקת רוב הנשים לעוני, משפיעה גם בתוך הזירה הניטרלית כביכול של היחסים האינטימיים. בתוך יחסי כוח של אי שוויון ותפיסה תרבותית של נשים כ"רכוש" גברי כל אישה נתונה לנסיונות "קנייה" מרובים. אם בכוח, אם באלימות מילולית, אם בהנחות סמויות. באווירה הכלכלית הקיצונית הרווחת בישראל נשים נתונות לתוספת אכזריות המתחבאת מאחורי אצטלות "מדעיות" ו"אובייקטיביות".
השיר מסתיים ברגע דרמטי שבו מגיע הקינוח. הגבר מופיע שוב בחיי משפחתו הנטושה (האם "משפחה" הוא סטטוס שלא ניתן לסיימו בלי שום קשר לקשר הממשי?), וחוזר גם אל תחושת זכאות על משפחתו, על אשתו-לשעבר ועל מה שבתוך הצלחת שלה, תוך עיסוק בשילוב המתוק של מתוקים וחלומות יצירתיים נטושים. השיר פותח בקינוח ומסתיים בסוף הארוחה. מתחיל בנטישה אלימה ומסתיים בפלישה.
השיר מתוך הספר "תדמייני שאת כוכבת", הוצאת פטל.
