דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
עבודה

עבודת קודש / הן מטהרות גופות נשים לקבורה, ומספרות על תנאי עבודה בלתי נסבלים

העבודה נושאת עמה מחירים פסיכולוגיים, הסביבה לא תמיד יודעת לקבל, אך המטהרות שפגשנו בבית עלמין במרכז הארץ עובדות מתוך אמונה | מדוע, דווקא בקודש, תנאי העבודה כה ירודים? | כתבה ראשונה בסדרה

בית טהרה (צילום: יעל אלנתן)
בית טהרה (צילום: יעל אלנתן)
יעל אלנתן
יעל אלנתן
כתבת עבודה וצרכנות
צרו קשר עם המערכת:

השעה 11, יום חול, בבית עלמין במרכז הארץ. בחדר הטיהור נמצאות גופותיהן של שתי נשים, הנפטרות. שתי מטהרות בשנות ה-50 לחייהן, נשים שעבודתן היא הכנת הנפטרות לקבורה, נכנסות בצעד מהיר וקל לחדר, לובשות סינר ועוטות כפפות. "שתי נשים גדולות יש לנו היום, זה לא פשוט," אומרת נירית (זהו איננו שמה האמתי, וכך גם שמה של העובדת השניה. שמן שמור במערכת). "מי מהן ראשונה?" שואלת בלה ונירית עונה לה תסתכלי בטלפון.

קברים בבית העלמין בבני ברק (צילום: חן לאופולד/ פלאש 90).
קברים בבית העלמין בבני ברק (צילום: חן לאופולד/ פלאש 90).

הריח נוכח בחדר. ריח לא מוסבר. חדש. נירית ובלה מתבוננות על הנפטרת השוכבת מולן, מכוסה בניילון ובדים. מדבקה אדומה על הניילון מבהירה כי למנוחה יש זיהום. המטהרות, נירית ובלה, מתחילות בקריאת ברכה. לאחר מכן, הן חותכות את הניילון והבדים בהם כוסתה הנפטרת בבית החולים ומפשיטות אותה. נירית מכסה את פני הנפטרת תוך כדי אמירת "סליחה ומחילה".

"בעבר לא הייתי מכסה את הפנים", היא תספר לי לאחר סיום תהליך ההכנה לקבורה, "וזה היה גורם לי לשכחה, פשוט הייתי שוכחת שעה של פגישה. זה היה מפחיד, ונורא ואיום. אני טיפוס שזוכרת הכל בראש. שאלתי את הרב והוא אמר לי לכסות את הפנים."

לנפטרת יש חיתול עם צואה. הריח קשה. נירית ובלה שוטפות אותה עם צינור מים, ליפה וסבון. לאחר מכן יבצעו חוקן, ושטיפה נוספת. החדר ממוזג והטמפרטורה נמוכה. נירית ובלה מייבשות את גופה של הנפטרת עם מגבת. נוטלות צמר גפן וסותמות את כל נקביה. אחר ילבישוה תכריכים, מכנס וחולצה, ועליה חולצה נוספת. את הפנים יכסו ויניחו סדין גדול לסיום. לאורך כל התהליך נירית ובלה שבות ומבקשות "סליחה ומחילה" מהנפטרת.

"אנחנו מנסות ליישר את הידיים והרגליים כי יש כאלה שמגיעות במצב מעוקם. לפעמים צריך להפעיל כוח. " אומרת  נירית. לאחר שנירית ובלה יבקשו סליחה ומחילה בפעם האחרונה, "אם פגענו בך, אם עשינו משהו לא ראוי, תסלחי לנו". יכנסו הגברים, יעבירו את הנפטרת לאלונקה, והמשפחה תיכנס לראות את יקירתם בפעם האחרונה.

 אף פעם לא שמתי לב שישנם משרדים קטנים בכניסה לבית עלמין, וכן דלת עם שלט "חדר טהרה". גם את פניו של מי שקבר את אבי, זכרו לברכה, אינני זוכרת. אף פעם, עד לביקורי זה בבית הקברות, לא הקדשתי מחשבה לאשר קרה לו מאותו רגע בו נפטר, ביום שבת בבוקר ועד לקבורתו ביום ראשון בצהריים. מי פגש בו, מי הכין אותו לקבורה, מי ניקה אותו, רחץ אותו, סתם את נקביו, כיסה אותו בתכריכים, הוריד אותו לקבר וכיסה את הבור במלואו.  

 כנראה שדווקא העובדה שאנשים אלו עובדים בעבודה נחוצה כל כך, ברגעים קשים כל כך לכל אדם ומשפחה, הופכת אותם לשקופים, בלתי-נראים. ויתכן שהיותם בלתי-נראים, יחד עם חרדת הקודש שבה הם מתייחסים לעבודתם, היא שהופכת אותם לעובדים מוחלשים, המועדים לפגיעה, לשכר נמוך ואולי גם לניצול.

פחד החיים, אימת המוות

"הנשמה של אדם שניפטר נמצאת מעל הגוף," הסבירה לי נירית את אמונתה, במהלך ההפסקה שנטלו בלה והיא לאחר שסיימו עם הנפטרת הראשונה לאותו יום. אנחנו משוחחות בשמש, אשר מחממת אותנו מעט, תוך שהן מקפידות להיות נסתרות מעיני המשתתפים בטקס ההלוויה של הנפטרת בה טיפלו זה עתה. "רק כשהאדם נכנס לאדמה, הנשמה שלו עולה למעלה. כך שהנשמה רואה את כל מה שאני עושה לה ולכן אני עושה הכל באמונה ויושר. כי בסופו של דבר היא רואה אותי".

 זו עבודה קשה, אך נירית אומרת "אני מחוסנת בהכל. כבר לא קשה לי כלום". עם זאת, נירית מספרת גם על מקרים שהותירו עליה חותם שלא ימחה. הייתה את האישה שגופתה הגיעה לחדר הטיהור במצב ריקבון מתקדם. "צעקתי ובכיתי," אומרת נירית, "לא יכלתי לעשות את העבודה. זה היה קשה מידי". לאחר התייעצות עם הרב הוחלט לעשות עבודה מינימאלית של טיהור ולקבור אותה כפי שהיא.

"במקרה השני", אומרת נירית, "אני לא יודעת למה הגבתי ככה. משהו שם קרה לי. הטהרה עברה בצורה מכובדת אבל עברתי זעזוע".

חברתה, בלה, הייתה עמה גם אז, אך לא הושפעה באותו אופן. ההלם, אשר מזכיר את ההלם של הלומי הקרב, תקף רק את נירית. "שבוע לאחר מכן זה היכה בי. היה לי בכי בלתי נשלט והייתי צריכה עזרה. הלכתי ללימודים ובכיתי, הלכתי לעבודה ובכיתי, באוטו בכיתי, אנשים לא הבינו מה קורה איתי. לקח לי תקופה ארוכה לעבור את זה. עברתי טיפול. את הטהרה עשיתי בחסד עליון ובאהבה. חיפשתי תשובות למה הגבתי ככה, ואני עדיין לא יודעת."

לקשיים של העבודה מצטרף הקושי של הסביבה להכיל את עיסוקן, את העבודה עם המוות. בלה הסתירה ממשפחתה את העובדה שהיא עוסקת בטהרה, במולדתה בדרום אמריקה. היא המתינה למותה של אמה בטרם סיפרה לשאר בני המשפחה. "אמי לא יכלה לקבל את זה," היא אומרת. לפני כעשור עלתה ארצה והמשיכה בעבודתה.

נירית עוסקת בטיהור לפני הקבורה כבר 30 שנה, וחלק ניכר מפרק זמן זה עשתה זאת בהתנדבות. רק ב-11 השנים האחרונות היא מטהרת לפרנסתה, במסגרת המועצה הדתית המקומית. "בהתחלה לא סיפרתי גם לבעלי. אם הוא היה יודע לפני שהתחתנו הוא לא היה מתקרב אלי", אומרת נירית.

"דודה שלי נפטרה", מספרת נירית, "וקראו לי וטיפלתי בה. כשיצאתי אמרה לי כלתה 'אל תגעי בי'. נעלבתי, אבל אמרתי לה 'אל תפחדי מהמתים אלא מהחיים'".

 1,200 ש"ח בחודש

ההערכה הציבורית למקצוע של נירית ובלה עומדת ביחס הפוך לקושי שבו ולקדושה שהן מייחסות לו. "אני מקבלת כ-1,200 ש"ח בחודש", מפתיעה אותי נירית ובלה מאשרת כי השכר לשאר המטהרות נע סביב ה-2,000 ש"ח בחודש. אמנם מדובר במשרה חלקית, אבל מטבע הדברים אין הודעה מוקדמת על זמני פטירה והן נדרשות לזמינות מתמדת. הן נאלצות להחזיק עבודה נוספת, דבר שמתאפשר בקשיים. "בעבודה הנוספת לא יודעים עליי כלום, אם יש מקרים חריגים אז אני מבקשת ממזכיר בית העלמין שיבוא קודם ב-6 בוקר".

ואם אין די בשכר הנמוך הרי שיחסי העבודה שנירית ובלה חוות במקום עבודתן הם קשים מנשוא. התיאורים ששמעתי גרמו לי לחשוב על סביבה מלאה בכוחנות, רחוק מאד מאוירת הקדושה שאמורה לאפוף את המקום. השכר הנמוך והמעמד הציבורי מביאים את העובדות לתחושות של פחד, וחוסר ביטחון תעסוקתי. "אנחנו נזהרות לא לדבר בפומבי" אמרה לי נירית.

"אין לנו כאן התפתחות מקצועית, אני לא מכירה את הטהרה במקומות אחרים אנחנו לא משוות ולא יודעת מה קורה. אין תמיכה של פסיכולוג או טיפול אחר, וזה חובה שיהיה פעם בכמה מזמן. ביקשנו גם. אנחנו צריכות, פעם בכמה זמן, שיחות. זה כמו בצבא שקורים מקרים ויש להם שיחות, אז פה אין," אומרת נירית.

התבוננות על יחסי העבודה בבית העלמין מראה כי מדובר בקבוצת עובדות אשר מועסקת בתנאים מינימאליים, ובעלת כוח מיקוח נמוך יחסית. המטהרות, יחד עם עובדות ועובדים נוספים בבית העלמין התאגדו לאחרונה במסגרת ההסתדרות החדשה, באמצעות האגף החרדי בהסתדרות, בניסיון לשנות את תנאי עבודתן ועבודתם.

אפילוג

אומרים שהודאות היחידה בחיים היא המוות. אולם יתכן שהמוחלטות של המוות, וודאותו, ובמילים אחרות – אימת המוות, היא שגורמת לנו להעדיף שלא להתבונן עליו, להסיט ממנו את המבט. עיוורון מבחירה זה גורם לנו לא לראות את האנשים אשר חיים עם המוות, עובדים עם המוות, אלו אשר ילוו את קרובינו או אותנו, באינטימיות, בדרכנו האחרונה. ביקור אחד בבית עלמין במרכז הארץ גרם לי לחשוב על קבוצת העובדים והעובדות הזו, אשר לא מקבלת הכרה, הערכה ומופלית גם בשכרה ובתנאי העבודה.

 פנינו למשרד הדתות על מנת לקבל את תגובתם לטענות בדבר תנאי ההעסקה שתיארו המטהרות. דובר משרד הדתות בחר להשיב רק לחלק משאלותינו הנוגעות לעניין השכר, וזו לשון התגובה:

"שכר עובדי הקבורה מחושב ע"פ טבלאות שכר שנקבעו ע"י הממונה על השכר באוצר. יחד עם זאת, ביוזמת מנכ"ל המשרד, עו"ד עודד פלוס, החלה עבודת מטה לצורך בחינה מחדש של שכר ותנאי עובדי הקבורה מתוך נקודת הנחה שיש להחריג סקטור זה תוך הכרה בעבודת הקודש והשליחות שבעבודתם".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!