בשעה 14:30 עצר האוטובוס מירושלים לפני הכניסה למלון קלאב הוטל באילת. אחת מעובדות הקרן לגמלאי המדינה עלתה ותדרכה את הנשים שעל האוטובוס ״ברוכות הבאות לחגיגות העצמה נשית באילת! כל אחת מקבלת צמיד לכל מתחמי הכנס ומפתח לחדר. שימו לב ללוח הפעילויות בשלושת הימים הקרובים״.
עוד ועוד אוטובוסים החלו להגיע, והלובי רחב הידיים התמלא במאות גמלאיות מכל קצותיה של הארץ. עובדי המלון סייעו בסחיבת המזוודות, עובדי הקרן ליוו את הנשים לחדרים. אלביס חיכה בכניסה למלון יחד עם שמפנייה מבעבעת, לימונדה קרה, פירות יבשים ועוגות עם ובלי סוכר. חולצות ורודות עם הכיתוב ״ברוך שעשני אישה״ חולקו ונחטפו בן רגע, והאווירה התלהטה עם ריקודים לצלילי אלביס ותמונות סלפי עם אליל הרוק.
עליתי במעלית עם אחת מנשות הכנס. איך זה שאין כאן בכלל גברים, שאלתי אותה, הם לא ביקשו להצטרף? היא חשבה קצת, וענתה לי ״ניסו לארגן גם אירועים רק לגברים, אבל הם לא רצו. נשים הן עצמאיות יותר״. ברוך שעשני אישה.
ההסתדרות הקימה
הקרן לגמלאי המדינה בפנסיה תקציבית הוקמה לפני 8 שנים על ידי ההסתדרות החדשה. בשנת 2008 נחתם הסכם קיבוצי בין המדינה לבין ההסתדרות, ובמסגרתו הוגדר שתוקם עמותה שתפעל לטובת גמלאי המדינה העונים לקריטריונים שבהסכם.
יו"ר העמותה הוא יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, אריאל יעקובי, ומנכ"ל העמותה הוא עו"ד אהוד סרפיאן. את פעילות העמותה שכוללת כ-30,000 גמלאיות וגמלאים מפעיל צוות מסור של 12 עובדים וכ-300 מתנדבים. על פי נתוני הקרן לפחות 10,000 גמלאים נהנים מפעילויותיה של הקרן בכל שנה.
הכנס לרגל יום האישה באילת, מתקיים זו השנה השלישית, והוא מהווה רק דוגמה אחת, קטנה, לעשרות מפעולותיה המגוונות של הקרן בארץ ובחו״ל. בכנס משתתפות 1,200 גמלאיות שעבדו משך עשורים בשירות המדינה, ״בונות הארץ״, כפי שכינה אותן יו״ר הסתדרות עובדי המדינה.
הפרלמנט של בי״ח ברזילי
בערב, לאחר ריקודי הסלסה וארוחת הערב (״יש לנו 6 מטבחים שונים״ אומר לי צביקה אנגלשטיין (55), מנהל מלון קלאב הוטל באילת), ולפני ההופעה המרכזית, החלו להיווצר כמה ״פרלמנטים״ של נשים ברחבי לובי המלון מעומעם האורות. ברקע נגינת פסנתר נעימה. חלק מהנשים מכירות עוד ממקום העבודה, חלק באו יחד מאותו יישוב וחלקן התיידדו במהלך פעילויות הקרן. התיישבתי ליד אחד השולחנות וביקשתי להפריע לשיחתן.
מאיפה אתן, שאלתי. ״כולנו מאשקלון. אחיות בבית החולים ברזילי״ עונה לי חנה לוי (64) והמשיכה בפרגון למארגנים ״הכנס מעולה, מפנק, רואים שחשבו על כל הפרטים הקטנים״. כל גמלאית משלמת 450 ש״ח לשלושה ימים כולל נסיעות (חלק מהקבוצות עוצרות לסיור בדרך לאילת), ארוחות, שתי הופעות גדולות, הרצאות ומתנה. מלי דויד (60) מספרת שהקרן עושה המון ״יש אפילו לחצן מצוקה במחיר מוזל״. כולן פותחות בצחוק גדול ״מלי, יחשבו שאנחנו איזה זקנות מי יודע״.
יחד עם אווירת הצחוק והשחרור, עולה מהשיחות שאני מקיים, שלנשים כאן תודעה חברתית עמוקה. מזל מור (58) עוברת תוך כמה דקות לדבר על נושא כאוב שמשפיע על היומיום של כל באות הכנס ״הפנסיה שלנו לא מתעדכנת, זה דבר נורא. על זה אתה צריך לכתוב. פעם הפנסיה הייתה מתעדכנת על פי המדד, היום המשכורות מתעדכנות והפנסיות – לא. המוצרים מתייקרים והכסף שלנו קונה פחות״.
חנה מדברת על השליחות שמילאה כאחות בית חולים לאורך שנים ״זה הכי קשה בעולם – פיזית ונפשית. המצוקה גדולה מאוד. המדינה מייבשת את מערכת הבריאות ובית החולים הופך לשדה הישרדות. לעיתים היינו חוזרות הביתה עם דמעות בעיניים״. מזל תומכת בחברתה אך מוסיפה ״עדיין יש דברים טובים. סיפוק מהמקצוע, סובלנות. הייתי 36 שנים אחות״.
רגע לפני שכולן יוצאות מדלתות הזכוכית הגדולות של הלובי לעבר ההופעה המרכזית של שרית חדד, שושי ערבה (69) ממושב עין עירון מחדדת גם היא בפני ״אנחנו שבע שנים על אותה פנסיה שלא מתעדכנת, מישהו צריך לטפל בזה״. גם אני ממהר לצאת ולתפוס מקום טוב ליד הבמה, אך מספיק לרשום לפני כן הערה במחברת ״כמה רגישות ואהבה לחברה הישראלית יש בנשים הרציניות והטובות הללו״.
כבר לא לבד, את חלק ממני
1,200 כסאות פלסטיק מול במה גדולה ומרשימה במתחם המגדלור של קלאב הוטל. לאורך המתחם ברים עם בירה מהחבית, יין אדום או לבן לבחירה, שתייה קלה, כיבוד קל, הכול כיד המלך. מנהלי המלון, ובראשם נור עאמר מנהל רשת קלאב הוטל, מחלקים בעצמם מאות שמיכות פליז לגמלאיות, על מנת שיוכלו להתעטף בהן בערב הקריר. היחסים בין הנהלת הקרן ובית המלון חמים מאוד ומאופיינים במחוות הדדיות.
לפני ההופעה עולה לבמה אחת המתנדבות הוותיקות של הקרן, אילנה כפיר. היא מברכת בשם גמלאיות הקרן ״תודה ענקית ליו״ר הסתדרות עובדי המדינה, אריאל יעקובי, ומנכ״ל הקרן, עו״ד אהוד סרפיאן, על הדאגה והאוזן הקשובה לצרכי גמלאי הקרן. על הדאגה לפרטים הקטנים. אנו תקווה שגם גמלאי הפנסיה הצוברת יצטרפו אלינו, ושהפנסיות שלנו יתעדכנו כפי שמשכורות מתעדכנות. אריאל, אהוד, אנחנו מוכנות לכל קריאה בשביל להגן על גמלאי עובדי המדינה!״
הרושם שעלה אצלי קודם, מתחזק עכשיו. לא מדובר כאן בעמותה של פעילות לגמלאים בלבד, אלא המשך ישיר של האיגוד המקצועי ממקום העבודה. הקרן היא חלק מתפיסת עולם של התאגדות ובבסיסה השאיפה ללוות את האדם בכל שנות ותחומי חייו.
מנכ״ל הקרן לגמלאי המדינה בפנסיה תקציבית, עו״ד אהוד סרפיאן, עולה לבמה ומכוון את דבריו קודם כל ליו״ר הסתדרות עובדי המדינה, ״אריאל, תודה שנתת לי לעמוד בראש ארגון שכזה. רק בשבוע האחרון קיימנו 2 כנסים של נשים בארץ ובעולם (איטליה ושוויץ, ואילת). כל זה לא היה קורה בלעדיך״. אהוד, שגדל בנוער העובד והלומד והיה לרכז איגוד מקצועי בתנועת הנוער לא שוכח להודות למאות המתנדבים והמתנדבות בקרן, מבטיח להיאבק על נושא הפנסיה ומסיים בסיסמה ״כוחנו באחדותנו!״.
״ערב טוב בונות המדינה!״, פותח יו"ר הסתדרות עובדי המדינה אריאל יעקובי את דבריו על הבמה. ״זה ממש לא טריוויאלי״, הוא ממשיך, ״נראה את המדינה הזאת מסתדרת בלעדיכן״. גם הוא מתייחס לנושא החם של הכנס, ואומר ״אם נצטרך, וניקרא לדגל, אנחנו נהיה שם בשביל הארגון של כולנו, כי אנחנו צריכים לדאוג לעדכון הפנסיה התקציבית. זה לא הולך להיות פשוט, אף אחד לא יודע מי יהיה בממשלה הבאה, אבל הם כבר מתכננים קיצוצים. אם צריך להיאבק על זה, ניאבק וננצח!״
יעקובי מזכיר בדבריו שורת הישגים של הקרן כמו הסכם השארים וצירוף גמלאי הדואר והביטוח הלאומי. ״נביא גם את החברים שלנו שלא זכו לפנסיה תקציבית והם בצוברת,״ הוא מבטיח, ״אין שום סיבה שגמלאי יהיה שונה מגמלאי״. הוא מתייחס גם לכותרת הכנס ״חברות שלי, היום זה יום של נשים. לפני לא יותר מ-120 שנה בארה״ב, נשים לא הצביעו. בשוויץ הנאורה רק לפני 40 שנה הצביעו במשאל עם והרשו לנשים לבחור. אני גאה להיות בארגון של עובדי אותה מדינה שמיום הקמתה מתקיים שוויון בין המגדרים ובין האנשים. אנחנו ניאבק וננצח גם את פערי השכר בין הנשים והגברים, כי אין הבדל בין גבר לאישה, אין הבדל בכלל בין אנשים. החובה שלנו להיאבק בשביל הדור הבא היא החובה של מי שיש לו הניסיון״.
שרית חדד עולה לבמה ומתחילה בשיר שקט ״ככה לבד התרגלתי קצת, חשבתי שיש לי הכול / ככה לבד, מעונן כמעט, כמו תפילה בין שמיים לחול / וכמה רציתי שזה יבוא עליי שתבואי אליי ככה קרוב / כמה חיכיתי, שתסתכלי עליי כמה זה טוב / כבר לא לבד / את חלק ממני״. השיר מוקדש כנראה לבתה של חדד שנולדה לא מזמן, אבל אני מוצא אותו מאוד אקטואלי לאירוע של הנשים החזקות הללו.
לאחר מכן שרית מתקרבת לקהל הגמלאיות וקוראת לעברן באנרגיה מתפרצת ״אתן רוצות לרקוד או מעדיפות שירים שקטים כל הערב?״ – ״לרקוד!״ חוזרת שאגה מהקהל. ״אז בואו אלי!״ מאות גמלאיות מתקרבות לבמה ורוקדות משך שעה וחצי לצלילי שירים קצביים של המלכה האם, שרית חדד. המופע מסתיים בשיר ״אתה תותח״ שהגמלאיות מבקשות להקדיש לסרפיאן.
מובילים לחברה טובה יותר
לאהוד סרפיאן תפיסת עולם סדורה ביחס לפעילות הקרן ועולם הגיל השלישי. ״העידן שאנו חיים בו מתאפיין בין היתר באריכות חיים,״ הוא אומר ״אנחנו רוצים לשפר את איכות החיים ומשקיעים בזה המון. אני לא סתם אומר כל הזמן ׳כוחנו באחדותנו׳. הכוח האלקטורלי של הגמלאים היום זה 25 מנדטים. ההסתדרות נכנסת למקומות שהמדינה זנחה. את האחריות שהמדינה לא לוקחת על בני הגילאים הללו, ההורים והסבים והסבתות של כולנו, לקחו אבי ניסנקורן ואריאל יעקובי. העניין הזה הוא בנפשו של אריאל״.
סרפיאן הוא איש של עשייה בלתי פוסקת. הוא מקיים ישיבות צוות וישיבות מתנדבים לכל אורך הכנס. הוא דואג להסעות, לפעילות, לעוד צ׳ופר ועוד אחד. יושב עם מנהלי המלון ורשת קלאב הוטל ומתכנן כבר את הפעילות הבאה. הוא מכיר הרבה מהמשתתפות בשמן, ומתעניין כיצד עוברת הפעילות. איך אתה מסכם את הכנס, אני שואל אותו. ״אני מאמין בדרך הזו, בשבילי זו שליחות, להוביל את עצמנו כחברה למקום טוב יותר״.
מיטל תורג׳מן, רואת חשבון בקרן, חושפת בפני מבנה ארגוני שכל מטרתו לקיחת אחריות על כל גמלאית וגמלאי. בתוך שש שנים (מרגע שהחלה הקרן לפעול) בנו מנכ״ל הקרן וצוות העובדים המחויב רשת ארצית של קבוצות, סניפים ומתנדבים עבור עשרות אלפי גמלאים. ״חשוב לנו להגיע לכולם״, מדברת מיטל בשטף ובהתלהבות, ״יש לנו טלפנים שמתקשרים לגמלאים, שואלים ׳אילו פעילויות יעזרו לכם?׳, ׳מה הייתם רוצים שיהיה בקרן?׳. אנחנו מעבירים משובים על השתתפות בכל אירוע וגם על אי השתתפות לאלו שלא מגיעים. אנחנו רוצים כל הזמן להשתפר, להבין מה הצרכים שלהם״.
היא סוקרת במהירות את מגוון הפעילויות שמציעה הקרן ״הרצאות על בריאות, ביטוח לאומי, ייפוי כוח מתמשך, משפט ופלילים, חקר המוח, מדיה ועוד, פרויקט לחצן מצוקה, פעילות לסיעודיים ואנשים עם מוגבלויות (״בקרוב ייצא טיול כסאות גלגלים להולנד״), שי בחגים, ביקורי בתים, הצגות, קתדרות (מפגשים של 10-20 הרצאות), ימי טיול בכל הארץ״, ועוד ועוד. מיטל ממשיכה בהתלהבות וחיוניות בלתי ניתנת לעצירה ״אם מישהי אומרת לנו שהיא רוצה להשתתף בפעילות אבל אין לה עם מי, אנחנו מוצאים זיווג. יש לנו עשרות כאלו. אנחנו דואגים שאף אחד לא יישאר לבד״.
הרגישות החברתית הולכת אפילו הלאה מזה ״בכל אירוע יש מלווים. אלו מתנדבים שדואגים שאם מישהו נפגע אז תמיד יהיה מי שילווה אותו לטיפול רפואי, שידאג לקחת לו ארוחה אם הוא פספס, שישים לב ששלומו טוב. אנחנו מפגישים את המלווים ומכשירים אותם לתפקיד, מדברים איתם״.
איך נוצרת כזו חבורה מלוכדת, אני שואל. ״לאהוד (המנכ״ל) אכפת באמת מהעובדים ומהמתנדבים, והוא מדביק את כולם בחיידק הזה. הוא לא ישן בלילה. כשאתה רואה את החיוך בסוף הפעילות זה עושה את הכול. כמות מכתבי התודה שתלויה אצלנו במשרד מרשימה. אני מרגישה שזו שליחות. אכפת לנו אחד מהשני, ואכפת לנו מהגמלאים״.
אני שואל את מוריאל מאיר, מנהלת אדמיניסטרציה וחוזים בארץ ובחו״ל בקרן, מה עושה לה המפגש עם עולם הגיל השלישי, ״מי שעוסק בתחום הזה יודע שקל מאוד להתמסר לזה. תחושת הסיפוק גדולה מאוד. כשאני פוגשת בגימלאים, אני לא חושבת על עצמי, אני jושבת עליהם ומה יעשה להם טוב. הם כמו הסבים והסבתות שלנו״.
מרחב בטוח
אני שואל את צביקה אנגלשטיין (55) מנהל מלון קלאב הוטל על טיב הקשר עם הקרן. ״יש לנו 700 סוויטות, מתוכן 500 בתפוסה לכנס״ הוא מספר, ״זו הפעם השלישית שגמלאי המדינה מגיעים לכאן. כל מלון שמח שיש לו קבוצה שחוזרת. האירוע מושקע מאוד, כולל הופעות של שרית חדד והפרויקט של רביבו, ארוחת של השף אלון לוי, הרצאות, מתנות ועוד״.
השיחה עם אנגלשטיין מתגלגלת גם לנושאים אקטואליים כמו השביתה המתוכננת בעיר בשל סגירת שדה דב (״בסוף זו פשוט פגיעה בפריפריה״), הצורך במדיניות כלכלית חברתית, חיזוק פעילות תנועות הנוער ועוד. נראה שכולנו נדבקים בערכים שכנס ההעצמה הנשית מביא איתן לעיר הדרומית.
ביום השני משתתפות הגמלאיות בהרצאה תחת הכותרת ״קחו את גורלכן בידכן״, הרצאה מאת עו״ד שמעון חסקי על ״ייפוי כוח מתמשך״, ואני כבר נערך לדרך חזרה הביתה. אני נזכר בדברים שאמרה לי אחת הנשים לידה עמדתי בהופעה ערב קודם ״זה מרגיש כאן מרחב מאוד בטוח״. למה, שאלתי. ״כי כולם כאן נשים״.
אני חושב שזה גם קשור למאמצים הכבירים שהושקעו בשביל שהאירוע אכן יחווה ככזה, לפני ותוך כדי הכנס. כך צריך להיות בכל החברה הישראלית, חשבתי לעצמי. כמה יש לבני הדור הצעיר בתרבות שמקדשת כל כך את ה״אני״, ללמוד מבני הדור הזה ומתרבות האיגוד וההתאגדות. ״ככה לבד התרגלתי קצת, חשבתי שיש לי הכול / (עכשיו) כבר לא לבד / (עכשיו) את חלק ממני״.
