לכתבה הקודמת בסדרה

לפני שבועיים סקרנו, על קצה המזלג, את סצנת ה-BDSM הישראלית לרגל ציון 15 שנה למועדון הדאנג'ן. הכתבה ההיא הותירה מספר קצוות פתוחים, והכוונה להמשיך ולהעמיק בנושא רק התגברה אחרי שלל התגובות שהגיעו בנושא – הן מחברות וחברי הקהילה, והן מוונילים סקרנים. אז אחרי הקדמה ראשונית על עולם ה-BDSM, הגיע הזמן לבחון את הנטייה והפרקטיקה ה-BDSMית מהצד רגשי-נפשי של מי שלוקחים בה חלק, כמו גם את התהליך שעברה לאורך השנים כתופעה תרבותית.

מקומו של ה-BDSM בתרבות המיינסטרימית השתנה משמעותית בעשורים האחרונים. מפעם לפעם יצא ספר, או סרט, שעוסק במפורש בנושא, לרוב תוך זעזוע הסטנדרטים המוסריים של זמנו. הספר "סיפורה של O" המציג את מפגשה של צלמת אופנה צעירה עם חבורת גברים סאדיסטיים, התפרסם בצרפת ב-1954 ועורר סערה ציבורית (בין היתר משום הזהות הבדויה של המחבר/ת שהתבררה רק כעבור 40 שנה). בין לבין, הנושא עלה, לעיתים יותר ברצינות ולעתים כקוריוז (למשל בתור אוסף אביזרי עור ושוטים בארון הבגדים של זוג ישיש או אפרורי בקומדיה אמריקאית גנרית).

סטייה או פופ?

לפי גוגל טרנדס, האתר המציג באופן גרפי את כמות הפעמים בה בוצע חיפוש בגוגל של מילה או מחרוזת מילים, המושג BDSM הרקיע שחקים בפברואר 2012. למה? בגלל יציאתו לאקרנים של הסרט "50 גוונים של אפור", המתאר מערכת יחסים בין סטודנטית צעירה לאיש עסקים אמיד שנסובה סביב משיכתו העזה לעולם ה-BDSM. בישראל אגב, החיפוש אחר המושג בגוגל נמצא בעלייה מתמדת כבר מאז יציאתו לאור של הספר בגרסתו העברית. בכל זאת, עם הספר.

שולטת ונשלט בסשן BDSMי (צילום: ערן גילווארג)

"הכלוב" הוא, פחות או יותר, הבית האינטרנטי של קהילת ה-BDSM בישראל, ומנהלו מדווח על אלפי משתמשים פעילים בכל יום. למעט הנושא, מדובר באתר שמזכיר מאוד את האינטרנט שלפני פייסבוק: בלוגים, לוחות מודעות, ממשק להיכרויות, העלאת תמונות ועדכונים על אירועים. חברי הקהילה גם מדווחים כי דרך האתר יכולים אנשים לבקש סיוע בדברים שלא קשורים כלל לנטייתם ל-BDSM כמו עזרה במעבר דירה, חיפוש עבודה ועוד.

ב"כלוב" פגשתי את עידו (38, שם בדוי), גרוש +1 מעיר קטנה בדרום הארץ. "אפשר להגיד שאני שולט, אם מתעקשים להגדיר, אבל בגלל שאני לא יותר מדי הארדקור אז זה לא באמת" הסביר, "שליטה זה משחק, ואני לפחות לא מגיע לרמות קיצון כמו מקרים שאני מכיר או סיפורים שאני שומע ב-FetLife (מעין רשת חברתית BDSMית – י.ו): סשנים מטורפים שכוללים חיתוכים דמוי-רפואיים ונעיצת מחטים עבות". לטענתו, בשביל זה צריך שגם בת הזוג תהיה מזוכיסטית קלאסית, והוא לא נתקל בהרבה כאלה. "גם סאדיסטים אמיתיים אין כאן יותר מדי" הוסיף, "כי זאת קיצוניות שגובלת בתסביכים או בעיה נפשית מסויימת, ואני לא מגדיר את עצמי ככזה".

BDSM משחק על אחד הצרכים הכי גדולים של בני האדם בארוטיות והוא הצורך ב'לא פוליטיקלי קורקט'. מיניות לא עובדת לפי כללי ההומניזם המודרני

דבריו של עידו על תסביכים ובעיות נפשיות, הם לא דבר חדש, כמובן. גם עולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה נדרש לתופעה, והעיסוק המקצועי בה הלך והתפתח עם השנים. כיום מרבית אנשי המקצוע סבורים כי נטייה BDSMית לא צריכה להתפרש כהפרעה נפשית פתולוגית כשלעצמה, אלא רק כשהיא מפריעה לתפקוד היום-יומי או כשהיא נלווית להפרעות אנטי-חברתיות. השינוי בתפישה התלווה לשינוי ההגדרה במדריך ה-DSM שהוא, להבדיל מ-BDSM, ספר האבחון של אגודת הפסיכיאטרים האמריקנית.

"ההגדרה החדשה הבחינה בין סאדיסט, השואב סיפוק מפגיעה בקורבנותיו שלא בחרו בכך, לבין אדם קינקי שמקיים מין סוער בהסכמה הדדית", כך אמרה סוזן רייט, מייסדת הקואליציה הארצית לחופש מיני (NCSF) בארה"ב בראיון למגזין האטלנטיק אחרי שינוי ההגדרה. ניתן לומר בפירוש שלחץ של קבוצות כמו ה-NCSF השפיע על איגוד הפסיכיאטריה לשנות את ההגדרה. החשיבות שראו קבוצות אלו במהלך היא הסטיגמה – כמו גם ההשלכות המשפטיות והחברתיות – הנגזרת מהגדרת נטייתם כסטייה, וההשפעה החיובית שתהיה להוצאתה מקטגוריה זו.

ידיים כפותות בסשן BDSMי מצולם (צילום: ערן גילווארג)

גם בישראל פועלות, בימים אלה ממש, דמויות מפתח בקהילת ה-BDSM, להקמה של עמותה שלצד מגוון שירותי הכוונה, ייעוץ וסיוע, תפעל במישור הציבורי והמשפטי לחזק את הלגיטימציה בישראל לכל דבר שאנשים מבוגרים עושים בחדר המיטות שלהם בהסכמה מלאה.

"זה שיש ל-BDSM יותר מקום בציבוריות נובע לאו דווקא מהתייחסות ספציפית אליו אלא משהו כוללני בתהליכים החברתיים שאנחנו כחברה המערבית עוברים ביחס למיניות ולקבלת השונה, האחר והייחודי" אמר לדבר ראשון ד"ר דניאל וטלמן, סקסולוג קליני מהמכללה האקדמית בית ברל, "חלק גדול מזה יושב על מקומות של תקינות פוליטית שבעצם פחות מגדירים, מאבחנים ומתייגים ויותר מקבלים כל מיני תופעות ובין היתר גם את ה-BDSM".

"הייתי מכניס לשם באותה הנשימה, לא שזה אותו הדבר, גם את הקבלה של הומוסקסואלים מ-1974 עם השינוי ב-DSM, אבל זה התחיל עוד קודם דרך מחקרים ותובנה שזאת העדפה מינית. אחר-כך גברה הקבלה של טרנסקסואלים ועוד ריגושים מיניים והעדפות מיניות" הוסיף, "הדברים לאט לאט יוצאים ומשתנים גם ב-DSM בכך שהדברים פחות מוגדרים כבעיה או הפרעה, אלא כקינק או העדפה אחרת וקצת שונה, וזה מקבל יותר לגיטימציה חברתית ופחות שיפוטיות. זה מאפשר לאנשים שבעבר הסתירו משיכה או עניין מיני כאלה ואחרים לקבל במה".

היכולת שלנו לחוות ריגוש והנאה מכאב בזמן שאנחנו מגורים מינית הרבה יותר גבוהה מאשר כשאנחנו לא במצב מיני. איפה נמתח את הגבול בין פרקטיקה שהיא BDSMית לבין משהו שהוא מין קצת יותר חזק?

"ב-BDSM זה נדיר אבל קורה שאנשים פונים להתייעץ משום שהם חווים משיכה לשליטה וכאב והם לא מעוניינים בהתנהגות הזאת. היא מפריעה להם ביצירת קשרים מהסוג שהם היו רוצים אז הם פונים בשאלה 'האם אני נורמלי?' והאם אפשר לעשות משהו בעניין, ואני כאיש טיפול נותן לזה מקום של תיקוף ואשרור של המשיכה והעניין שזה תקין, בריא ונורמלי. שזה שונה, ולא המיינסטרים, אבל יש לזה מקום ובמידה ויש קונפליקטים פנימיים אז מנסים לברר ולסייע לפונים לחיות בשלום עם המשיכה והעניין המיני שלהם".

"כאב הוא חוויה סובייקטיבית"

רובנו חונכנו מגיל אפס שכאב הוא אינדיקציה לבעיה, למשהו שיש לחדול אותו ושהוא הדרך של הגוף שלנו להגיד לנו שהתנור או הסכין הם משהו שעדיף שלא ניגע בהם. בשלב מאוחר יותר, התפתחה העצמיות שלנו ואיתה גם האגו והחיפוש אחר אישרור, כבוד ותחושת ה"אני בסדר" שרובנו זקוקים לה. הדברים העולים מתוך השורות מראים כי יש יותר ויותר אנשים, ומספרם נע ככל הנראה סביב כמה אלפים בישראל, שלגביהם המוסכמות האלה לא תמיד מדויקות ולא תמיד באותו האופן שאנחנו מכירים.

וטלמן מנסה להסביר: "איך הייתי מסביר את הנטייה הזאת או את המשיכה הזאת לאדם ה'רגיל' או לרוב האנשים? קודם כל, בהרבה מאד מצבים הנטייה, העניין והריגוש הוא לא שאלה של בחירה. אין לנו בחירה אם להיות הטרוסקסואלים או הומואים ומה יגרום לנו לריגוש מיני. זה לא שבגיל ההתבגרות כשהעניינים יותר מתחדדים אנחנו מחליטים למי או למה נרצה להימשך. זה מתעצב. חלק מזה כתוצאה מדברים שהם גנטיים וביולוגיים וחלק תרבותיים ומושפעים מחשיפה בין היתר לפורנו למשל".

ד"ר דניאל וטלמן (תמונה באדיבות המרואיין)

היחס לכאב והימנעות ממנו הוא נושא שזיגמונד פרויד כבר עסק בו כשטען שבני האדם מחפשים הנאה ונועם ונמנעים מכאב. לטענת וטלמן, דרך אחרת להסתכל על זה, בהקשר של BDSM, היא ההבנה שכאב הוא חוויה סובייקטיבית. "קשה לאמוד אותו, קשה למדוד אותו. מה שאחד חווה ככאב, האחר חווה כמשהו שמשפיע ומהדהד חזק אצלו ויוצר אצלו ריגוש כתוצאה משחרור של מוליכים עצביים מסוימים במוח ויוצר לו 'היי' מסויים".

כדוגמה, הציג וטלמן את המצב בו בני זוג מיניים ישאירו אחד לשני סימני מציצה-נשיכה (היקי) ושואל "באיזה עוצמה של ההיקי נגיד שזה כואב? היכולת שלנו לחוות ריגוש והנאה מכאב בזמן שאנחנו מגורים מינית הרבה יותר גבוהה מאשר כשאנחנו לא במצב מיני. איפה נמתח את הגבול בין פרקטיקה שהיא BDSMית לבין משהו שהוא מין קצת יותר חזק? ברמה הכי פשטנית הייתי אומר שיש אנשים שהליטוף והרכות זה מה שהם מחפשים, ויש אנשים שזה 'turn-off' עבורם ומחפשים את היותר עוצמתי ומהנה בחוויה שלהם".

דווקא אנשים שהם מאד חזקים, שסוחבים על עצמם, כל מיני מנהלים ובוסים, במקום של הנשלט יכולים לנוח, לא לקחת החלטות ולא להיות אחראיים

הוא הדגיש שאנשים BDSMים חווים את הכאב, ההגבלה, הכפייה והצמצום כדבר שמרגש ומהנה אותם, וגם אם קשה לנו להבין את זה, זה מה שעושה להם טוב. "כאב פיזי או רגשי משחרר חומרים במוח ברמה הכימית, אדרנלין ודופמינים בין היתר, ויש אנשים שהחומרים האלה עושים להם טוב", אמר.

לדעתו, לא כולנו BDSMים עמוק בפנים, אבל כן חנקנו חלק מהמיניות שלנו על ידי לבוש והסתרה. "בעולם המערבי משחקים עם זה, ומה שאנחנו מכסים ומצניעים ברמה הגופנית, אנחנו מכסים גם ברמת המאוויים הפנטזיות והשחרור המיני" טען וטלמן, "אז אני לא יודע להגיד שלכולנו יש חלקים BDSMיים, אבל אני חושב שהרבה אנשים שהם לא בקהילה יכולים מאד ליהנות ממשהו שונה מזה שהם מכירים בסקס הוונילי שלהם".

כך, לדוגמה, בלה (36, שם בדוי), רווקה שחיה במרכז הארץ, שנחשפה ל-BDSM לפני כארבע שנים דרך גבר שהכירה באתר היכרויות. "הוא היה דיסקרטי וכתב על הסקרנות שלו ל'שיבארי' שזו אמנות קשירות יפנית" סיפרה, "הוא רצה ללמוד לקשור, ואני הסתקרנתי מהחוויה של איבוד השליטה כשאת קשורה. גם בחוויה הפיזית המאתגרת, וגם בחוויה המינית של לתת לאחר לחלוטין לשלוט בסיטואציה".

סשן של קשירה בסגנון "שיבארי" (צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

"מיניות לא עובדת לפי כללי ההומניזם המודרני"

ד"ר מאשה הלוי, היא מגשרת וחוקרת מיניות שמתמחה בעיקר בפוליאמוריה ומערכות יחסים פתוחות, אבל עובדת הרבה עם אנשים מקהילת ה-BDSM. לדבריה, מעבר לעובדה ש-BDSM אינה בהכרח הפרעה שצריך לטפל בה, יש כאלה שמגיעים אל ה-BDSM עם טראומות עבר והוא מהווה עבורם סוג של ריפוי. היא נותנת דוגמה של אישה צעירה, שסיפורה התפרסם בזמנו בקבוצות סגורות של BDSMים, שדרך הסשן היא שחזרה את המכות שאבא שלה היה נותן לה אבל ממקום של שליטה וכוח, ומעצם כך שזה היה מתוך הסכמה ורצון, היא עברה מעין ריפוי. "זה היה פוסט מרתק כי אתה ממש רואה איך יש עבודה מודעת עם פצעי עבר, אבל זאת בדיוק לא ההפרעה אלא דרך לרפא את הכאב". מצד שני, הלוי מודעת לעובדה שיש מנעד מאד גדול בקרב חברי הקהילה ובטוחה שישנם כאלה שמגיעים לזה ממקום פתולוגי ואכן זקוקים לטיפול, אבל זה לא הכלל.

"אני חושבת ש-BDSM משחק על אחד הצרכים הכי גדולים של בני האדם בארוטיות והוא הצורך ב'לא פוליטיקלי קורקט'. מיניות לא עובדת לפי כללי ההומניזם המודרני" טענה, "שוויוניות מוחלטת ורק רגשות חיוביים הם משהו שאולי היינו רוצים שיעוררו אותנו מינית, אבל הרבה פעמים זה לא מספיק. שני דברים מייצרים ארוטיקה, משום שמשיכה לא מספיקה וצריך גם מכשול, ואחד מהם יכול להיות משהו חתרני, שובב, 'לא כמו כולם', 'אנחנו בתוך הדבר הזה נגד העולם' לצורך העניין ויש אלמנט של משחקיוּת או איסור חברתי ומעבר עליו. מכשול אחר הוא נושא בדיקת הגבולות: עד לאיפה אני יכול להגיע? מה אני יכולה עוד?"

עבורי ה-BDSM חיזק תחושות בטן, נתן לי מושגים וביטחון במי שאני, אני מרגישה שלמדתי הרבה תוך כדי המשא ומתן שלפני סצנות בעיקר למדתי מה אני אוהבת ומה לא. וקיבלתי אישור – שאני לא משוגעת, לא נימפומנית ולא סמרטוט – אני יצור מיני!

שיר, (48, שם בדוי) היא שולטת שמתארת את התחושה הפיזית של הנאה שהיא חווה כשהיא מסבה כאב "זה לא דבר שהוא נפוץ בעולם השליטה, ובדרך כלל אנשים לא חווים את זה והרבה מתגאים בכך שהם 'לא מכאיבים לשם כאב', אבל אני מתגאה שכן. הכאב שאני מסבה הוא לא עונש אלא הנאה ואני מתחברת לאנשים שהם המשלימים שלי – מזוכיסטים פיזיים ויש כאלה".

שיר דיברה על הפער הקיים בין להיות סאדיסט ללהיות אדם טוב, ומאחר והיא מגדירה את עצמה כאדם טוב, חשוב לה להצליח לסנן את המתחזים האלה. "אנשים שמרוכזים בפנטזיה שלהם, אנשים עם 'רשימת קניות' אנשים שהפנטזיה שלהם כ"כ מגובשת שכל מפגש עם המציאות יהיה להם אכזבה. אין לי מה לעשות עם אנשים כאלה".

ד"ר מאשה הלוי (צילום: מיכל בנדק)

אספקט נוסף אליו התייחסה הלוי, הוא היכולת להתמסר לגמרי, ללא רגשות אשמה. "לנשים למשל, מדובר במשהו שיכול מאד לאפשר להיות בתוך העונג המיני, כשבדרך-כלל אין להן לגיטימציה חברתית לכך והן קולטות שהן צריכות לרצות את הגבר" הסבירה, "כאן, דווקא כשהאישה נשלטת, היא יכולה לשחרר, ולחלוטין להתמסר לעונג של עצמה בלי רגשות אשמה".

הלוי גם מחזקת רושם שנוצר משיחות עם הרבה חברים בקהילה, שמציגים את הבחירה ב"תפקיד" מסוים, יותר בקרב נשלטות ונשלטים, כשינוי מהיומיום. "אנשים יכולים לנוח שם מאחריוּיוֹת" אמרה, "דווקא אנשים שהם מאד חזקים, שסוחבים על עצמם, כל מיני מנהלים ובוסים, במקום של הנשלט יכולים לנוח, לא לקחת החלטות ולא להיות אחראיים".

משיכה נוספת של ה-BDSM, לדבריה, היא העובדה שמדובר בעולם של המון מוסכמות וגבולות ולכן הוא מייצר המון ביטחון. "לא סתם אני באה ומצליפים בי" הסבירה, "הכל מדובר: מה אני כן עושה, מה אני לא עושה, מה אני לא מוכנה, ואיפה אני כן מוכנה לבדוק גבולות, וזה מייצר המון ביטחון כי אני יודעת שבן האדם הזה לא יעשה לי מה שאני לא רוצה, ויש לי מילת ביטחון שאני יכולה לעצור אותו והוא מיד יפסיק. שזה אגב, בסקס רגיל עם אדם פחות מוכר זה לא דבר מובן מאליו, בעיקר מבחינת תחושת הביטחון הנשית אבל לא רק".

בלה חיזקה את טענותיה של הלוי. "החוויה הכללית, והחוויות שלי עזרו לי מאוד ללמוד על עצמי מה אני אוהבת, הן עוזרות לי מאוד להרגיש בנוח עם המיניות שלי ולאהוב גם את החלקים היותר אפלים אצלי" אמרה, "עבורי ה-BDSM חיזק תחושות בטן, נתן לי מושגים וביטחון במי שאני, אני מרגישה שלמדתי הרבה תוך כדי המשא ומתן שלפני סצנות בעיקר למדתי מה אני אוהבת ומה לא. וקיבלתי אישור – שאני לא משוגעת, לא נימפומנית ולא סמרטוט – אני יצור מיני!".

הגבולות הברורים, והשמירה עליהם, הם הסיבה שמובילה פעמים רבות לגישור של BDSMים. "אם נקבעו גבולות והם נשברו, אז איך בונים אמון בחזרה? זה קריטי בכל מערכת יחסים אבל כאן זה עוד יותר קריטי כי המרחב הבטוח מתאפשר רק סביב הדבר הזה", הסבירה הלוי.

שולטת ונשלט (צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

גם לפוליאמוריה, ריבוי מערכות יחסים, יש ביטוי נרחב ב-BDSM וזה מציף לעתים קשיים במערכות היחסים. "איך זה יכול להתקיים יחד כשאני גם נשלטת של מישהו וגם יש לי עוד בן-זוג? האם אני נשלטת רק שלו? אולי במערכת היחסים השנייה אני השולטת?", אמרה.

בסופו של דבר, לדבריה, "אנשים זה אנשים" והם מגיעים עם בעיות תקשורת ורצון יותר טוב להבין את עצמם ואת הצד השני. "אני לא מוצאת הבדל משמעותי בגישור בין BDSMים לוונילים אבל ברור שעוזר להם שאני לא שיפוטית ביחס לנטייה שלהם".

מה זה סאב ספייס?

אחת התופעות המסקרנות במפגש ה-BDSMי היא תופעת הסאב-ספייס (Sub Space), מעין היי הנגרם כתוצאה משטף האדרנלין או/ו האנדורפינים בגוף הנוצר במהלך סשן BDSMי. התופעה רווחת יותר אצל נשלטים אולם קיימת גם אצל שולטים ואז מכונה לעתים דום-ספייס. יש סברה כי מדובר בשתי תופעות פיזיולוגיות שונות, בעוד שבסאב-ספייס חווים לרוב התעלות רגשית ונפשית המושפעת מאנדורפינים, הדום-ספייס יתאפיין בפרץ אנרגיה כתוצאה מהאדרנלין.

"בתור שולט אתה צריך להיות מאד אחראי. יש מצב שהנשלטת שלך תיכנס לתוך הסאב ספייס שלה ותעוף ואתה תיכנס לתוך האטרף שלך ותעשה לה נזק" אמר עידו, "היא כבר לא תגיב לכאב כי היא במקום אחר, היא בשצף בכל הגוף ואתה פשוט יכול לעשות טעות ולעשות נזק פיזי. זה הרבה מעבר לאורגזמה. אתה לא תראה אותה רוטטת ומשתפדת בין הרגליים שלך אבל אתה תראה את הנשימה, את הגוף נושם, נמתח, משתחרר. אתה תראה את הציפה שהיא נמצאת בה וזה אולי יישמע מופרך אבל אתה תרגיש באוויר את הסיטואציה". הוא העיד שעדיין לא חווה את תופעת הדום-ספייס, סבור שזה בגלל שלא הלך עדיין למקומות הקיצוניים באמת.

וטלמן נדרש גם הוא לעניין הסאב והדום ספייס. "אלה מושגים שנורא קשה לכמת ולהגדיר כי אנחנו מדברים על חוויות סובייקטיביות. הסאב ספייס הוא יותר גופני, בעקבות הכאב הפיזי או הרגשי או הפחד בסיטואציה המינית שב-BDSM והפרשת החומרים הכימיים במוח שהזכרתי קודם. זה מתורגם לחוויות רגשיות" הסביר, "ההבדל בין סאב לדום-ספייס הוא בהיבט הגופני שמתורגם לחוויה הנפשית. יהיה נכון לתת כדוגמה אורגזמה שאינה רק משהו פיזי, אלא נחווית גם רגשית ונפשית בצורות שונות. התכווצות השרירים מתורגמת לפורקן גופני אבל הוא נחווה כמשהו רגשי-נפשי". העוצמה יכולה להשתנות מפעם לפעם, מאדם לאדם ובין פרטנרים שונים. "אותו הדבר בסאב ובדום-ספייס. זה לא תמיד באותה העוצמה ויש הפרדה בין איך שהפיזי מתורגם אצלנו בנפש", הוסיף.

BDSM (צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

ערן גילווארג הוא צלם עיתונות שהחליט לגוון את האפרוריות ופתח סטודיו בו הוא מציע ל-BDSMים להנציח את הסשנים שלהם בתמונות סטילס אומנותיות. "אני מצלם זוגות או יחידים שרוצים להוציא את מה שהם חשים בסשן לתוך פלטפורמה דיגיטאלית שתשרוד איתם. "אנשים מגורים מלראות את עצמם בנקודות שיא" סיפר, "נשלטת שראתה תמונות שלה בסאב-ספייס אמרה שזה אחד הדברים היותר מטריפים שהיא ראתה בחייה: מנח הגוף שלה באותו הרגע, הידיים המשוחררות, הפנים השלוות. היא אמרה שמעולם לא ראתה את עצמה ככה".

בלה מעידה על עצמה כי היא אדם שמאוד מחזיק ושולט בעצמו ובמיטה היא מרשה לעצמה לוותר על זה. "לשחרר לגמרי ולהיות לגמרי בחוויה. ה'סאב-ספייס' זו חווית היי ממש ממכרת שהיא כמעט מדיטטיבית מבחינת החוויה המנטלית".

מה למדנו?

בכל הקשור לשיח על המיניות האנושית, השילוב של החדשניות, החתרנות והסכנה שב-BDSM מוליד בהרבה מן המקרים שיח בריא על מין וזוגיות. היעדרו של שיח זה מיותר מדי מערכות יחסים וניליות צורם עוד יותר בראי זה ותוצאתו אנשים לא מסופקים במקרה הטוב ופגועים במקרה הרע. לא צריך להיות BDSMי כדי לבחון את גבולותיך בסקס ובמערכות יחסים או כדי לחפש איך לצאת מהשגרה ועוד לפני זה, לא צריך להיות BDSMי כדי להציב את גבולותיך או גבולותייך ולברר את אלו של בן/בת/בני הזוג שלך.

ה-BDSM מאתגר את מה שאנחנו יודעים ומכירים, ומציב לנו מבחן כחברה סובלנית שמסוגלת להכיל גם את מה שפחות נוח לה איתו. לאורך תולדות האנושות תופעות נכנסו ויצאו מן המיינסטרים, ודברים שפעם היו מקובלים, כיום הם מוזרים, ואנשים שפעם נחשבו לסוטים, היום הם חלק בלתי נפרד מהחברה. האם, כפי שעידו, בלה, שיר וחבריהם העריכו, גם אם חלקם בכלל אדישים לשאלה, יהיה גם להם מקום נטול סטיגמות ושיפוטיות בחברה שלנו בעוד כמה שנים? ימים יגידו.