הגיעה עת לסיכומים. בתקופה הקרובה אפרד מתפקיד יושבת ראש נעמת אותו הייתה לי זכות גדולה למלא במשך שבע השנים האחרונות, וזאת בנוסף ל-10 שנים כיו״ר נעמת במרחב תל אביב-יפו.
לכל פמיניסטית יש את הרגע המכונן, הרגע בו ניצתה בה ההכרה ש"משהו כאן לא בסדר״. שמשהו דורש תיקון. ההתקוממות הפנימית שלי הגיעה בגיל יחסית מוקדם, באירוע העלייה לתורה בבר-המצווה של אחי.
התקשיתי להבין ולקבל את חווית ההדרה – מושג פופולרי בימינו אלה – אז עוד לא קראו לזה בשם. ההרגשה הזו, שאני ב״עזרת הנשים״, והחגיגה האמיתית מתרחשת שם, למטה, בלעדיי. לכל היותר הורשיתי להשליך סוכריות על החוגגים מלמעלה, מבחוץ.
זה היה היום בו נולדה גליה הפמיניסטית.
מאז עברו שנים רבות. השפה השתנתה מעט וה״פוליטיקלי קורקט״ נולד, ובכל יום אני שואלת את עצמי עד כמה באמת השתנתה המהות. ולצערי הרב, התשובה שהמציאות מהדהדת לי היא שעדיין לא הגענו. עם כל ה-me too, וכל החקיקה וכל המאבקים וההפגנות והפסיקות התקדימיות, ועם כל ההעצמה והעוצמה הנשית עדיין צריך לפלס את הדרך, להילחם על מה שאמור היה להיות מובן מאליו.
במהלך שנותיי בתפקיד פגשתי אלפי נשים. שמעתי סיפורים אישיים קשים ומסמרי שיער, סיפורים של דיכוי ניצול והשפלה, אבל גם סיפורים של גבורה, מאבק והשראה. ראיתי נשים שכנגד כל הסיכויים הצליחו להשמיע קול–חד וברור–קול של ניצחון ושל תקווה. כל אחת מהן חרטה אות על לוח ליבי וכתבה את סיפורי שלי ואת סיפור המאבק הנשי כולו.
מהן שאבתי את הכוח ואת המוטיבציה שלי.
להיות פמיניסטית זה לא תפקיד ולא מקצוע. להיות פמיניסטית זו זהות. הזהות שלי. ולכן בכל מקום בו אהיה ולכל דרך בה אלך אקח איתי את כל הנשים אותן פגשתי ואמשיך את דרכן. יום האישה הבינלאומי השנה הוא עבורי יום של סגירת מעגל ופתיחת מעגלים חדשים ומלאי השראה. היום כולנו אומרות: לא תעצרו אותנו! אנחנו ממשיכות!
