משבר הקורונה העמיק בציבור בישראל ובעולם את ההתייחסות אל כל מי שהם מעבר לגיל היציאה לפנסיה כאל זקנים המצויים בשלב הסופי – האי-תפקודי והתלותי של חייהם. הם נתפסים כחסרי אונים הזקוקים להגנה בהיותם ב"קבוצת הסיכון", ועל כן מוצדק להתייחס אליהם כמי שמצויים במצב קורבני ולהפעיל כלפיהם יחס פטרוני, וכל זה באצטלה של "כבד את אביך ואת אמך" או "והדרת פני זקן". האצטלה הזו מצדיקה את נטל המחירים הגדול שהחברה כולה משלמת על מנת להגן עליהם.
כל זאת, על אף שכל חוקרי ההזדקנות מדגישים שוב ושוב שהאזרחים הוותיקים הם אוכלוסייה מגוונת, ואין כל הצדקה שהגיל הכרונולוגי יהווה את הקריטריון היחידי, ואף לא העיקרי, בהתייחסות אליהם ובקביעת המדיניות שמפעילים עליהם. כל עוד אנחנו מצויים בתוך אימת הקורונה, אין לצפות שיחס זה ישתנה מהותית. אך כל זה עשוי להשתנות כשתחדור ההכרה על המשבר הקולוסלי הבא הצפוי לנו.
המשבר הזה יהיה משבר דמוגרפי, והוא יחייב לשנות מהותית את הדימויים שלנו על חיי האדם שמעבר לגיל היציאה לפנסיה. נידרש לעצב מדיניות חדשה שתתייחס אל בני הגילים המתקדמים כאל מי שבהם וביכולתם להאריך את תוחלת החיים שלהם בתפקוד – תהיה תלויה היכולת של המדינות המפותחות להמשיך את ההתפתחות הכלכלית והחברתית שלהן.
מהו אותו משבר דמוגרפי? אוכלוסיית המדינות המפותחות צפויה לרדת עד שנת 2100 לכדי כחצי משיעורה היום. בשנות ה-50 של המאה הקודמת נשים ילדו בממוצע 4.7 ילדים, בשנת 2017 הפריון הממוצע עמד על 2.4 ילדים, והנתון הזה יוסיף לצנוח עד שנת 2100 לפחות מ-1.7 – בעוד סף הילודה הקריטי על מנת לשמור על גודל האוכלוסייה הוא 2.1 ילדים.
תהליך הירידה בילודה מתרחש במקביל להמשך התעצמותו של תהליך ההזדקנות האוכלוסייה. כבר בשנת 2018 מספרם של בני ה-65 ומעלה היה גבוה ממספר הילדים בני 5 ומטה. בין 2019 ל-2050 יוכפל מספרם של בני ה-65 במספרים מוחלטים, בעוד מספר בני ה-5 ומטה יישאר ללא שינוי. ב-2050 הקבוצה הזו תהיה גדולה מקבוצת הגיל של בני הנוער והצעירים יחדיו (עד גיל 24).
יש הרואים בתהליך זה תופעה חיובית, שכן הוא עשוי להקהות משבר אחר שצפוי לנו – המשבר האקולוגי. בני אדם משתמשים בכמות משאבים גדולה ב-30% ממה שכדור הארץ יכול לספק, דבר המוביל לביעור יערות, צמצום אדמות פוריות, זיהום אוויר ומים, הפשרת שלגי הקוטב וסכנת ההצפות של יישובי חוף רבים בעולם. הבעיה האקולוגית מחמירה ככל שהאוכלוסייה והיקף הצריכה ממשיכים להתרחב בקצב מואץ, ומבחינה זו, התחזיות החדשות על הירידה באוכלוסיית המדינות המפותחות לכדי כחצי משיעורה עשויה להיתפס כתופעה חיובית.
אך המפגש הדמוגרפי בין ההקטנה הדרמטית של הילודה והמשך העלייה הדרמטית בתוחלת החיים מעלה שאלות קשות שאין לחברה עדיין תשובות עליהן. מי יישא בנטל המסים שיידרשו על מנת לממן את הפנסיות והעלויות של טיפולים רפואיים וסיעודיים לאוכלוסייה המזדקנת? כיצד נוכל למנוע ירידה דרסטית בצמיחה וברמת החיים של כלל האוכלוסייה?
"מדד שיעור התלות" של ה-OECD מודד את היחס בין האוכלוסייה בגילי העבודה לאוכלוסייה שמעבר לגיל 65, שנתפס כיום כגיל המעבר לאי-עבודה. לפי מדד זה, הממוצע במדינות המפותחות עומד כיום על 2.5 אנשים מעל גיל 65 לכל 10 אנשים בגילי העבודה. התחזית היא שעד 2050 היחס יהיה 4.2 פנסיונרים על כל 10 עובדים.
מדינות רבות מנסות כבר היום להיעזר בהגירה כדי להצעיר את אוכלוסייתן ולפצות בכך על שיעורי הילודה הפוחתים. בשנים הקרובות, מגמה זו תגבר בעיקר על ידי מהגרים מאפריקה, שכן בניגוד למגמות הדמוגרפיות במדינות המפותחות, האוכלוסייה באפריקה שמתחת לסהרה צפויה לשלש את גודלה ולהגיע ל-3 מיליארד עד שנת 2100. אך זהו הוא פתרון חלקי המעורר התנגדויות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות לשינוי האופי הלאומי של מדינות אלה.
גם האפקטיביות של הניסיונות לסגור את הפער הזה על ידי מתן תמריצים כלכליים ליולדות מתבררת כנמוכה. שבדיה הצליחה בדרך זו להעלות את שיעור הילודה שלה מ-1.7 ל-1.9. בסינגפור, שנוקטת מדיניות זו כבר לא מעט שנים, שיעור הילודה עדיין נמוך מאוד – 1.4.
המפתח לשיפור יחס התלות הוא בהארכת תקופת החיים הפעילים שבה בני האדם גם בגילים המתקדמים של חייהם ימשיכו לתרום לכלכלה ולחברה – ובה בעת גם לעצמם, וירחיקו ויצמצמו את תוחלת החיים שלהם באי-תפקוד וזקנה סיעודית עד סוף החיים. כל התנאים לכך כבר קיימים – מה שמונע זאת הוא בעיקר שמרנות תפיסתית.
התנאי הראשון הוא ההתקדמות העצומה המתרחשת ברפואה ובטכנולוגיה, שמאפשרת להמשיך לתפקד בצורה פעילה ומתגמלת גם נוכח שלוש או ארבע מחלות כרוניות, שרק לפני דור כל אחת מהם הייתה עלולה להפוך אדם לסיעודי.
תנאי נוסף הוא העלייה הדרמטית בתוחלת החיים, שהאיצה בשנים האחרונות את המחקר על הכישורים היורדים בגילים המתקדמים של החיים – אך גם חשפה את הכישורים העולים בנו בגילים אלה.
במקביל לירידה בכישורים מסוימים – בזיכרון, במהירות התגובה, ביכולת לבצע כמה פעולות במקביל, בקואורדינציה, ביציבות ושיווי המשקל ובהפעלת כוח פיזי, בגילים המתקדמים עולים בנו כישורים אחרים, כמו היכולת לזהות ולהתייחס לריבוי פרספקטיבות ולהקשרים רחבים. יכולת לקלוט את המובנים ואת המשמעויות העמוקים יותר של הדברים והיכולות לקיים חשיבה ורגש פוסט-פורמליים.
הכישורים האלה מאפשרים לאדם המזדקן את התמודדות עם ההיחלשות הגופנית שלו ועם הירידה בכישורים קוגניטיביים המתרחשות בגילים אלה. הם גם מקנים יתרונות על בני הגילים הצעירים יותר בהתמודדות עם בעיות סבוכות ומצבים אנושיים המחייבים להפעיל אינטליגנציה רגשית גבוהה. בעולם העבודה החדש, ייגדל מספר המשרות שבהן יידרשו אותן יכולות חשיבתיות ורגשיות גבוהות המתפתחות בגילים המתקדמים של החיים.
המחקרים הנוירולוגיים מגלים שאת הגמישות המוחית המאפשרת זאת ניתן להמשיך לקיים, ואף להגדיל עד סמוך למותנו, ובכך גם להרחיק את הדמנציה, האלצהיימר והמחלות הניווניות האחרות של המוח.
ההפעלה האקטיבית של הכישורים עשויה לחולל היפוך בסכנת הקריסה של המערכות הרפואיות והסיעודיות. כלכלני הבריאות רואים הישג בהארכת השנים הבריאות (HALY) על חשבון השנים הסיעודיות (DALY). אך מעבר לכל אלה, בכך גם חבוי פוטנציאל של הון אנושי אדיר שניתן להפעיל על מנת לבצע את ההיפוך של הזדקנות האוכלוסייה מעול לנכס כלכלי וחברתי.
מה שמונע כל זאת הוא חוקי ההוצאה לפנסיה, שמקורם עוד במאה ה-19, והדימויים שנוצרו מאז על כך שמעבר לגיל הפנסיה האדם עובר מתקופת הבגרות של חייו לתקופת הזקנה של חייו, וכל מה שהאדם יכול לצפות מחייו מעתה היא ירידה בכל ממדי החיים.
כשחוקק לראשונה חוק היציאה לפנסיה על ידי הקנצלר אוטו פון ביסמרק בגרמניה ב-1889, תוחלת החיים הייתה 45, ורק מעטים מאוד היו יכולים לצפות שיזכו לצאת לפנסיה. מאז, בגלל העלייה הדרמטית בתוחלת החיים, תקופת הפנסיה התארכה לכ-20 שנות חיים.
במקום להיטיב עם האדם, תקופת הפנסיה הארוכה הזו הופכת במקרים למזיקה. היא יוצרת מצב לא אנושי של "שבת של החיים" – מעין חופשה ארוכה שלא נועדה לאגור כוחות לקראת חזרה לחיים הפעילים, אלא נמשכת תוך כדי דעיכה שגוברת עד המוות.
המסרים האלה גורמים לכך שכשהאדם יוצא לפנסיה, הוא מוציא לגמלאות גם ממדים רבים של הפעלת מוחו וגופו, ובהדרגה פועל עליו העקרון ההופכי של הגמישות: מה שאינך משתמש בו, אובד.
החברה זקוקה עתה לשינוי במסרים. יש לבצע שינוי שובר שוויון במדיניות המופעלת כלפי הגילים המתקדמים של החיים, ממדיניות המתמקדת בהארכת תוחלת החיים – למדיניות המקדמת את תוחלת החיים בתפקוד, שתאתגר ותתמרץ את בני הגילים המתקדמים לסבב חדש של התחדשות וצמיחה אישית ותרומה חדשה לחברה ולמשק.
המדיניות החדשה הזו תחדל להישען על גילו הכרונולוגי של האדם, ותעבור למדיניות המתבססת על גילו התפקודי. בעוד הגיל הכרונולוגי מתקדם כמו שעון, ואין לנו כל השפעה עליו, על גילו התפקודי האדם יכול להשפיע. יש בידינו כבר הידע כיצד ניתן לעשות זאת. קביעת גיל היציאה לפנסיה על פי הגיל התפקודי תיצור מוטיבציה אנושית חדשה אצל בני הגילים המתקדמים לפעול בצורה אקטיבית לשיפור הגיל התפקודי שלהם.
אין כל סיבה, מעבר לשמרנות תפיסתית, שצריכה למנוע מאיתנו לבטל כליל את חוק חובת היציאה לפנסיה על בסיס הגיל הכרונולוגי, להכשיר ולדרבן את בני הגילים המתקדמים לסבב חדש של פעילות ועבודה, ובכך לאפשר לחברה ליהנות מהאופקים החדשים של פוטנציאל התרומות הכלכלית, החברתית, והתרבותית של ההון האנושי הבלתי מנוצל הזה.
יכולתה של מדיניות זו ליצור מוטיבציה אנושית חדשה אצל בני הגילים המתקדמים לפעול בצורה אקטיבית לשיפור הגיל התפקודי שלהם ולקיים סבב חיים פעילים חדש של התחדשות וצמיחה אישית, תקבע אם המפגש הדמוגרפי הצפוי בין התכווצות האוכלוסייה והזדקנותה יוביל את עולמנו לדעיכה או לעידן חדש של צמיחה.
אנחנו עדיין מצויים בעיצומו של משבר הקורונה, ועדיין מתקשים להוציא את ראשנו ממי המדמנה שלה על מנת לשאוף אוויר חדש ולהרחיק את מחשבותינו מעבר לה – אך מן הראוי שנתחיל לעשות זאת כבר עתה. מעבר לכך שזה חשוב לעתידנו, זה עשוי גם לגלות לנו דרכי התנהלות טובה ואפקטיבית יותר גם להתמודדות עם הקורונה.
