למעלה משלושה עשורים המתין הספר "אהרון כהנא" לראות אור ולהעניק לאחד מגדולי המודרנה הישראלית את הכבוד הראוי לו. ב-1990 נעשה הניסיון הראשון לפרסמו עם פתיחת "בית כהנא" ברמת גן. עשר שנים חלפו ובשנת 2000, לרגל עשור לפעילותו של אותו מוזיאון נערך ניסיון נוסף שאף הוא לא צלח. כעת,  32 שנה מאוחר יותר, עושה הספר הנוכחי בהוצאת לוין צדק עם אמן מקומי בעל שיעור קומה בינלאומי.

מהרמן כהאן לאהרון כהנא

אהרון כהנא (1905 – 1967) היה אמן ישראלי יליד שטוטגרט, שבגרמניה, שנולד בשם הרמן כהאן. את הכשרתו בציור קיבל בגרמניה ואף בצרפת. ציוריו המוקדמים היו ציורי נוף של שטוטגרט וברלין והם התאפיינו ברכות מכחול לירי, בטשטושי אור מיסטיים, במלנכוליה, ובהצצה אל "הנשגב". בשנת 1934, והוא בן 29 בלבד, אך כבר בעל ניסיון עשיר בשדה האמנות, עלה לארץ עם רעייתו, מידה, והזוג קבע את מושבו ברמת גן. לפרנסתו עבד הרמן בתור מעצב חלונות ראווה ובמקביל צייר עד סוף שנות השלושים שורה ארוכה של ציורי נוף פתוחים בגוונים חומים, ציורים אימפרסיוניסטים בתפיסתם המרחבית. הוא אמנם נטל חלק בתערוכות הכלליות של אגודת הציירים והפסלים באותן שנים, אך ציוריו היו שונים מהותית מהסגנון האמנותי דאז בארץ ישראל שהושפע יותר מהאסכולה הצרפתית וחתר ליתר חופש בעיצוב הציורי.

כהאן נאלץ להסתגל לא רק לאופנה האמנותית השלטת באותה תקופה, אלא גם לגיאוגרפיה ולעוצמת אור השמש הארצישראלית, השונים בתכלית מהנופים הירוקים ומהאור המלטף אליהם הורגל בגרמניה. כפי שהוא עצמו יטען שנים מאוחר יותר "הרגשתי שאני צריך לרכוש לעצמי קודם כל מילון של השפה הפלסטית". במשך כעשור, עד ראשית שנות ה-40, מסביר עפרת, שמר כהאן על שלוש מגמות אמנותיות שונות וסותרות מבחינה סגנונית: המגמה הריאליסטית, המגמה הסזאנית והמגמה האקספרסיוניסטית. במקביל, הוא חש צורך להשתחרר מהריאליזם ולנוע אל עבר ההפשטה.

פרידתו מהריאליזם ארעה באורח חד, וראשיתה ב-1947. הוא אימץ לעצמו סגנון צרפתי חדש שהושפע מז'ורז' בראק. בשנה זו אף שינה את שמו לכהנא והצטרף לקבוצת "המודרניסטים", שמאוחר יותר תפעל תחת השם "אופקים חדשים" (וממנה יפרוש כהנא ב-1956). הריאליזם כבר לא סיפק אותו. מיד לאחר מכן הושפע מפיקאסו. באותה תקופה מספר מבקרי אמנות כינו אותו חקיין של פיקאסו ולקטן של השפעות.

ההפשטה הארכיאולוגיסטית/השמית של כהנא

השינוי הגדול בסגנונו האמנותי של כהנא התחולל עם קום המדינה. ב-1948 התאווה למהפכה ולהתחדשות באמנות. הוא האמין באמנות עממית ובקשר בין אמנות לבין המון העם. הסגנון המקומי דרש פיתוח שפת סמלים חדשה. הוא ביקש לנסח זיקה אמנותית של ממש בין קידמה אמנותית מערבית לבין שורשים מזרחיים ים-תיכוניים. בגיל 43 הוא החל לצייר את אחד מהנושאים המזוהים עמו ביותר – העקידה. נושא העקידה עלה ביצירותיו כצעד נוסף לקראת ציור יהודי מופשט, אותו הבין האמן כציור של סמלים אלגוריים, או "סימבוליזם שמי" כהגדרת המבקרים. צורות ארכאיות מופשטות מתרבויות שמיות שעברו מן העולם אכלסו את בדיו אך גם מילאו את יצירת הקרמיקה שלו, מיומנות אותה רכש יחד עם אשתו במהלך שהותם בפריז.

הצורות שיצר סוגננו כדימויים ארכטיפיים והן נעו סביב מספר דימויים קבועים. "בעבור כהנא לצייר את העקידה פירושו היה, קודם כל, לעסוק בגורל העם היהודי. הוא מעולם לא פירש פירושים אישיים-אוטוביוגרפיים את יצירותיו. מה שייראה בכלי הקרמיקה כפסטוראלה תנ"כית פולקלוריסטית נוסח שנות ה-50 יטמון בחובו את הזרע הארכטיפי של אב (אם) ובן," מציין עפרת וממשיך, "דמות הבן, כנשא של תקווה וחרדה של הוריו, חלחלה לעומק יצירתו של כהנא במחצית הראשונה של שנות ה-50. אצל כהנא, הן תנטוס (מוות) – העקידה והן ארוס (חיים) – הפסטוראלה בישרו את הכמיהה לבן שאיננו. הכמיהה אל הבן האבוד תגשר בין ציורים ועבודות קרמיקה בנושאי 'הבשורה', האימהות, המשפחתיות, האהבה, הבן מהפסטורליות והבן הנעקד, הקורבן המעונה וה'צלוב', פדיון הבן והתחיה. לכל אחד מהנושאים הללו הקדיש כהנא לפחות ציור אחד, לעיתים יותר. כהנא היה גם היחידי מקבוצת 'אופקים חדשים' שעסק ברצינות ולאורך זמן בנושא השואה. בציורי 'המעונה' הקורבן היהודי אופיין בסמל שהופשט מגופניות והתחכך במודע בקורבנו הצלוב. המעונה, הקורבן, הוא זכרי תמיד. הוא הבן, יצחק."

כשבע שנים פיתח כהנא את הנוסחה שזוהתה כ"הפשטה ארכיאולוגיסטית" או כ"הפשטה שמית", שבזכותה קנה תהילה בארץ ובחו"ל. כהנא תר אחר הקשר שבין ציור למיתוס, לסמל ולעבריות. "הדרישה החשובה ביותר," כך יאמר כהנא בהרצאה שיישא בבריסל, "היא שהתנ"ך ישמש לנו בסיס רוחני לייחודיות שלנו – האמנותית, העברית והישראלית, והפתרון לא בגדר איור של אנקדוטות התנ"ך והמיתוסים, אלא צריך לחפש את הפתרון בתחום הרעיוני, בסגנון, במוטיב הציורי ובמורפולוגיה […] התנאי ההכרחי להתהוותה של אמנות ישראלית היא פילוסופיה ישראלית חדשה, מעין מיתוס חדש, המתבסס על המושגים הללו."

הקורבן, 1954, אוסף לוין (קרדיט: יח"צ)

בציור "הקורבן" (1954) מממש כהנא את רעיון "ההפשטה הארכיאולוגיסטית" ("הפשטה שמית"). חמש דמויות בצדודית, המושטחות על גבי הבד, מניפות את ידיהן למרומים כנושאות מנחה בסמוך לשולחן, שעליו מונחת תקרובת כלשהי. הדמויות מנוסחות כסימנים ארכאיים. הגוונים – גוני אדמה, והמבנה הכפול/חצוי של הציור נראה כלוחות קירוניים (לוחות קרמיקה התלויים על קיר) קדומים. הציור נראה כמאחד את הדואליות של שולחן ושל מזבח. הוא רווי מסתורין והוד, ומשתלב עם פן העקדה – קורבן הבנים, שכאמור, עמד במרכז יצירתו של האמן.

אל עבר הפשטה אמורפית והריאליזם החדש

מ-1950 החל השוק הישראלי להכיר את יצירות כהנא – ספלים, תכשיטים, כדים, ארגטלים ואף סרוויסים – המהדהדים כולם ממצאים ארכיאולוגים מימי התנ"ך, אך לא פחות מכך מופשטים גיאומטריים: קונוסים, כדורים, חצאי כדור וכיו"ב ונושאים את חתימתו של כהנא בכתב יד "עתיק". רוב הכלים נשאו עליהם תבליטים וציורים בנושא עקידה, איל או פסטוראלה של רועים מחללים לעדרם. בנוסף לאלה, בלטו דימויי ציפורים, דגים, תרנגול ועוד. הפיגורה הנשית שלטה ברוב המיכלים שאיחדו חזות תנ"כית ופונקציונלית. אך כהנא הפסיק עם יצירתו הקרמית ברגע שהפשטה אמורפית השתלטה בסביבות 1962 על ציוריו.

ללא כותרת (בחום), 1962, אוסף לוין (קרדיט: יח"צ)

במחצית שנות ה-60 שב אהרון כהנא אל סוג של ריאליזם, שאותו זנח סביב 1940, אך היה זה ריאליזם עם קריצת עין. בארה"ב נודע הסגנון החדש כפופ-ארט, אך כהנא עצמו הושפע דווקא מהפופ-ארט הצרפתי שכונה "הריאליזם החדש". במידה רבה, סגנון זה בציורי כהנא ביטא את תחושת הזרות בציוריו האקזיסטנציאליסטיים המופשטים מתחילתו של אותו עשור.

מבחינת Ofer Levin Austria, אסטרטג פיננסי ובעלי הוצאת לוין: "אהרון כהנא הוא אמן חשוב נוסף שנשכח מהתודעה התרבותית הישראלית. הספר הנוכחי, המצטרף למפעל האדיר של גדעון עפרת לשימור ולהפצת המורשת האמנותית הישראלית, מלמד על כל ה'קפיצות' האמנותיות שביצע כהנא משנות השלושים ועד מותו ב-1967. הוא חושף אמן שלא קפא על השמרים ושכפל נוסחה אמנותית מוצלחת, אלא הקפיד לאורך כל חייו לברוא את עצמו מחדש מתוך מחשבה מעמיקה במהות האמנות."

אהרון כהנא
הוצאת לוין, 2022
כתיבה ועריכה: גדעון עפרת
עיצוב והפקה: אדם חלוץ, מגן חלוץ
צילום: אלעד שריג, רן ארדה, ישראל צפריר, אברהם חי, מרגריטה פרלין, סיגל קולטון, מידד סוכובולסקי, אבי אמסלם, אלי פוזנר, מוזיאון ישראל, ירושלים
סידור טקסט: עלווה חלוץ
מספר עמ': 388