בערך שליש מהעונה הסדירה כבר מאחורינו וזה כידוע הזמן שבו נשענים לאחור, לוגמים קפה מהביל בזמן שהגשם נוקש על החלון ועושים סיכום ביניים. אנחנו כאמור רק בשליש הדרך של העונה הרגילה אבל אפשר כבר לזהות מגמות. מחזורי הפתיחה לוו בסטיות התקן הרגילות לשני הכיוונים כמו גולדן סטייט וקליבלנד שפתחו בגמגום קל ובהמשך נכנסו לקצב או לעומתן אורלנדו והקליפרס שפתחו ברצף ניצחונות לא מוסבר ואז נזכרו מי הן והתחילו להפסיד, כל הדרך לחלק התחתון של האזור שלהן. בינתיים תוקנו הסטיות, העניינים חזרו למסלולם וניתן לדבר על מגמות, תופעות ותחזיות.
נתחיל במה שלא השתנה. במאי הקרוב, כאשר יסתיימו חצאי הגמר האזוריים נגלה בגמרים האזוריים את אותן ארבע קבוצות, למעט אולי יוסטון במקום סן אנטוניו. בשנה שעברה אלו היו חמש הקבוצות החזקות בליגה ומהבחינה הזו מה שהיה הוא מה שיהיה. מי שציפה שוושינגטון או טורונטו יעשו את הצעד הנוסף במזרח או שהניסיונות להרכיב אינסטנט סופר טים במינסוטה ואוקלהומה סיטי יישאו פירות במהירות צפוי להתאכזב. מה שכן השתנה הם יחסי הכוחות הפנימיים והיסוד להניח שהגמרים האזוריים החד צדדיים של 2017 לא יחזרו על עצמם. אם בשנה שעברה בוסטון סיימה את העונה הסדירה במקום הראשון במזרח זה היה בעיקר על רקע הגמגום של קליבלנד והבינוניות הכללית של האזור. מעטים ציפו שהיא תוכל לעשות יותר מאשר לדגדג מעט את קליבלנד בגמר המזרח אחרי שלברון והחברים כיילו את עצמם למוד פלייאוף. השנה זו כבר אופרה אחרת. בוסטון כבר לא מופתעת לגלות את עצמה בצמרת אלא מכוונת לשם. למרות שבקבוצה נותרו רק ארבעה שחקנים מהשנה שעברה (מתוכם נציג בודד לחמישיה) הרי שהיא נראית כל כך מגובשת ומחוייבת שאפשר בשקט לחשוב שזו קבוצה שרצה כבר כמה שנים ביחד.
(Bob Donnan/Pool Photo via AP)
בצד השני של היבשת גולדן סטייט היא עדיין הקבוצה שצריך לנצח, סן אנטוניו היא עדיין סן אנטוניו ויוסטון עלתה עוד מדרגה והשנה היא יכולה להסתכל להן ממש בלבן של העין. מייק ד'אנטוני ממשיך לשכלל ביוסטון את הניסוי שהוא החל בו בפיניקס בעשור הקודם – כדורסל של התקפות מהירות, סקור גבוה והמון שלשות, בהתקפות מעבר ובכלל. פיניקס ההיא קלעה את מספר הנקודות הגבוה בליגה ואת כמות השלשות הגבוהה ביותר. יוסטון העכשווית קולעת הכי הרבה שלשות למשחק (מעל עשרים אחוז יותר מהבאה אחריה) ומבחינת כמות הנקודות היא שניה רק למופע ההתקפי החד פעמי שעונה לשם גולדן סטייט שגם היא, ובכן, משחקת מהר וזורקת הרבה שלשות. לא מפתיע לגלות שמי שהיה הג'נרל מנג'ר של אותה פיניקס הוא אחד סטיב קר. נראה שגמר המערב השנה לא יהיה 4:0 חד צדדי כמו בשנה שעברה אלא אם כן זאזא פצ'וליה ידרוך שוב על הרגל של קוואי ו/או ג'יימס הארדן.
מה כן השתנה?
במזרח אפשר לציין לחיוב את פילדלפיה, דטרויט ואינדיאנה. פילדלפיה התחילה סוף סוף לממש את הפוטנציאל האדיר שהיא צברה במשך שנים של טנקינג חסר בושה. היא ממוקמת כרגע במקום החמישי במזרח, מקום שבשנים האחרונות היא הופיעה בו רק בחלומות מתוקים אחרי ערבי שתיה רוויי אלכוהול. מבחינתה הכיוון בשנים הקרובות הוא חד סטרי וכלפי מעלה. דטרויט ואינדיאנה נהגו לפלרטט עם הכרטיס האחרון לפלייאוף והשנה הן עשו, בינתיים לפחות, קפיצת מדרגה קטנה. דטרויט עם סגל לא נוצץ אבל מאוזן ולוחמני, ואינדיאנה אמנם איבדה את הכוכב הגדול שלה אבל נראית טוב יותר מאשר בעונה שעברה.
לשלילה ניתן לציין את אטלנטה ושיקגו. שתיהן היו בפלייאוף בשנה שעברה ולפני שנתיים וחצי שיקגו הייתה לא רחוקה מלהדיח את לברון בחצי גמר המזרח. היום שתיהן נמצאות בצלילה חופשית, מגרדות את קרקעית הליגה.
במערב מינסוטה ממוקמת במקום הרביעי. לא מפתיע לאור התוספת של באטלר וטיג וההתקדמות הצפויה של וויגינס וטאונס אבל בהחלט מרענן לראות אותם בצמרת אחרי שנים בתחתית. פורטלנד ודנבר נאבקו בשנה שעברה על המקום השמיני במערב והזכות להינגף בפני גולדן סטייט. שתיהן למדו את הלקח וכרגע ממוקמות שלושה מקומות גבוה יותר. באוקלהומה היה מי שהניח שאם כוכב אחד שווה מקום שישי במערב הרי ששלושה כוכבים ודאי שווים מקום גבוה יותר, לא ככה? הניסוי הזה הוא בינתיים פלופ ששווה מאזן שלילי, מקום תשיעי במערב ובעיקר אכזבה. יכול להיות שהם ילמדו לשחק יחד וישתפרו אבל על פניו זה נראה כמו עוד פרוייקט גלאקטיקוס לא מאוזן עם עודף אגו ולא מספיק כדורי סל לכולם. בגזרת הנפילה החופשית במערב תמצאו את ממפיס. עד לא מזמן קבוצה שהיא סמל של יציבות אפרורית. רק בפלייאוף הקודם היא האכילה את סן אנטוניו מרורים (אם כי הפסידה לה בסופו של דבר) אבל עכשיו היא בסחרור, כולל בגזרת המאמן, ומגרדת את תחתית המערב.
כמובן שאין סיכום ראוי ללא חלוקת פרסים:
התלמיד המצטיין: לברון ג'יימס
מוזר לבחור בו כי הוא כבר קרוב לחמש עשרה שנה בליגה, עושה את הקטע הרגיל שלו ושובר שיא אחר שיא. כוכבים וחדי קרן חדשים צצים כל הזמן ובכל זאת, בשליש הראשון של השנה קשה לחשוב על מישהו שמשחק טוב יותר ממנו. בגיל 33 פחות שבועיים, כשציפו שהביצועים שלו יתחילו לדעוך, הוא משחק את הכדורסל הטוב בחייו. יש שם משהו שהוא מעבר למספרים הפנומנליים ולאחוזים מהשדה ומהשלוש שמעולם לא היו טובים יותר וזו היכולת שלו להשתלט על משחקים ולנצח אותם בכוח הרצון שלו. הוא מתחיל להזכיר את הגדולים ביותר בתחום כמו ג'ורדן, קובי או בירד. אולי זו תחושת דחיפות, הידיעה שהקריירה שלו מתקרבת לקיצה והמורשת שלו עדיין לא מספיק קרובה לזו של הוד אוויריותו. לברון אמנם ויתר על לימודים בקולג' אבל גם הוא יודע ששלוש טבעות הן, במקרה הטוב, רק חצי משש.
המורה המצטיין: בראד סטיבנס
לסטיבנס היה את אם כל התירוצים כאשר חמש דקות לתוך העונה המבטיחה של הסלטיקס, גורדון היוורד נפצע וירד מהפרקט על אלונקה על מנת לא לחזור אליו בקרוב. במקום זה הוא העביר את ג'ייסון טייטום תהליך התבגרות מהיר וייצב קבוצה מגובשת, רעבה ועם ההגנה הטובה בליגה. קבוצה שיודעת בדיוק מה היא רוצה וכרגע משקיפה על הליגה מלמעלה.
https://twitter.com/TheCoachJournal/status/938958688890638337
כיתה טיפולית: שיקאגו בולס
שיקאגו הדגימה את אחד המעברים המהירים מקבוצה עם שאיפות לאליפות לנמושה שהשאיפה היחידה שלה היא בחירת דראפט גבוהה. מקבוצה שהציגה שלושה אולסטארים בחמישיה היא הפכה לקבוצה שהשחקן הבולט שלה הוא רוקי מפינלנד (שמשחק לא רע בכלל אגב).
Victor Oladipo just keeps balling out: https://t.co/QjlvdyD7j3 pic.twitter.com/vcpkyNcioO
— IndyStarSports (@IndyStarSports) November 28, 2017
תעודת הערכה: ויקטור אולדיפו
נבחר שני בדראפט על ידי אורלנדו. בילה שם שלוש שנים עם מספרים יפים אך מעט מאכזבים ואז עבר לשנה באוקלהומה שם הוא הלך לאיבוד תחת הצל של זכר האלפא העונה לשם ראסל ווסטברוק. עכשיו הוא פורח באינדיאנה ומציג שיפור כמעט בכל אספקט של המשחק שלו ובמיוחד בטור הנקודות – 23.3 לעומת 15.9 בשנה שעברה. פתיחת העונה היפה של אינדיאנה היא במידה רבה בזכותו. מישהו זוכר שעד לא מזמן שיחק שם אחד פול ג'ורג'?
