כ-21% מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל, 1,149,500 איש, הם אנשים עם מוגבלות, וכ-454 אלף איש המהווים כ-9% מהאוכלוסייה הבוגרת הם אנשים עם מוגבלות חמורה. כך עולה מנתונים שפרסמה נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. 

באופן טבעי שיעור האנשים עם מוגבלות עולה עם הגיל, כשהוא עומד על 15% בגילאי העבודה (64-18) ומגיע למחצית הקשישים בגיל 65+. כמחצית מהאנשים עם מוגבלויות בישראל הם בגילאי העבודה, וכ-9% מתוכם הם ילדים.

שיעור התעסוקה בקרב אנשים עם מוגבלות נמוך לעומת אנשים ללא מוגבלות ועומד על 51% לעומת 79%. הפער גדול יותר בקרב אנשים עם מוגבלות חמורה, מתוכם רק 38% מועסקים. בהקשר זה ישנם פערים גם בין יהודים לערבים, כשבחברה הערבית מועסקים 27% מהאנשים עם מוגבלות לעומת 60% מהאנשים ללא מוגבלות. גם נשים עם מוגבלות מועסקות פחות מגברים עם מוגבלות – 35% בלבד מהנשים עם מוגבלות חמורה מועסקות לעומת 40% מהגברים, ו-51% מהנשים עם מוגבלות מתונה לעומת 69% מהגברים.

על פי נתוני משרד המשפטים 41% מהעובדים עם מוגבלות חמורה ו-37% מהעובדים עם מוגבלות מתונה משתכרים פחות מ-5,000 ש"ח נטו לעומת 31% מהאנשים ללא מוגבלות. ההכנסה הממוצעת לנפש במשק בית שבו יש אנשים עם מוגבלות נמוכה יותר מאשר במשקי בית שאין בהם. 27% מהאנשים עם מוגבלות חמורה בגיל העבודה ו-14% מהאנשים עם מוגבלות מתונה דיווחו כי אינם מצליחים לכסות את הוצאתם החודשית, זאת לעומת 8% מהאנשים ללא מוגבלות. בקרב בני ה-64+ דיווחו 9% מהאנשים עם מוגבלות חמורה ו-4% מהאנשים עם מוגבלות מתונה כי אינם מצליחים לסגור את החודש לעומת 2% מהאנשים ללא מוגבלות.

"רק שילוב בעבודה מוביל לשילוב בחברה"

"למה לבן אדם שיודע שהוא הולך להפסיד כסף לחפש עבודה? הרעיון של זה שאנשים מפסידים כסף כשהם יוצאים לעבוד גורם לזה שאנשים לא יוצאים לעבוד, יש חסם עצום שעומד בפניהם", אמר ל'דבר ראשון' אורן הלמן, מנכ"ל ומקים עמותת 'סיכוי שווה' לשילוב אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה, בעקבות נתוני הלמ"ס ומשרד המשפטים על התמונה העגומה באשר לשילוב עובדים עם מוגבלויות בשוק העבוד, המעידים כי רק כמחצית מהעובדים עם מוגבלות מועסקים, וכשליש מהם מועסקים בשכר מינימום או פחות מכך.

את הנתונים הלא מחמיאים על היקף העסקתם של עובדים עם מוגבלויות – וכן של רמת השתכרותם, זוקף הלמן כנגד 'חוק לרון' המוביל לכך שעובדים עם מוגבלויות המשתכרים למעלה מ-2,700 שקל מתחילים לאבד את קצבתם בהדרגה – פוגע חמורות במוטיבציה שלהם לצאת לעבודה ואף להתקדם בה ולשפר את שכרם.

"מי שמשתכר 2,700 ש"ח, ומקבל קצבת נכות של 2,300 ש"ח – משתכר 5,000 ש"ח. אם הוא משתכר 6,000 ש"ח הוא מפסיק את כל הקצבה. זאת אומרת בשביל להגדיל את ההכנסה באלף שקל הוא למעשה 'מפסיד' 2,300 ש"ח".

אורן הלמן (תמונה באדיבות המצולם).

סכום הרף שאותו 'מותר' לעובדים עם מוגבלות להרוויח (המכונה דיסריגארד) צפוי לעלות בהדרגה ל-4,000 ואחר כך ל-4,300 ש"ח, במידה וייושם ההסכם שנחתם בין המדינה לארגוני הנכים בתיווך ההסתדרות, אך הלמן סבור שהטעות במדיניות היא עצם קביעת אי-כושר ההשתכרות כקריטריון לזכאות לקצבת הנכות, ולא מצב הנכות הרפואית. "הקריטריונים לקבלת הקצבה הם אי-כושר ההשתכרות וזה לא הגיוני ולא נכון. זה עניין של מדיניות – המדינה לא רוצה לעודד אנשים עם מוגבלות לצאת לעבודה כי היא מענישה אותם על זה שהם עושים את זה" הוא אומר. "משרד הכלכלה ומבקר המדינה פרסמו לפני שלוש שנים מחקר שאומר שהמשק מפסיד בכל שנה 5 מיליארד שקלים משום שאנשים עם מוגבלות לא עובדים. זה גם מחולל צמיחה כי אם היו מרוויחים יותר היו הולכים לקנות במכולת או בכל מקום אחר ואז גם המכולת היתה מרוויחה יותר – ככה עובדת צמיחה כלכלית – וזה לא קורה. המדינה לא רואה את זה שהיציאה לעבודה של אנשים עם מוגבלות תורמת לכלכלה – היא רואה בהעלאת המדרגות של חוק לרון רק הפסד של כסף".

"כל אחד מאיתנו מלידתו, מכשירים אותנו לחיים עצמאיים, להתפרנס – לחיים של עבודה" מדגיש הלמן את החשיבות האישית של יציאה לעבודה. "אנחנו לומדים את זה בגן, בבית ספר, בצבא ובאוניברסיטה. אלה החיים הנורמטיביים היום בעולם – שבן אדם עובד וזה נותן לו ביטחון והערכה עצמית, וכל הדברים שכל אחד מאיתנו צריך. רק שילוב בעבודה מוביל לשילוב בחברה, ויהפוך את מדינת ישראל למדינה אינקלוסיבית (מכילה, נ.כ) , שמשלבת אנשים עם מוגבלות שילוב מלא וראוי". על רקע דבריו אלה אפשר לבחון גם את הנתונים העגומים המעידים כי 18% מהאנשים עם מוגבלות מעידים על עצמם כי הם חשים בדידות לעיתים קרובות, ו-14% כי אינם מקיימים קשרים קרובים עם חברים – זאת לעומת 4% ו-5% בהתאמה בקרב אנשים ללא מוגבלות.

אבל המשמעות של יציאת אנשים עם מוגבלות לעבודה והשתלבותם בחיי המשק הישראלי אינה רק אישית, הלמן סבור כאמור כי היא תנאי מרכזי לשינוי היחס בכלל החברה לנושא המוגבלויות. "כשאנשים עם מוגבלות משתלבים בעבודה, ובייחוד כשהם מגיעים למעגל מקבלי ההחלטות בארגונים, הם הופכים להיות סוכני שינוי בארגון ומלמדים אותו, מחנכים אותו לכך שיש אנשים עם מוגבלות, לקוחות עם מוגבלות – ומשפיעים על התנהלותו כלפי אוכלוסיה עצומה של אנשים עם מוגבלות שחיים במדינת ישראל".