"רצח לא קורה פתאום", מכריזה אורית עירון, מנהלת המחלקה למניעת אלימות של נעמת, בפתח הרצאתה. "לא קם אדם ורוצח את בת הזוג שלו, פתאום", היא ממשיכה, "בדרך כלל, ולצערי בדיעבד כשנעשית בדיקה, מסתבר שהייתה שם אלימות. לא ידעו, לא רצו לדעת, לא דיווחה, לא אמרה, אבל רצח לא קורה פתאום". עירון מדברת בפני קבוצה גדולה של אנשים, הפעם מדובר בעובדי רשות המיסים. במקרים אחרים הרצתה מול חניכות מכינה, עובדי ועובדות מדינה, חיילים וקצינות בצה"ל ועוד.
עירון, בת 66 מת"א, מנהלת את המחלקה למניעת אלימות של נעמת, ובמסגרת זו מנהלת מרכז לטיפול באלימות ומקלט לנשים מוכות. בסמיכות ליום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, הגיעה עירון למקומות שונים בארץ, ודיברה עם גברים ונשים על מערכות יחסים אלימות במסגרת התא המשפחתי והזוגי, נושא אותו היא מכירה מקרוב. במהלך 28 שנים כעובדת סוציאלית העוסקת בתחום של אלימות במשפחה, ראתה מגוון רחב של נשים הסובלות ממערכות יחסים אלימות ולא בריאות. חלק ניכר מהרצאתה מופנה לתיאור "מעגל האלימות", הדינמיקה המבלבלת בתוכה מערכות יחסים זוגיות מתקיימות פעמים רבות.
"יש פינה בבית שהיא מטפחת – הוא שובר. יש מתנה שהיא קיבלה מחברה טובה – מעלים או משמיד", מתארת עירון בהרצאתה. "יש בגד שהיא נורא אוהבת ונראה לו יותר מדי סקסי או פרובוקטיבי – חותך, מעלים, קורע. יש לי תמונה במשרד של שמלה שחתכו אותה לחתיכות והכתימו אותה באדום. טלוויזיות לא נשברות, למה? כדורגל. ואלה התקופות השקטות, כשיש ספורט. הם רובם לא הורסים את כל הבית – הם קודם כל יפגעו בדברים שחשובים לה".
זה עצוב כי זה השלב הכי מבלבל. זה השלב שהאישה שואלת את עצמה – מה אני עשיתי? למה אני לא יודעת לצפות מתי זה יקרה? מסכן, יש לו לחצים
"לפעמים היא מחזירה או צועקת, אבל הדבר הראשון שעושה קרבן זה רץ ומגיף את כל התריסים והחלונות כדי שאף אחד לא ישמע". היא ממשיכה בתיאור המצמרר. "מה קורה אחרי הבלגן? רגיעה. ירח דבש. אני אוהב אותך. לא התכוונתי. אם את תשתני, ואם את תלמדי איך לדבר אלי, ואיך להתנהג. מה הוא מבטיח? יותר זה לא יקרה. אם יש לו כסף מה הוא עושה? מתנה".
המעבר בין פגיעה קשה לבין רגיעה עלול לחזור על עצמו פעמים רבות, וכך מתקיים מעגל האלימות אותו מתארת עירון. "זה עצוב כי זה השלב הכי מבלבל. זה השלב שהאישה שואלת את עצמה – מה אני עשיתי, מה אני גרמתי לו? למה אני לא יודעת לצפות מתי זה יקרה? מסכן, יש לו לחצים, פיטרו אותו. המשפחה שלו החרימה אותו, יש לו בעיות בעבודה, מילואים. זה אבא של הילדים. זה המפרנס לפעמים. ומה היא אומרת לעצמה? ניתן לו עוד צ'אנס. וברגע שנותנים עוד צ'אנס, המעגל חוזר על עצמו. כי אלימות לא נפסקת מאליה. אני מוכנה לחתום על מיליון דולר. ויותר מכך, ירח הדבש הזה יכול להתקצר ממעגל למעגל, וגם האלימות יכולה להחמיר. זאת כל הדינמיקה של אלימות על רגל אחת".
לעירון חשוב להסביר שלא מדובר רק באלימות פיזית או מינית. מערכת יחסים אלימה יכולה להתקיים גם עוד לפני שהונחתה המכה הראשונה. "ישנו תחום שאולי אפילו לעתים הוא הרבה יותר קשה. אנחנו מדברים על טרור נפשי, השפלות, העלבות. זה יכול להיות מצד בן זוג כלפי בת הזוג, זה יכול להיות מצד בת הזוג כלפי בן זוגה. נשים טוענות שהרבה יותר קשה לחיות תחת טרור נפשי מאשר לקבל מכות. שמענו לא פעם אישה שאומרת "אני מעדיפה לקבל סטירה פעם בשבוע מאשר לשמוע את כל ההשפלות והמילים הקשות האלה, ולפעמים גם בנוכחות הילדים". ובסוגריים – הקורבנות העיקריים הם הילדים. כשאישה אומרת לי אנחנו רבים כשהילד ישן, אני אומרת שטויות במיץ עגבניות. ילדים שומעים, ילדים רואים, ילדים ערים לסיטואציות, ילדים מגיבים בכל גיל. ולצערי הרב יש סבירות גבוהה שזה יהיה דור ההמשך".
200 אלף נשים במעגל האלימות
לפני כשבוע פורסם הדו"ח השנתי של ארגון ויצו, הסוקר את מדד האלימות במשפחה בישראל. הדו"ח מציין כי לפי הערכות גורמי הרווחה, בישראל חיות כיום כ-200,000 נשים החוות אלימות במשפחה, וכחצי מיליון ילדים שעדים לאלימות. משמעות נתונים אלו היא שבמדינת ישראל "כלואים" במעגל האלימות כמיליון נשים, גברים וילדים. מתוך כחצי מיליון ילדים החשופים לאלימות, מטופלים במרכזים ובמקלטים פחות מ-2,000 ילדים, המהווים פחות מחצי אחוז מכלל הילדים החשופים, ומתוך כ-200,000 גברים אלימים, רק רבע מטופלים במרכזים. נתון נוסף מגלה כי בשנה האחרונה כ-1,000 נשים פנו לבתי משפט בבקשה למתן צוו הגנה מבן זוג אלים.
הקורבנות העיקריים הם הילדים. כשאישה אומרת לי אנחנו רבים כשהילד ישן, אני אומרת שטויות במיץ עגבניות. ילדים שומעים, ילדים רואים, ילדים ערים לסיטואציות, ילדים מגיבים בכל גיל. ולצערי הרב יש סבירות גבוהה שזה יהיה דור ההמשך
סדרת ההרצאות אותה מעבירה כיום עירון ברחבי הארץ, כחלק מפעילות רחבה יותר של נעמת הנמשכת לאורך כל השנה, מנסה להתחיל ולטפל במידת האפשר בתופעה החברתית הקשה הזאת. בכניסה למקום ההרצאה מונחים עלונים ועליהם מופיעה בכיתוב רחב, לבן על גבי אדום, השאלה – "האם זו אהבה?".
עירון מנסה לענות על כך, ומתייחסת לסוג נוסף של אלימות שאינה פיזית – אלימות כלכלית. בניגוד למערכות יחסים בהן החלטות כלכליות מתקבלות במשותף, עירון מתארת אלימות כלכלית ככזו בה הגבר מונע מזוגתו גישה ישירה לכספם המשותף וליכולת להחליט החלטות לגביו. "כשאני שואלת אישה או גבר איך מתנהלים העניינים הכלכלים בבית, אצל זוגות נורמטיבים, זוגות שמנהלים מערכת יחסים בריאה, יש חשבון בנק, משכורת שלו, משכורת שלה, וכזוג מחליטים איך מנהלים את הכסף" היא מתארת. בזוגות בהם מתקיימת אלימות כלכלית, היא מתארת שבלי קשר לכמה כל אחד מבני הזוג מרוויח, "אין לה פנקס צ'קים ואין לה כרטיס אשראי. היא חיה על הקצבות. התנהגה יום קודם נחמד, עשתה לו אוכל טוב, הייתה נחמדה במיטה, דיברה אליו יפה – ישאיר לה כסף. עצבנה אותו, הרגיזה אותו, עשתה דברים שהוא לא אוהב – מונע ממנה כסף. שליטה בכסף – זה המון כוח. זה לקום בבוקר בלי כסף בארנק ולנסוע לעבודה".
"זה לא 'אצלם', זה אצלנו"
אופן אחרון של אלימות בו עירון נוגעת, הקשור גם הוא באופן ישיר לשליטה חד צדדית בבת הזוג, הוא דרך שליטה חברתית. "את החברה הזאת אני לא סובל, אל תפגשי איתה. זאת בתהליך פרידה היא תיתן לך רעיונות. את אמא שלך אני לא סובל עוד מלפני הנישואים, לא רוצה לראות אותה. את אחותך תראי פעם בחודש. מה הוא עושה בעצם? לאט לאט הוא מנתק אותה מכל מערכות התמיכה. בעצם מכניס אותה לאיזשהי בועה ושולט בה, מנהל אותה".
שאלה החוזרת לאורך כל השיחה, היא מתי ואיך נשים החיות תחת אלימות מעזות לפנות לקבלת עזרה. "אישה או גבר לא פונים כי ירד האסימון, אין דבר כזה. היה צריך להיות טריגר, זרז, לפנייה. בדרך כלל מה הזרז? יש הסלמה במצב קיים. אם עד היום הוא רק קילל והשפיל – היום הוא התחיל לשבור חפצים. אם עד היום רק שבר חפצים – היום התחיל לפגוע פיזית. לפעמים אישה שמתחילה להכות את אחד מילדיה, על רקע זה שהיא לא מחזירה לו והיא מרגישה מתוסכלת. כלומר צריך להיות משהו אחר". מסר החוזר על עצמו מספר פעמים במהלך ההרצאה, הוא שזוגיות אלימה אינה תופעה השייכת למגזר או מעמד אחד בחברה הישראלית. היא קיימת באותה מידה בכל חלקי החברה הישראלית. "יש לנו הכל. 8 שנות השכלה, 20 ו-22 שנות השכלה. מרצים באוניברסיטה, אנשי הייטק, אנשי תעשייה, עורכי דין, נשות צבא, אנשי צבא, עקרות בית, מורות, גננות, עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות, יש לנו את כל החתך. זה לא קיים "שם" אצל המסכנים. זה קיים אצלנו, בתוכנו, לידנו. לא תמיד אנחנו רוצים לדעת. זאת בעצם תופעה שחותכת הכל – גם מבחינת השכלה, גם מבחינת מוצא אתני, וגם מבחנית גילאים".
מאיפה הרעיון לסדרת ההרצאות האלה?
"קודם כל אני מרצה כבר שנים. אחד הדברים שאני הכי מאמינה בו זה להגביר את המודעות. כשאני מדברת לפני קהלים הטרוגנים זה בעצם לדבר על תופעה שהיא אוניברסלית. אין ספק שבתוך הקהל הזה יש קליינטים פוטנציאלים. אם אני אעזור לאישה אחת או לגבר אחד עשיתי את שלי. והקטע שכשאתה מדבר על בעיה אוניברסלית הרבה יותר קל לאנשים לדבר, כשהם לא היחידים בעולם שיש להם את הבעיה."
מה מקשה על הפנייה לגורם חיצוני?
"אני אומרת, זה כמו ללכת לרופא. כואב לך הראש – אופטלגין, לא עוזר, רופא משפחה, לא עוזר – לך לנוירולוג. יש מומחים היום. למה לא להתייעץ? אחד הדברים הקשים אצל הקרבנות הם רגשי האשמה. זה הרגש הכי דומיננטי אצל קרבנות. על מה הן מרגישות אשמה? על זה שהן בחרו בן זוג כזה. על זה שהן לא מצליחות לצפות מתי זה יקרה. על זה שהן לא מצליחות לצאת מהמעגל הזה. על זה שהן חושפות את המשפחה והילדים, לפעמים את המשפחה הרחבה. ועל זה שאם הן תתלוננה, לא יהיה להן מקור הכנסה. הרגש הכי קשה הוא רגשות האשמה. כי כל הזמן היא שומעת את ואת ואת ואת. עכשיו שני הצדדים, גם הקרבן וגם הפוגע משתמשים באותם מנגנוני ההגנה. הכחשה. היא אומרת – פעם אחת, זה לא כזה נורא. הוא יגיד – כולה דחפתי. מינמליזציה של האירוע ושל האלימות, ורציונליזציה".
לפעמים היא מחזירה או צועקת, אבל הדבר הראשון שעושה קרבן זה רץ ומגיף את כל התריסים והחלונות כדי שאף אחד לא ישמע
יש תפיסה, שזה נורא פשוט, שגבר אלים אפשר לזהות מקילומטרים, הוא בן אדם חמום מוח, וזהו.
"ממש לא. הוא יודע לעשות את ההבדלה. מבחוץ הוא יכול להיות מקסים ונהדר, ובבית הוא יכול להיות חיה רעה. זה כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. זה שני אנשים שונים. זאת הבעיה, כי לא מאמינים לה. היה לי לא מזמן עורך דין גדול שהוא מדהים, ומצליח, ועושה הרבה כסף, והוא רוקד והוא שר והוא מקסים, וכשהאישה באה לספר לחברה, החברה לא האמינה. כי הדימוי החיצוני הזה הוא שונה ממה שקורה באמת בתוך הזוגיות."
למה זה מתפרץ רק שם, רק בתוך הזוגיות?
"כי בזוגיות זה מוגן, הוא יודע שהיא תשמור על הסוד. השלב הכי מסוכן הוא השלב של הרצון לפרידה. חייבים להתייעץ עם אנשי מקצוע. כי ברגע שהיא רצה לעורכי דין ומתחילות תביעות, זה אצל אנשים מסוימים יכול להעלות את הג'ננה ויכול להיגמר באסון, אפילו ברצח. כי איך אמר לי פעם גבר? לא את ולא אשתי ולא בית משפט ולא אלוהים תגידו לי אם לעזוב אותה או לא, אישתי רכושי. וזה במצבים שהוא מאוד תלוי בה. זה מה שקורה בזוגיות הזאת. לפעמים אין לו מערכות תמיכה, אין לו חברים, אין לו משפחה, הוא חווה קושי כלכלי, אבדן של משפחה, היא כל עולמו. ואם היא תעזוב אותו… השלב הכי מסוכן הוא שלב הפרידה. רוב מקרי הרצח הם בשלב הפרידה. כשהיא רוצה. לכן, תבואי להתייעץ, איך עושים את זה בצורה שתשמור גם עלייך וגם עליו. אנחנו לא רוצים לפגוע בו, אנחנו רוצים ללמד אותך. בנעמת אנחנו נותנים לכל אישה יעוץ משפטי, לא שהיא מחר תעשה צעד משפטי, שהיא תבין מה זכויותיה, איך להתנהל, מה נכון, מה לא נכון, מה לא לעשות כדי להחריף את המצב. לפעמים צריכים להוציא אישה למקלט כדי שהיא תהיה מוגנת ואז להגיש תביעות".
מה בדרך כלל הרגע בו נשים במצב הזה מחליטות שזהו?
"זה נורא תלוי. הן עוברות תהליך לפעמים של שנה ולפעמים של יותר משנה עד שהן מקבלות החלטה. אני רוצה שהן תקבלנה החלטה לא מתוך פחד אלא מתוך בחירה, שהן יכולות לשקול מה הרווחים ומה המחירים. תמיד יש גם וגם. וכשהיא בשלה אני רוצה שהיא תגיד – אני רוצה להיפרד. או אני רוצה להישאר. כי ככה וככה. אבל שתהיה החלטה שקולה וממקום שהיא מחליטה. כי אימא שלה תגיד לה, גם בבית שלנו זה היה ככה, ובעל זה לטוב ולרע. זה קשה אם אין מערכת תמיכה. לכן הקבוצות שלנו והטיפול הן מערכות תמיכה מלאכותיות, אבל הן מלוות אותה בתהליכים האלה. וגם הקבוצות לגברים – מלמדים את הגברים האלה לשלוט בכעסים, לדבר בצורה אחרת. לשלוט בקונפליקט. פתאום כל החברה בקבוצה מדברים באותה שפה, פתאום הוא יכול לקבל תמיכה, עצה. יש לו מנחה שמלווה אותו בכל שעות היום והלילה אם הוא צריך. הוא עובר תהליך נורא קשה. שני בני הזוג צריכים טיפול. אנחנו נותנים טיפול לכל אחד ואחרי זה מי שמחליט נותנים טיפול ביחד. זוגי. אלה שהחליטו להמשיך. זה נורא חשוב שהטיפול יעשה על ידי אנשי מקצוע. צריך להבין את התופעה הזאת של אלימות במשפחה. זה לא סתם. זה חבילות חומר נפץ לפעמים."
איך מתעסקים בעבודה הזאת 30 שנה?
"תראי, אתה לומד לעשות את ההפרדה. זה לא שאין לי ימים קשים שאני מגיעה הביתה. אבל למדתי, כולנו, אם לא עושים את ההפרדה אי אפשר להיות שם. אי אפשר. את פוגשת אנשים שהם דומים לך, מאותו מוצא, אותן שנות השכלה, אותה תרבות, אותה מנטליות. לא פשוט. זה גם מאיים. גורם לך לבדוק איפה את."
