ממכתבו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר לשר לביטחון פנים, נראה שראש הממשלה מעוניין לגלגל את הדיון על החזר החוב בסך כשבעה מיליארד ש"ח לשוטרים ולסוהרים לדיוני תקציב שנת 2019. המשמעות הברורה היא – שבכוונתו לבצע קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה במטרה לשלם את החוב, אשר נוצר בשל סירוב האוצר לבצע את התחייבות הממשלה להשוות את שכרם לשכר חיילי הקבע משך כעשור.

כך, בשיטת ההפרד ומשול, ימצאו עצמם השוטרים והסוהרים שבסך הכל תובעים את המגיע להם – מואשמים בכך שבגללם נאלצו לקצץ בתקציבי הרווחה, החינוך, הבריאות, אולי הביטחון. כל זאת בשעה שבקופת המדינה הצטברו במהלך השנה האחרונה למעלה מ-18 מיליארד ש"ח עודפי גביה ממיסים – שיכלו בהחלט לכסות את החוב.

מדיניות כלל ההוצאה מונעת את השימוש בעודפי הגביה במסגרת התקציב, ומחייבת את הממשלה להשתמש בהן להחזרים מוקדמים של חובות המדינה, שתועלתם מוטלת בספק. הנימוק השמרני המקובל לכך שאין להשתמש בכספים אלא להגדלת ההוצאה הציבורית הוא שמדובר בהכנסות 'חד פעמיות', ולכן אין להגדיל באמצעותן את בסיס התקציב באופן 'מלאכותי', כשייתכן ובשנה הבאה לא יהיו הכנסות דומות. את הטיעון הזה אנחנו שומעים למרות שזה שנים שמדינת ישראל 'מפספסת' בהערכת היקפי המיסים שתקבל ומתפלאת לגלות, בכל שנה מחדש, כי בכיסה 'עודפים חד פעמיים'.

ניחא, נאמר ונקבל את ההיגיון הזה (שאני מתקשה לקבל) ונניח שבאמת הכסף הזה כשר להחזרי חובות, ולהחזרי חובות בלבד. מדוע אם כן להעדיף דווקא להקדים החזרי חוב שלמדינה עוד זמן לשלמם, במקום לבצע את פסק הדין שניתן על ידי בית הדין האזורי לעבודה – ולשלם את חובה דווקא לאותם שוטרים וסוהרים אשר פעלו ועבדו בשירותה – הגנו על תושביה ועל שמירת החוק והסדר הציבורי בה – ואף סיכנו על כך את חייהם? מדוע עדיף החזר החוב המוקדם לבנקים דווקא – ולא תיקון העוול המתמשך שהיא גורמת כלפי שומריה ומגיניה?

מדוע להעדיף לגלגל את החוב הזה לכלל אזרחי ישראל – באמצעות קיצוץ בשירותים שהמדינה מעניקה להם, שפירושו – הגדלת ההוצאה של משקי הבית על חינוך, רווחה ובריאות, במקום לעשות שימוש בכספים המצויים כבר בכיסה לתשלומו? זו שאלה שלא רק השוטרים והסוהרים צריכים לשאול, אלא כל אזרח במדינת ישראל.