ברומן "אלטנוילנד", בו עיצב הרצל את חזונו למדינה היהודית החדשה שתקום, כתב כי "כל אנשי החברה החדשה, גברים ונשים, חייבים להקדיש שנתיים מחייהם לשירות הציבור, בדרך כלל בין גיל שמונה עשרה לעשרים, לאחר סיום הלימודים". בכך הניח למעשה את התשתית לצורך בשירות אזרחי לאומי במדינה שתקום. הרצל הכיר עוד אז בחשיבות התרומה לחברה. מבחינתו היוותה תרומה זו אבן יסוד לחברה המתוקנת שרצה להקים במדינת ישראל.

115 שנים אחרי כתיבת הספר ו-70 שנה למדינה היהודית שקמה, והדיון סביב חובת ההתנדבות לשירות הלאומי סוער מתמיד. רק לאחרונה עלו סרטונים ברשתות החברתיות של מתנדבות המבקשים בעצם להפוך את השירות הלאומי לחובה. בסרטונים אלה משוות בנות השירות את השירות הלאומי לשירות המקביל של בנות ובני גילן, צבא ההגנה לישראל, ותוהות מדוע כאן השירות הוא בחירה בעוד הצבא הוא חובה. גם חוק השירות הלאומי, אשר יכנס לתוקף באפריל 2018, הוא רק מסגרת המסדירה את נהלי השירות הלאומי ולא מסבירה את המהות של השירות הלאומי.

מה תפקידו של השירות הלאומי במדינת ישראל? בהמשך לדברים שכתבתי בעבר בנושא, הוא מהווה למעשה מרכיב משמעותי בחוסנה האזרחי חברתי של מדינת ישראל, כמו שצה"ל מהווה מרכיב קריטי בחוסנה הביטחוני של המדינה.

אם הצבא הוא המסגרת הביטחונית הראשית ושומר על גבולותיה של המדינה ואם נשתמש באנלוגיה, מגן בעצם על קירות "הבית". ככזה, עליו להיות מבוסס על היררכיה ברורה, פקודות, נהלים וחוקים, ממש בדומה, אם יותר לי להמשיך באותה האנלוגיה, לכללים ההנדסיים הברורים והנוקשים השומרים על מבנים עמידים ויציבים לאורך שנים בפני כל מה שמבקש להכותם. באותה האנלוגיה, ישמש השירות הלאומי את הלב של הבית. הוא "המשפחה" שמרכיבה את הבית. על המשפחה יש לשמור יציבה וחזקה. ניצבת גאה וזקופה, כשרגליה נטועות עמוק בקרקע וראשה ורוחה מגיעה השמימה, אמידה לכל ניסיון שיכול להגיע מבחוץ, להזיזה ממקומה. ללא פערים שיפלגו אותה, או מחלוקות בין חלקיה שעלולות להחלישה.

חוסן זה, לעומת החוסן הביטחוני, אינו יכול להגיע בכוח. אי אפשר להכריח אחדות. יש לבנות אותה מבפנים. לעבוד על השינוי בחינוך פנימי חזק המבקש להתגבר על הפערים החברתיים, נוטע ערכיות ומחזק את הדמוקרטיה והחוק.

חוסן כזה בנוי גם על התנדבות. שהרי התנדבות היא מניע פנימי עמוק לתרום לכלל. ואין חזק ממנו. המוטיבציה הפנימית העמוקה הזו לתרום יוצרת לרצון לעשות עוד, ואנו רואים זאת בכל בן ובת שירות שמגיעים לשירות. המספרים מדברים בעד עצמם – בעוד רק 40% מן הבנות מתגייסות לשירות חובה בציבור הכללי, בציונות הדתית ההתנדבות לשירות הלאומי עומדת על 80% ועם הגיוס לצבא, על קרוב ל- 100% תרומה.

את כוחה של ההתנדבות רואים דווקא במגזרים בהם ההתנדבות למדינה יכולה ואף נתפסת כבגידה של ממש – מערך ההתנדבות הערבי, והמתנדבות החרדיות. הצמיחה במתנדבים משני מגזרים אלה היא גבוהה ומפתיעה במהירותה. תוך שנים ספורות גדל מספר המתנדבות משני המגזרים במאות אחוזים.

וזאת, למרות הקשיים שהחברה הסובבת מערימה עליהם. אבל כוח השכנוע הפנימי הדוחף אדם להתנדב הוא גם אותו הכוח הגורם לו לעשות הכל כדי לעבור את המכשולים הגבוהים ביותר והוא גם הכוח אשר גורם לו לתרום ולעשות יותר מכפי שחשב שהוא יכול וכל זאת לטובת חיזוקה של החברה הישראלית באמצעות התרומה למוסדות הרווחה, הבריאות והחינוך.

אם שירות זה היה חובה, כל כוחה של ההתנדבות היה מתבטל וחוסנה האזרחי של מדינת ישראל היה נפגע.

אם רוצים להמשיך בעשייה המבורכת ולשמור על "המשפחה" של החברה הישראלית מאוחדת, אסור להפוך את השירות הלאומי לחובה. רק כך נתרום לחיזוק אמיתי של חוסנה האזרחי של החברה הישראלית והפיכתה לחברה האוטופית המתוקנת מחזונו של הרצל והרואה את שני החוסנים – הצבאי והאזרחי – כמשלימים זה לזה, כל אחד עם מאפייניו הייחודיים.

ירון לוץ הוא מנכ"ל האגודה להתנדבות השירות הלאומי