בקיבוץ היו: רפת, לול תרנגולות, והיתה גם אורווה, משכנם של הסוסים, הפרדות וגם של מויו החמור הקטן. רובם של שוכני האורווה היו פרדות ופרדים – חומה, שחור, סומא בעלת עין אחת וכן גיבור ואבירה כבדי התנועה אך בעלי כח רב. הם הובאו מבלגיה ועליהם הוטלו, בדרך-כלל, עבודות שדרשו כח רב. סוסה אחת היתה באורווה ודגנית שמה. דגנית היתה בעלת מראה אצילי ובדרך כלל שימשה לרכיבה לליווי העדר למרעה. לחמור הקטן, מויו, היה מקום עבודה קבוע, בלול. דגנית היתה "בתו" של דגני, סוס הזכר היחיד והוא נושא סיפורנו.
דגני היה סוס של ממש! זכר גאה, גבוה בעל גוון אפרפר, עצמות גרמיות. אבר גבריותו היה אף הוא תואם את ממדיו. דגני היה דון ז'ואן לא קטן ואפילו מסוכן. כל יעודו היה הרבעה. מאחר שבתפקיד זה לא הרבו להעסיקו, הרי שתאוותו לא באה לידי סיפוק. זה כמובן הפכו למסוכן למדי. כל קירבה או פגישה עם סוסה עלולה היתה להגמר באיבוד כל שליטה עליו. קרה מקרה כאשר חבר הובילו ברסן אל השוקת ולרוע מזלו עברה בקרבתו סוסה כלשהי. דגני כמעט תלש את זרועו של החבר ואכן הוא נזקק לטיפול בכתפו. לכן שכן דגני באורווה בתא נפרד ואטום לבל יגבר עליו ייצרו. רק לעתים רחוקות רתמו את דגני לעבודה. קשה היה לרסנו ומאחר שהווה סכנה למטפלים בו הוחלט לסרסו. לא ידוע איך, מתי ובידי מי זה נעשה, אך זה נעשה…
הסוס הגזעי, היפה, הגבוה, נפגעה גאוותו ונכנס לדיכאון. זה לא היה אותו דגני כפי שהכרנו. הוא שוחרר מכל תפקיד ויצא לפנסיה. אז מה עושים עם סוס גמלאי? הרי אי אפשר סתם לחסלו. מתוך צער בעל חיים הוקצאה לו מכלאה במורד המערבי של הגבעה, מגודרת בגדר תיל. שם רעה, שפוף ומדוכא. מי יודע נפש סוס – אולי חלם על שנותיו היפות ועל "אהבותיו"?
ייאמר לזכותו של החצרן על שלא זנח את דגני ודאג להאביסו בקצת חציר ולהרוות את צמאונו. לא זכור כמה זמן שהה דגני במכלאה. בוקר אחד נמצא דגני רובץ ומסובך בגדר התיל ומת. נחתך אחד מעורקיו ומת משטף-דם.
האגדה מספרת כי דגני שם קץ לחייו מרוב צער ודיכאון.
יהא זכרו ברוך!
