"מאז שאני זוכרת את עצמי הסתקרנתי ממין קשוח יותר, מעונשים, מהצלפות… זה תמיד היה ברקע אצלי, גם בסקס עצמו. בתקופות מסוימות פחות ובאחרות יותר". הדוברת היא אנה מיי (37, שם בדוי), אקדמאית בתפקיד ניהולי, נשואה עם 2 ילדים, חילונית, סטרייטית, מה שנקרא – מעמד ביניים קלאסי. את דבריה בחרנו להביא כאן, לצד כמה וכמה דוברות ודוברים נוספים, מכיוון שהדאנג'ן, מועדון ה-BDSM הגדול (וכרגע גם היחיד) בארץ שפועל באופן קבוע, ציין לפני כשבועיים 15 שנות קיום.

אנה מיי (צילום באדיבות המרואיינת)

זאת הייתה הזדמנות לרדת למרתפים של עולם, שאמנם נראה שהולך ומקבל יותר ויותר ביטויים בתרבות הפופולרית, אבל בכל זאת לא הרבה אנשים מכירים את מקורותיו, ביטוייו וחוקי המשחק שלו. אז מה זה בכלל BDSM?

זה לא האלה שמחרימים את ישראל?

BDSM הוא מונח כולל לשלל פרקטיקות מיניות, שבבסיסו מורכב מראשי התיבות של שלושה צמדי מושגים: BD – קשירה (Bondage) ומשמעת (Discipline), שליטה (Domination) וכניעה (Submission) המיוצגים על ידי SD, ו-SM – המייצג סדיזם ומזוכיזם.

במרבית ההתרחשויות הכלולות במושג BDSM, אחד או יותר מהלוקחים חלק בפעילות יהיו השולטים: מלכה, גבירה, אדון, מאסטר ועוד שלל כינויים, ואחד או יותר יהיו הנשלטים: עבד, שפחה או סאב (מלשון Submissive – כנוע). ההתרחשות עצמה תכיל לרוב גרימת תחושות של כאב, אי-נוחות, אובדן שליטה או השפלה אותה ייצור הצד השליט לצד הנשלט.

עמוס לוי הוא המייסד, הבעלים והמנהל של מועדון הדאנג'ן. לדבריו, הכל התחיל ב-2002 כשהבין שיש קהילה שלא מצאה מענה לצרכים שלה ומקום לחברים בה לבטא את עצמם. ההתחלה הייתה קשה, הוא סיפר, והעסק התקשה להתרומם. "האנשים פשוט לא באו. 'מי יבוא ראשון? אני אבוא אחריו'. חוסר נוחות שכזה. בינתיים עברנו את זה אבל בהתחלה היה קשה להביא את האנשים". השינוי היה הדרגתי והשמועה עברה מפה לאוזן, נשבר מחסום הבושה והחשש ש"אוי יראו אותי בדאנג'ן" התפוגג. ככה לאט לאט המקום התמלא.

המועדון פועל בימי חמישי ושישי, ופוקדים אותו מדי ערב 300-200 איש. בסך הכל מעריך לוי שכמה אלפים פקדו את המקום לאורך השנים. בדאנג'ן יש את אותם הדברים שיש בכל מועדון רגיל: די.ג'יי, ברים, מוזיקה, ריקודים וכו'. "ההבדל הוא שאצלנו יש דברים שאפשר לעשות אותם או אפשר להיות בהם ולא תצטרך להיות מובך מזה: בחורות שיכולות ללכת חצי ערומות וזה בסדר ואף אחד לא יציק להן, סשנים (מפגשים בהם מתקיימת פרקטיקה BDSMית – י.ו) במרכז בין בחורים ובחורות, בחורים ובחורים ועוד, וזה בסדר מבחינת כולם. האווירה היא מאד חופשית ואתה יכול להרגיש מאד טוב עם עצמך ועם מה שאתה אוהב לעשות". לוי טוען כי בקהל ניתן למצוא את כולם.

"מה שאפשר לראות במועדון הזה, ואי-אפשר לראות במקומות אחרים, זה את טווח הגילאים. יש לקוחות בני 21-20 ויש בני 60-50. המכנה המשותף הוא לא קבוצת הגיל, ולא יהיה מצב שיגידו למישהו שהוא ילדון או אבא'לה".

ההתפלגות מגדרית היא בערך חצי-חצי, עם רוב קטן של נשים, שכן הכניסה למקום מותרת רק לזוגות, או נשים בלבד. גברים יכולים להיכנס לבד רק אם הם חברי מועדון רשומים.

גם מבחינת קבוצות באוכלוסייה לוי מתעקש שיש ייצוג לכולם. "יש ערבים ואתיופים וחרדים ודתיים, זה לא מעניין אותנו, אנחנו לא נכנסים לזה. זה בדיוק הקטע שלנו: אם הבנאדם מכבד את מה שאני רוצה שיקרה במועדון, הוא ייכנס. אם הוא לא מכבד זה לא משנה לי מי הוא, הוא יכול להיות גם לא יודע מה, מנכ"ל חברה גדולה, והוא לא ייכנס".

במקום הכי נמוך בת"א

אל המועדון, כשעה לפני שמתחילה המסיבה הגדולה, מגיע בוקי נאה עם קבוצה מאורגנת של עובדים בחברת היי-טק/פיננסים כלשהי. הללו לוקחים חלק בסיורים השנויים במחלוקת שמעביר נאה בדרום ת"א, ועוברים דרך סצנת הסחר בבני האדם שבזנות של אזור התחנה המרכזית הישנה ועוד תופעות חברתיות שזקוקות ליותר מעורבות ממשלתית ופחות סיורים אנתרופולוגיים.

נאה מסביר לחבר'ה על המקום והם זוכים לצפות בהצגה של סשן בהשתתפות ניסן גבני, אחד העובדים הוותיקים במקום, ושותפתו גלית (שם בדוי). הסשן כולל פליקים, הצלפות, טפטופי שעווה רותחת ומעבר עם גלגל סיכות על הישבן והירך. הכל מתבצע לפי הכללים ומסתיים כשגלית פולטת את מילת הביטחון שנבחרה במיוחד בשביל המאורע, שמה של החברה בה עובדים המסיירים.

גבני (28), הוא רווק תל-אביבי שנחשף לעולם ה-BDSM, ממש בטעות, לפני שש שנים כשישב בבר אליו נכנסו במפתיע שתי נשים בבגד-ים. מהשיחה שהתגלגלה ("הן התחילו איתי"), יצא שהלך איתן למסיבת הפֶטיש הראשונה שלו. תוך 10 דקות מצא את עצמו רוקד על הבמה להנאת כולם. "כל הקהל קפץ עלי והייתי כמו הבשר החדש", הוא נזכר.

ניסן גבני, מועדון הדאנג'ן (צילום: יאיר ויטמן)

מאז הוא "בסצנה", ודי מהר התחיל לעבוד בדאנג'ן בתור מעין צוות הווי ובידור שאחראי על מסיבות הפטיש הנושאיות של המועדון, שכוללות ערבים בסגנון הארי פוטר, קצף וקצפת, ערב מקסיקני וכיו"ב – הכל עם טוויסט פטישיסטי. גבני מצהיר על עצמו שה-BDSM אצלו הוא לא נטייה ושהפטיש שלו הוא מימוש פנטזיות. "עושה לי טוב לממש פנטזיות שנמצאות אצלה בראש והיא לא ידעה איך להוציא לפועל" הוא מתאר. ככזה, המין שלו לא רק BDSMי אלא יכול להיות "סתם" קינקי או אפילו "ונילי" – מין לא BDSMי בשפת הקהילה.

גבני רואה את הלוקחים חלק בפרקטיקה מינית BDSMית כקהילה לכל דבר: "קודם כל זה שיש מודעות לקיום אחד של השני ושיש מקום להיפגש בו כמו הדאנג'ן, או כמו קבוצות בפייסבוק, המוניות ופרטיות, זה חשוב. היום הדאנג'ן עונה על הצרכים של הקהילה ובגלל זה אין עוד מקומות קבועים".

להבנתו, המבוססת על מפגשים, שיחות, סשנים והרבה שעות מגע עם BDSMים, הדבר יושב על צורך אמיתי וחלקם מעידים על עצמם שהיו BDSMים לפני שבכלל ידעו מה זה. הוא נותן את הדוגמה של גלית, שותפתו לסשן: "אם זה השפלות, סטירות לפנים וכל דבר BDSMי או קינקי אחר שהיא פנטזה עליו שנים לפני שהתחילה לבצע אותו. היא תמיד חשבה שהיא מוזרה ושונה ואז היא גילתה שיש לה בית ומקום שלם של אנשים כאלה כשהיא נחשפה לזה בפייסבוק".

גם גבני מרגיש שאין חתך מסוים שאפשר לאפיין לפיו את המבקרים במועדון, אבל הוא כן חש שהוא יותר שיקוף של החברה התל-אביבית מאשר של החברה הישראלית. "הרוב נורמטיביים, יש עשירים ומפורסמים, יש מעמד כלכלי יותר נמוך, יש בני 65 שבאים וחוגגים את החיים, ובנות 18 שהרגע התגייסו לצבא". גבני לא רואה בעיה, כל עוד שני המשתתפים מעל גיל 18, עם משרע הגילאים הנרחב ועם האפשרות שנשים צעירות יהיו בסשן או במערכת יחסים BDSMית עם גברים מבוגרים.

לדבריו הבחורות הצעירות במערכות היחסים האלה הן רוב הפעמים המלכות והשולטות. "אתה רואה גבר בן 40 זוחל על ארבע, וקונה לה ועושה לה, וסקס הוא לא יראה ממנה כי אז כל הקסם ייהרס להם – זה היותר נפוץ".

אנשים מגיעים כי הם חושבים שקל להשיג כאן מין אבל הבחורות פה קשוחות ומי שיבוא בקטע לא טוב ימצא את עצמו מורחק מהר מאד

 גבולות ברורים

כאן המקום להדגיש של-BDSM כללים נוקשים שתפקידם למנוע פגיעה בלתי הפיכה במי מהמשתתפים. אלה כוללים בחירת "סייף וורד" (מילת ביטחון מוסכמת שכשהיא נאמרת, הסשן מסתיים), הגדרה מראש של הרצונות והגבולות ובחירה בפרטנר/ית עמם יש תחושת ביטחון מספקת להתנסות מעין זו. עיקרון מנחה חשוב ל-BDSM הוא SSC – בטוח, שפוי ובהסכמה (Safe, sane & consensual) המחייב כי בכל סשן או מערכת יחסים BDSMית תתקיים תחושת ביטחון הדדית, שהיא הכרחית לצורך הפקת הנאה מינית מאקט, שבסיטואציה אחרת היה יכול להיות מפחיד מאד. תחת המושג שפיות נכללת הכרת הגבולות של עצמך ושל בן/בת הזוג והימנעות מגרימת נזק בלתי הפיך. ההסכמה חייבת להיות הסכמה מודעת ובלתי מסויגת של שני אנשים בוגרים.

אני דומיננטית ואסרטיבית בחיי היומיום שלי ובא לי להסיר מעל עצמי אחריות ולהתמסר

לוי נחרץ מאד כשהוא מדבר על הקווים האדומים של המועדון. הוא טוען כי יש "אפס סבלנות בקטע של הטרדות. אף אחד לא יכול להטריד אף אחד. זה יכול לקרות וזה קורה, אבל מרגע שיודעים, התגובה היא מאד מהירה – אנחנו לא משאירים אף מטריד בפנים".

לגבי פרקטיקות אסורות מסביר לוי כי לפעמים בסשנים יכולות להיות פציעות שמובילות לדימומים קלים, והם לא כל-כך אוהבים את זה. חוץ מזה יש פרקטיקות מיניות אסורות, המפורטות בלוח המוצב בכניסה למועדון, ביניהן קיום יחסי מין, משחקי חניקה לסוגיהם ומשחקי צואה.

מועדון הדאנג'ן (צילום: יאיר ויטמן)

כן, כחלק מעולם ה-BDSM מתקיימות גם אינטראקציות מיניות בהן הפרשות גופניות, כאלו שלרוב נחשבות לטאבו מוחלט, משחקות תפקיד מרכזי ביחסים בין השולט/ת והנשלט/ת. התופעה לא רווחת בארץ ונהוגה יותר בגרמניה, שבכלל הולכת ותופסת תאוצה לקראת הכרזתה כבירת ה-BDSM העולמית.

יפעת לדר (36) היא מנהלת משרד יחסי הציבור של הדאנג'ן וגם פוקדת אותו מעת לעת. "למרות שאני אישית בכלל ונילית, אני וחברותיי נהנות ללכת למועדון לא מעט, כי בצורה מעניינת – דווקא האוֹבר מיניות במקום גורמת לסביבה הטבעית להרגיש פחות מטרידה מרוב הברים והמועדונים התל אביביים", הסבירה. זו הסיבה לכך שהמועדון מושך אליו גם כאלה שלא בעניין של BDSM. "אמנם מידי פעם יגיע בחור ויבקש ללקק את רגלייך או אפילו שתכי אותו, אבל ברגע שאמרתי 'לא' – הם מכבדים את התגובה ונעלמים מהסביבה… שלא כמו יתר הברים עם מנטליות ה'למה ככה? בואי תשתי איתי משהו' או חמור מכך ה'לכי, לכי, יא כונפה. מי רוצה בכלל לגעת בך' הדוחה".

גם גבני טוען שיש הקפדה יתרה על הגבולות וההסכמה. לטענתו בגלל שהכל הרבה יותר ברור והתפקידים מובנים, כולם יודעים איך להציב גבולות והחשיבות של העמידה בגבולות האלה ברורה לכולם. "אחוז ההטרדות בדאנג'ן נמוך בהרבה ממסיבות אחרות. דווקא בגלל שהכל קשור באקסטרה מיניות, יש לנו הקפדה מאד גבוהה גם על האנשים שנכנסים. אנשים לא מטרידים מישהי רק בגלל שהיא לבושה פרובוקטיבי כי יש מקום לפרובוקטיבי וברור שהוא לא בהכרח מהווה הזמנה".

עוד דבר שחשוב לו להוסיף הוא נושא האבטחה. "לא משנה באיזה אזור אתה במועדון, אם אתה מושיט יד לאיזשהו כיוון תיתקל במאבטח. זה משהו שאנחנו מאד מקפידים עליו ויש לנו גם אנשים שהם DM – דאנג'ן מוניטור. מדובר בלקוחות קבועים שיודעים לזהות דברים שהם לא במקום ולהפנות את תשומת הלב של המאבטחים כשצריך".

זאת המסיבה, מי שבא לו בא

את ורוניקה ודימה פגשתי ברחבה החיצונית של המועדון. הרחבה משמשת בימים כתיקונם כמגרש חנייה, אבל לרגל האירוע, נסגרה והוקמו בה אוהל גדול, קונסטרוקציה לתצוגת קשירות (שעוד נחזור אליה) ומתקן למופע לוליינות. הם בני 30 והגיעו מנתניה לביקורם הראשון במקום, כשלטענתם הם ממש לא בקטע ובאו מתוך סקרנות לראות מה זה הדאנג'ן שכולם מדברים עליו. בינתיים הם לא מתחברים למה שהם רואים, אבל עוד לא אזרו אומץ, או סתם לא מצאו לנכון, לרדת אל תוך המועדון עצמו.

באוהל הגדול הוקם בר, בנוסף לשניים שבתוך המועדון, ובמזנונים שלצידו מחלקים לבליינים סושי שמוכן לנגד עיניהם על-ידי צמד טבחים. הטבחים מיומנים להפליא אבל נראה שלא תיאמו איתם מראש לאן הם מגיעים. לידם עמדה אישה צעירה וחילקה טוסטים עם ירקות צלויים ונתחי בשר מעושן. היא נראתה מאד מרוצה מכל הסיטואציה. במרכז האוהל במה קטנה שעליה, כך נאמר לי, "בקרוב יתחיל המופע".

ליליאן וסמי (44, שמות בדויים) נשואים כבר שנים, ויחד מגיל 17. הם פוקדים את המקום בקביעות קרוב לחמש שנים. ליליאן לא כל כך רצתה להתראיין, והעדיפה להתמסר למינגלינג של תחילת המסיבה. סמי מספר שנחשף ל-BDSM דרך אתרי פורנו. "חיפשתי ממה להתחרמן, ומצאתי את זה", הוא מעיד על עצמו שהיום ה-BDSM משחק תפקיד משמעותי בחיי הנישואין שלהם. "כל השבוע אני מחכה לזה", הוא אומר.

ארבעת ילדיהם, הבכור בן 17, לא יודעים דבר על אופני הבילוי של הוריהם, "לפחות הם לא אמורים לדעת" אומר סמי. "גם זה פרטי שלנו, וגם הוא אמור לגלות את זה לבד אם זה יתאים לו. אני לא צריך לספר לו". מבחינת הפרקטיקה, שניהם "שולטים". הם משתתפים בסשנים ביחד ובנפרד עם נשלטים אחרים באופן מוסכם וידוע.

בהתחלה היה לו קשה להשלים עם זה שהיא רוצה כאב אבל בסופו של דבר הבין, כך לדבריו, שהוא "לא מרביץ, אלא מעניק כאב"

בחזרה למסיבה. בכניסה יורדים דרך גרם מדרגות ארוך ואפלולי אל תוך המועדון המתחיל להתמלא. כאמור, מועדון רגיל לחלוטין על כל המשתמע מכך, רק שהתפאורה מאד מינית ומוחצנת. שמכל עבר מוקרנים על הקירות סרטוני פורנו בהם ניתן לראות עבדים מענגים את גבירותיהם ובחנות קטנה שמול תאי שמירת החפצים, ניתן לקנות את מרבית האקססוריז הדרושים לסשן BDSMי: מחליפות לייטקס ועור ועד לשוטים, אזיקים, קולרים ודילדואים. עוד אלמנט חזק בתפאורה הוא האווירה הימי-בייניימית/גותית/נוצרית הכוללת אביזרי עינויים, ארונות קבורה עם צלבים, כלובים וארונות תצוגה נעולים מלאים בשיקויים וחפצים לא ברורים.

החנות במועדון הדאנג'ן (צילום: יאיר ויטמן)

עידו וריקי (בן 38 ובת 35, שמות בדויים) ;הם זוג מזה 17 שנה, מתוכם 10 כזוג נשוי. הם פוקדים את המקום כשנתיים באופן די קבוע. זה התחיל אחרי שריקי קראה את "50 גוונים של אפור", גילתה שזה מסקרן ומגרה אותה ושכנעה את בן-זוגה לנסות. בין גידול שלושה ילדים, עבודתו בחברה גדולה ועבודתה באתר תיירותי-חינוכי, הם מוצאים את עצמם גם פעילים מינית כשולט ונשלטת. "אני דומיננטית ואסרטיבית בחיי היומיום שלי ובא לי להסיר מעל עצמי אחריות ולהתמסר", מספרת ריקי. עידו מוסיף שבהתחלה היה לו קשה להשלים עם זה שהיא רוצה כאב אבל בסופו של דבר הבין, כך לדבריו, שהוא "לא מרביץ, אלא מעניק כאב" ושהכאב הוא מה שהיא אוהבת ומתגרה ממנו.

לצורך העניין, צברו בני הזוג לאורך השנתיים האחרונות מספר שוטים, מקלות ולפעמים גם עידו פשוט משתמש בידיו כדי לענג את זוגתו בכאב. לזוג כמה חברים מתוך הקהילה אבל אף אחד מבני משפחתם ומרבית חבריהם לא יודעים דבר על מקום ה-BDSM בחייהם. "זה משהו אינטימי שלנו שמפלפל לנו את הסקס אבל זה לא 'שלב' שיעבור, זאת הנטייה המינית שלנו". מבחינת הזוגיות שלהם הם מגדירים את עצמם כבלעדיים ועושים הכל ביחד, למרות שכבר קרה שאשה נוספת הצטרפה אליהם, והם גם השתתפו בסשן עם עוד אנשים.

בתום שיחתי איתם אני חולף שוב על פני ורוניקה ודימה. הם אמנם כבר בחרו לרדת אל תוך המועדון אך מפרצופם החמוץ אני מסיק שהם עדיין לא מוצאים את עצמם. לאור המיניות המוחצנת, הדגש הספציפי המושם על הפרקטיקה ה-BDSMית והאווירה הקהילתית אך התחומה בגבולותיה, אין ספק שמדובר בחוויה שלא כל מי שבא "מן החוץ" מסוגל להתחבר אליה.

אביתר ושירי (בן 33 ובת 23, שמות בדויים) הם זוג ככל הזוגות שראיתם, ולמרות שהם ביחד רק 10 חודשים, הם כבר משלימים משפטים אחד לשנייה, צוחקים מבדיחות פרטיות ונראה כי הכל אידילי ו"רגיל" אצלם. כלומר, למעט העובדה שבמשך כל הערב שירי הסתובבה במועדון עם קולר לצווארה, כשהשרשרת המחוברת אליו נמתחת ממנה אל ידו הבוטחת של אביתר והשניים הלכו כך לכל מקום ביחד. "תמיד הייתה לי נטייה לסקס אגרסיבי, ואיתו זה מתממש", אומרת שירי. לדבריה המין ה"ונילי" משעמם אותה.

מועדון הדאנג'ן (צילום: יאיר ויטמן)

גם כאן חוזר על עצמו ההסבר על היותה "מנהלת חנות, ראש צוות בצבא" ואישה אסרטיבית ודומיננטית. אך כשהיא מגיעה הביתה, וביתר שאת אל בין הסדינים, היא רוצה שיחליטו עליה. השניים הכירו דרך הפייסבוק, דווקא לא בדף הקשור ב-BDSM, ונושא הנטייה של אביתר לתחום ה-BDSM עלה כבר בהתכתבות הראשונה והיה חלק ממה שמשך את שירי אליו.

לדבריהם היחס בחברה לנטייה ה-BDSMית הולך ומשתנה. בהכללה, המבוגרים עדיין רואים בזה סטייה ואילו הצעירים יותר ויותר פתוחים לעניין. לדבר תרם במידה רבה הספר, ועוד יותר מממנו הסרט, "50 גוונים של אפור". עם זאת, לדעתם הסרט גם עשה נזק לדימוי בכך שהוא מציג מערכת יחסים שמצד אחד היא אובר-פורמלית ("הם חותמים ביניהם על חוזה") ומצד שני לא מידתית בהבניה של הכאב במין שלהם. יותר חמור מכך, לטענתם מערכת היחסים המוצגת בסרט גם לא בריאה כי "היא לא באמת רוצה את המין הזה אלא אותו, והוא לא יכול לאהוב אחרת".

לטענתם את המועדון פוקדים יותר ויותר סקרנים ("מטרידים") שבאים לראות מה הקטע וזאת לא בהכרח הפרקטיקה המינית שהם שמגרה אותם. "אנשים מגיעים כי הם חושבים שקל להשיג כאן מין, אבל הבחורות פה קשוחות ומי שיבוא בקטע לא טוב ימצא את עצמו מורחק מהר מאד", אומר אביתר. "נותנים לסקרנים להיכנס אבל יש קו, ואם אתה חוצה אותו אתה מורחק מהמועדון ומהקהילות ברשת". שניהם מדגישים שהמין ה-BDSMי חייב להיות "בטוח, שפוי ובהסכמה – תבליט פעמיים את ההסכמה".

חזרתי לארץ ומצאתי שותפים לנטייה שהתגלתה לי. מאז הייתי השולטת בכל מערכות היחסים שהייתי בה

בשלב הזה מתחילה תצוגת הקשירות. אמנית הפטיש הברלינאית Dunja Von K ושותפתה נעמדות במרכזה של קונסטרוקציית אלומיניום ממנה תלוי במבוק גדול. אדם נוסף מתחיל לקשור אותן בחבלים בשיטת קשירה יפנית ארוטית הנקראת שיבארי. זו קשירה שנראית מאד אסתטית, אך גם נראית מאד לא נוחה למי שנקשר בה. יודעי דבר טוענים שהשיטה הזו מתוכננת כך שלא תעצור את זרימת הדם לאיברי הגוף על מנת שלא לגרום נזק. תחושת חוסר הנוחות ואובדן השליטה, היא בעצם מה שמייצר את הריגוש עבור המתנסים בשיבארי. השתיים בסופו של דבר כפותות לחלוטין, מכוסות עיניים ותלויות מן הבמבוק. בדיוק ברגע דרמטי זה מתחיל אלמנט לא מתוכנן בסשן – גשם זלעפות. "המסיבה היא תמיד בנובמבר ויש סיכון לגשם", עמוס לוי הזהיר עוד בתחילת הערב.

מירה גלר (34) היא מהוותיקות בדאנג'ן. את בעלה הראשון הכירה במועדון, ובו גם התחתנו – "טקס ברבנות ואז כאן. השושבינות היו מלכות דראג". גלר נחשפה ל-BDSM בגיל צעיר כשהייתה בסאמרסקול בחו"ל, שם פגשה אדם שקיווה לצרף אותה בתור "צעצוע" לקשר שלו עם זוגתו. "מהר מאד חברה שלו לימדה אותי איך לשלוט בו. כשחזרתי לארץ מצאתי דרך תוכנת הצ'אטים MIRC שותפים לנטייה שהתגלתה לי ומאז הייתי השולטת בכל מערכות היחסים שהייתי בהן". כלומר, זה היה נכון לדבריה עד שהכירה את בן זוגה בשש השנים האחרונות, חן קזרוף.

מירה גלר (צילום באדיבות המרואיינת)

"תמיד רציתי להיות סוויצ'רית (אדם המחליף תפקידים ולא שולט/נשלט באופן קבוע – י.ו) אבל בכל פעם שניסיתי להיות נשלטת של מישהו, מצאתי את עצמי נותנת להם הנחיות למה צריך לעשות. עם חן זה אחרת". לדבריה הוא היחיד שהיא פשוט לא יכולה עליו, "הוא הצליח לפתוח אצלי דברים שאף אחד לא הצליח לפתוח". את השניים אני פוגש בדוכן שהתירו להם להקים ברחבת הכניסה למועדון. עם השנים הפך הזוג מבליינים ליזמים. קזרוף החליט לרתום את כשרונו ולייצר אביזרים מעור ועץ המשמשים את אנשי הקהילה לסשנים השונים ומירה מסייעת בהדגמות ובמכירות.

אל ביתם מגיעים פעם-פעמיים בחודש חברים לאירועים חברתיים המיועדים למי שמחפשים יותר פרטיות ממה שהדאנג'ן יודע לתת. "אנחנו עושים המון מפגשים של אנשים עם תחביבים דומים ואז כמובן שיש גם סשנים ומשחקים, וידוע שאם רוצים לארגן מפגש שהוא קצת יותר BDSMי וטיפה יותר אינטימי, באים אלינו. אין מה לעשות, הדאנג'ן עם כל הכבוד… יש שם הרבה אנשים שהם סקרנים יותר מבאמת בעניין".

לדבריה מספר המתארחים יכול לנוע בין 4-3 זוגות ל-60-50 אנשים, "כמו בחנוכת הבית שלנו". הכמות היא נגזרת של עד כמה "הארדקור" רוצים שהמפגש יהיה וכמה אינטימיות הם מעריכים שהוא מצריך.

לעוד 15 שנים לפחות

גדי (51, שם בדוי) מגיע למועדון מיום הקמתו יחד עם אשתו (47) באופן די קבוע. הם לא בקטע ה-BDSMי אבל מדגישים שזאת "אחלה סצנה עם אחלה אנשים" ושעצם הבילוי במקום מגרה אותם ומוסיף פלפל לחיי המין שלהם. תוך כדי שיחתנו הם מחליפים ברכות ונשיקות עם עוברים ושבים ובהחלט ניכר כי הם בני בית במקום, גם אם הם חריגים בחוסר החריגוּת בה הם מתלבשים למשל. לגדי חשוב להסביר שכל מה שמתרחש במועדון הוא לא בגדר אלימות, מאחר והוא מתבצע בין אנשים בוגרים ובהסכמה והוא מאחל למקום "עוד 15 שנה לפחות ושיימצאו מקום קבע חדש".

זה משהו אינטימי שלנו שמפלפל לנו את הסקס אבל זה לא 'שלב' שיעבור, זאת הנטייה המינית שלנו

"סצנת" ה-BDSM שהלכה ונחשפה בפניי ראויה לבחינה הרבה יותר מעמיקה משזכתה לה עד כה בתקשורת הישראלית. אולם, קצרה היריעה מלעסוק בשאלות כמו האם ה-BDSM הוא נטייה או הפרעה, או באופן בו החיפוש אחר פרקטיקות מיניות חדשות מושפע (או לא) מהשינוי החל במעמדו של התא המשפחתי המסורתי.

בנוסף עולות שאלות על הביטוי של יחסי הכוח בין המינים, כפי שהם באים לידי ביטוי ביחסים BDSMיים ועד כמה יכולת המין ה-BDSMי להוות שחרור, בעיקר לנשים, מיחסי כוחות אלה. יש עוד שאלות, והן גם ייענו, באותה מידה של העמקה ורצינות, בהמשך הסדרה.