"התפיסה שלנו לגבי שותפות אינה מסתכמת רק בהשקעת כסף, אלא גם במילוי 'פערים' באמצעות מומחיות", נכתב באתר המחודש של קרן ויולה, שהובילה יחד עם איש העסקים יריב לרנר את קניית קבוצת נגב ובתוכה מפעל נגב קרמיקה בירוחם, אותו מבקשת כעת ההנהלה שמינו לסגור. בניגוד לרוח האתר המחודש, המשדר כולו שקיפות וחדשנות, הטענות העולות מהערעור שהגישה אתמול ההסתדרות לבית הדין הארצי מספרות סיפור אחר לגמרי. לפי כתב הערעור, בערב המכירה, בעת שכתבה לעובדים מנכ"לית קרן ויולה רות שמחה כי היא בטוחה כי באמצעות ניהול נכון ומימון מחודש "יכולה החברה להיות שוב להיות חזקה ולשגשג, כפי שהייתה במשך שנים ארוכות, ולהבטיח בית יציב למאות עובדים מסורים", כבר היה ברור לקרן שבכוונתה לסגור את המפעל. לטענת ההסתדרות, ההתחייבות של קרן ויולה להשאיר את המפעל פתוח הייתה הטעיה.

בכתב הערעור טוענת ההסתדרות כי קרן ויולה, קרן ההשקעות אשר רכשה את חברת נגב קרמיקה באפריל האחרון תוך התחייבות שלא לסגור את המפעל בירוחם, ידעה מלכתחילה על מצבו של המפעל ובחרה לרכוש את החברה בכל זאת. המפעל בירוחם היה רווחי פחות מעסקי היבוא והשיווק של החברה – דבר אשר היה ידוע גם בעת רכישת החברה. מכאן עולה השאלה – האם קרן ויולה תכננה מראש את מכירת המפעל, בניגוד להצהרתה כי תשמור על פעילותה?

בנגב קרמיקה דוחים מכל וכל טענות אלה, ומהם נמסר: "צר לנו שההסתדרות זורה חול וממשיכה להפריח שקרים בתקשורת, בפני העובדים ואף בבית הדין לעבודה. הגענו במטרה להבריא את כל הקבוצה ובכלל זה גם את המפעל. כל מי שטוען כי רכשנו את החברה במטרה לסגור את המפעל בירוחם מתבטא בחוסר אחריות ומטעה את הציבור ואת העובדים".

"לאחר כחצי שנה של עבודה מאומצת", אמרו לנו עוד בהנהלת "נגב קרמיקה", "הגענו למסקנה הקשה שאין התכנות כלכלית למפעל לייצור אריחי פורצלן בישראל וזאת בשל מדיניות ממשלה המעודדת יבוא זול. בצער רב ומתוך אחריות לעתידם של שאר 550 עובדי הקבוצה, קיבלנו את ההחלטה הקשה לסגור את המפעל."

קרן השקעות פרטית

יש לזכור כי קרן ויולה הינה קרן השקעות פרטית, או באנגלית- private equity fund. מטרת קרנות אלו היא לרוב השקעה באפיקים אשר יניבו תשואה גדולה במהירות יחסית, ומכירת הנכס בשיא ערכו. פעמים רבות משקיעות קרנות מסוג זה בחברות כושלות, אשר ערכן נמצא בשפל. במצב זה יכולה קרן ההשקעות לרכוש את החברה במחיר נמוך, ולשקם אותה תוך זמן קצר, תוך נקיטת צעדים דרמטיים. לאחר שהפכה החברה לרווחית, תמכור אותה במחיר גבוה יותר ממחיר הרכישה.

ההתנהלות של קרנות אלו מעוררת פעמים רבות ביקורת מצד עובדי החברות הנרכשות על ידיהן. קרן השקעות אינה מעוניינת, בדרך כלל, להחזיק בנכס לאורך זמן. במקום זאת, תשאף הקרן להחזיק בנכס זמן קצר כמה שניתן, תוך השקעה מינימלית ב"שיקומה" לצורך העלאת ערכה. כך, לעתים, רוכשות קרנות אלו חברות על סף סגירה ומבצעות בהן רפורמות מהירות שיביאו לרווחיות, הכוללות פיטורים המוניים, הרעה בתנאי העובדים או סגירת מפעלים והעברתם למוקדים בהם כוח העבודה זול יותר. היות ומנהלי קרן ההשקעות אינם מתכננים להיות בעלי הנכס לזמן ארוך, אין להם תמיד עניין מיוחד בשמירה על מערכת יחסים תקינה עם העובדים. בהקשר זה מובאת בערעור הטענה כי ההנהלה ביקשה קיצוץ רחב ביותר, שאמור היה "לקרב את עלויות הייצור לעלויות המפעלים 'המתחרים' בסין ובטורקיה".

בערעורה טוענת ההסתדרות כי קרן ויולה נהגה בדיוק כך, באופן המאפיין את קרנות ההשקעה הפרטיות, בנגב קרמיקה, וללא תום לב. קרן ויולה רכשה את החברה במחיר נמוך לאחר שזאת נקלעה לקשיים כלכליים. החברה, שנקלעה לחובות כבדים, נמכרה בפיקוח בית המשפט בתנאי שהקונה ישמור על פעילותן של שתי זרועות החברה – גם הייבוא והשיווק וגם הייצור במפעל בירוחם. ויולה הסכימה לתנאים אלו וזכתה לרכוש את החברה במחיר נמוך, יחד עם "תספורת" של 450 מיליון שקלים מחובות החברה. הנושים של "נגב קרמיקה", הבנקים, הסכימו לוותר על חלק מהחובות במסגרת תהליך הרכישה.

עם זאת, לאחר כשלושה חודשים הודיעה בעלת החברה כי בכוונתה לסגור את המפעל בירוחם היות והוא פועל בהפסד. לטענת הבעלים, לאחר התייעצות עם חברת ראיית החשבון BDO, במהלכה נבדקה מידת הרווחיות של המפעל, הוחלט לסגור אותו ולפטר את 140 העובדים בו. מהלך זה מעלה מספר שאלות לגבי התנהלותה של בעליה החדשים של נדב קרמיקה. האם כאשר רכשו את החברה, פספסו את נתוניו הפיננסיים של המפעל? ואם לא, מדוע רכשו אותה בכל זאת, תוך התחייבות לשמור על פעילותו?

בערעור טוענים נציגי ההסתדרות כי דבר בתנאי פעילות המפעל לא השתנה בשלושת החודשים שעברו מאז רכישתו שיצדיק מהלך מסוג זה. בנוסף טוענים כי מהדו"ח הכספי שהוצג ע"י בעלי החברה לא עלה שהמפעל מפסיד. אמנם עולה מהדו"ח כי זרוע הייבוא והשיווק של החברה רווחית משמעותית יותר מזרוע הייצור- מידע שהיה גלוי וידוע עוד בטרם הרכישה, אך לא נראה שהמפעל פועל בהפסד.

כך, יתכן כי רוכשי החברה תכננו מלכתחילה את רכישת החברה וסגירת הזרוע היצרנית שלה. מבחינת קרן ההשקעות יש באסטרטגיה זו היגיון – ללא הזרוע היצרנית תישאר החברה עם זרוע היבוא והשיווק הרווחיים יותר. כך תוכל, בבוא היום, למכור את החברה תמורת סכום גבוה יותר, ללא המפעל המכביד והרווחי פחות. עם זאת, לייעול הכספי של חברת נגב קרמיקה יש מחירים אנושיים כבדים, אותם משלמים העובדים המפוטרים.

כל אלו מטילים צל על כוונותיה המוצהרות של הקרן בנוגע לשמירת פעילותו של המפעל בירוחם. קשה לדמיין כי מנהלי הקרן רכשו את החברה ללא ידע מקדים על מידת הרווחיות של זרועותיה, וללא תכנית לפיתוחה כך שאפשר יהיה למכרה ברווח. דבר זה מעלה את השאלה – האם יתכן כי רוכשי החברה תכננו מלחתכילה את סגירת המפעל, תוך הסתמכות על כך שבית המשפט ימנע מדרישה כי יעמדו בהתחייבויותיהם?

תקדים מסוכן

בערעור טוענים נציגי ההסתדרות כי התנהגותה של קרן ויולה בנגב קרמיקה, ותגובותיו בית המשפט עשויים לייצר תקדים מסוכן להתנהגות אגרסיבית של קרנות מסוג זה בעתיד.

עפ"י הערעור, כל התנהלותה של ההנהלה כוונה למטרת אחת בלבד: סגירת המפעל על אף התחייבותם מול בית המשפט. כך, נטען כי בשלושת החודשים שלאחר הרכישה קיימו הבעלים החדשים שתי פגישות עם נציגי העובדים, בהן הציגו דרישות להתייעלות אשר כללו פיטורים וקיצוצי שכר קשים שיביאו את המפעל לרמת תחרות עם היבוא מסין. לטענתם, דרישות אלו היו מרחיקות לכת כל כך עד כי ניתן לומר שלא נועדו להוות הצעה ממשית, אלא כסות לשיחות עם העובדים.

את סגירת המפעל עשתה ההנהלה ללא הודעה מראש, דבר שהיה מאפשר לנציגי העובדים לפנות לבית הדין אשר היה עשוי למנוע את הסגירה. לאחר הסגירה, כאשר פנתה ההסתדרות לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע נגד הפיטורים, החליט בית המשפט למנוע את הפיטורים, אך לא דרש מבעלי המפעל לפתוח מחדש את פעילותו. בנקודה זו שני הצדדים נכנסו למשא ומתן על עתיד המפעל, אך במידה ואכן ההנהלה החליטה מראש לסגור את המפעל, קשה יהיה לטעון שמדובר במו"מ שוויוני, היות ובקשתם כבר נתקבלה.

מעבר למקרה הספציפי של נגב קרמיקה, עולה בערעור החשש מהתקדים שיכול להיווצר ביחס למקומן של קרנות פרטיות בעקיפת יחסי העבודה הקיימים, ובשינוי מוטה רווחים באופן קיצוני של פעילות חברות.