נצ'י נצ' ו'טונה' הם שני יוצרים שכבשו את סצנת הראפ בארץ וסללו את מקומם גם במיינסטרים, כשהביאו את הראפ המסוגנן לבמות הפופולריות ביותר. הם מככבים בשמי גלגל"צ וזוכים אף להכרה רטרואקטיבית על התקופות בהן הוא היה מאן ג'ונס והוא – צדיק אחד בסדום. הראפ מעולם לא היה פופ יותר, וזה לא הפך אותו לפחות איכותי.

מעניין לראות ששני היוצרים גדלו באותה העיר (פתח תקווה), הם מצויים בשיאם באותו הזמן ועשו גם כמה שיתופי פעולה. עם זאת קהל אוהדיהם שונה זה מזה, ונחלק סביב חתכים מעמדיים, דוריים וגיאוגרפיים (פריפריה ומרכז). מהו אם כן ההבדל האמנותי ביניהם, ומדוע הוא מושך קהל זה מכאן וקהל אחר מכאן?

תחילת התשובה לשאלה הזו מצוייה בשפה השונה שבה משתמשים שני האמנים, שבקווים כלליים ניתן להגדיר כשפה "מעודנת" (טונה) ושפה "גסה" (נצ'י נצ'). אבל שפה היא יותר מאמצעי להעברת מסר – היא ה"קוד" דרכו נבנה העולם שאותו היא יוצרת. בהאזיננו לשיריהם השונים אנו מצויים מול שני עולמות שהם יותר מדרכי ביטוי אמנותיים, הם סדר חברתי שונה זה מזה. השפות השונות הינן מקורות שונים להזדהות ולחיבור של המאזינים והן מסמנות תרבויות שפתיות שונות המצויות במאבק היסטורי ועכשווי בעל משמעויות פוליטיות.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

כך, אצל נצ'י נצ' נמצא לא מעט שורות כאלו: "בראשי אותה תמונה / כשאת רוקדת במסיבה / איך תפסתי לך ת'יד ואמרתי / סלחי לי כפרה אולי את במקרה מפתח תקווה / אמרת לי לך קיבינימט, ואז צחקת וענית שכן / עניתי וואלה זה גורל מכתוב מאלוהים / כפרה יש לך טרמפ הביתה הלילה."

אצל טונה לעומתו נפגוש יותר שורות מעין אלו: "יומן הקפיטונה, היי, ברוכים השבים / 42 לאורנוס – תאריך כוכבים / המשכתי בחיפוש אחרי תנאי מחייה טובים / עד שכמעט ואזלו המשאבים / במקום לחזור הביתה נקלעתי לפנטזיה / עליתי קצת למעלה, איבדתי גרביטציה / הפרידה השאירה חור שחור בלב בגודל אסיה / אז התחלתי מחדש מול הגלקסיה."

ההבדל המהותי בין השניים הוא לא שאחד כותב על מסעות בחלל והשני על קשר רומנטי. למעשה, שניהם כותבים בבתים אלו על קשר רומנטי, ואף ככל הנראה גם על אבדנו של הקשר. אבל בעוד נצ'י נצ' מדבר בדיבור ישיר ומילים בוטות ("לא מתעסק פה בחארטות, ומדבר רק ראסמי"), טונה בוחר בדיבור עקיף ואלגורי.

לכאורה שתי צורות ביטוי שונות, וכמו שנאמר, על טעם וריח אין מה להתווכח. אולם ניתן למצוא התאמה ברורה (סטטיסטית ולא מוחלטת כמובן) בין טעמו של אדם לאחת השפות, לבין מעמדו הכלכלי. אם כך השאלה המעניינת היא מדוע ציבורים שונים שחיים באותה החברה ומתחברים לאותו ז'אנר מוסיקלי (ראפ במקרה זה) מפתחים טעם משותף זה עם זה ושונה מציבור אחר. מדוע דווקא המעמדות הנמוכים יותר נוטים לאהוב יותר את נצ'י נצ', ומדוע המעמדות הגבוהים מתחברים יותר ל'טונה' וחשים התנשאות כלפי שפתו האמנותית של השני, שאותה חלקים גדולים מהם, יגדירו כבלתי-אמנותית?

החיבור של אלו מזו והסלידה של אלו מזו נטועה עמוק בשורשים היסטוריים, תרבותיים וכלכליים. בשביל לפענח את הקשר עלינו לחזור אחורה ולהבין איך שפה יכולה להיות אמצעי לשליטה, הדרה, ריסון, מישמוע והתפתחות, וכביטוי לאנושיות ולצביעות.

עלייתו של העידון כקוד תרבותי

העולם של אתמול, כתב הסופר היהודי שהתאבד במלחמת העולם השנייה, שטפן צווייג, הוא עולם מרוסן, מאופק ורווי בסמלים. אירופה, שחזתה בשקיעתה של תקופת ימי הביניים אל הרנסנאס והמודרניות ראתה בעידן השוקע סמל לברבריזם ולוולגריות שהיא עתה מתנערת ממנו אל עידן חדש. העידן החדש העמיד פנים כי הוא עומד להיות "טהור" מקודמו, בו יתקיימו יחסים יפים ועדינים יותר בין בני אדם. תורות מוסר חדשניות ותגליות מדעיות מרעישות שניפצו את מעמדו העליון של האל כמשגיח עליון הביאו את האדם האירופאי לפחד מיצריו בצורה שונה של פחד.

פחד נוכח ירידת כוחה של הדת במישמוע ההתרחשויות (הבניית משמעות, פשר ותכלית לדברים בעולם ולבחירות האנשים) מחד ובריסון יצרי האדם מאידך. בעולם בו נחלשת הדת כיסוד מארגן, עולם האדם "מופקר" ליצריו ואין מי שישמור על האדם מעצמו. על מצוקת היתמות הזו כתב אלבר קאמי במכתבים לידידו הגרמני, הפילוסוף שתמך בנאציזם: "אתם שיערתם, כי בהיעדר מוסר אנושי או אלוהי כלשהו הערכים היחידים הם אלה השולטים בעולם בעלי החיים, דהיינו האלימות והערמה".

את שני התפקידים הננטשים האלו תפסה השפה. לה הוענק (יותר מבעבר) גם הכוח הממשמע וגם הכוח המרסן. בעולם שהולך ומאבד ממשמעויותיו הדתית, חידוש השפה ופיתוחה במושגים חדשים, הצליח לצקת משמעות לתובנות חדשות, למעשים, לתהליכים ולתפיסות ערכיות מהפכניות. הן מהפכת ההשכלה והנאורות והן אביב העמים (מהפכת הלאום) לא היו מתרחשות ללא מהפכה בשפה שהצליחה לייצר סדר משמעויות חדש.

ה"פוליטיקלי-קורקט" מעורר באנשי המעמד הנמוך בוז, סלידה ותחושת רמייה. הם ירצו לשמוע את מה שהם רואים. שפה גבוהה בעיניהם היא צורה מסוגננת של הסתרה. הם רוצים את הקלפים על השולחן, ולא מתחתיו

על כך אמר ביאליק: "יש מלים – הררי אל, ומלים – תהום רבה. יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך-הכל של חשבון עולם שלם. יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה."

האדם האירופאי שהחל לתפוס את מקומו של האל בתודעתו של עצמו, ברא את העולם המתחדש ראשית לכל באמצעות השפה. פרויד כתב בשלהי עידן זה כי איכותה ועצמתה של תרבות אדם טמונה בכך שהיא מרסנת את יצרי האדם שבחבריה. לשיטתו, רק ריסונם יביא אותם לכדי יצירתה של ציוויליזציה. עוד הוסיף כי השיטה היעילה והנפוצה ביותר לריסונם ולהתמודדות עם היצרים האנושיים היא לעדן אותם. כלומר לצור להם צורה אחרת בכדי שיוכלו לבוא לידי מימוש אך בצורה בלתי מזיקה.

הצורות המעדנות הופכות את הביטוי הישיר והראשוני, הגולמי, הגס – לרמז. קרי: לחלק מן השלם שמרמז או מסמל, את משמעויותיו או כוונותיו מבלי לומר אותן במפורש: בבהירות, בצורה יצרית ואינסטינקטיבית. כלומר מבלי לומר אותן בגסות.

המילה "גס" מופיעה לנו כאן לא כ"בוטה" בלבד. אלא כבלתי מלוטש, כחסר סובלימציות. יצרי יותר, פחות מתורבת. כמו גילוף בעץ: תחילה הוא טבעי, ראשוני, גס ומחוספס. לאחר גילוף אנו צרים לו צורה אחרת, אהודה יותר, מתקבלת על ליבנו ביתר קלות. עם זאת, העץ הוא אותו עץ במהותו. השיוף הוא העידון הסופי ההופך אותו לחלק ונעים.

השפה הגבוהה כאמצעי שליטה

הבורגנות, ששאפה להידמות למעמד המלוכני-אריסטוקרטי, חיזקה את מעמדה הנישא של השפה (אין מדובר כאן במילים בלבד, אלא בשפה תרבותית שלמה) על מנת להבדיל עצמה מהמעמדות הנמוכים ולחזק את מקומה הרם בהיררכיה החברתית. נימוסים, הליכות, גינונים כעין הג'נטלמניות וטקסי המינגלינג המוקפדים בנשפים, היו ההון התרבותי, שככל שהלך והתרחק מ'פשוטי העם' כך נעשה גם לסמל סטטוס בתוך המעמד הבורגני עצמו. בעשותה כן היא גידרה את "חוג המקורבים" שלה סביב שפה משותפת שהחורגים ממנה לא זכו לקבל הכרה בדבריהם, ובכך הודרו מהאפשרות לעצב את החיים הציבוריים.

כך התהווה העולם האירופאי של הבורגנות וההשכלה. היה זה עולם של סמלים ושל דימויים. ריבוי המילים או צמצומן שירתו את אותה התכלית – עידון. בין אם זו הייתה התפלפלות מסוגננת לעייפה ובין אם הייתה זו שירה שהצביעה על משמעויות נסתרות במיעוט מילותיה, מבלי לומר אותן במפורש. השפה ההגמונית השתמשה בקוד של גילוי וכיסוי בשביל להתמודד עם מהות כוונותיה (להסתירן למעשה) ובכדי לשמר את שליטתה.

אך עולם זה, על יומרותיו, קרס לתוך עצמו במלחמת העולם הראשונה, בה אירופה הבינה על עצמה כי העידון שלה היה רק שפה, מעטפת, מן הפה אל החוץ, והתגלה כאותה הברבריות, רק בתחפושת. שיא התהליך הזה היה מלחמת העולם השנייה, שעליה הביט אריך נוימן בעת כתיבתו את 'פסיכולוגיית המעמקים' כהוכחה לכישלונה של אירופה (וגרמניה בפרט) לכבוש את אותם יצרים אפלים וגסים על ידי ריסונם, הדחקתם והפיכתם למוקצים.

העידון התרבותי התגלגל מן המלוכה, דרך הבורגנות והסלונים הספרותיים עד למפלצת הנאציזם, שהייתה צד הצל של אותו העידון התרבותי. אירופה, שביקשה לדחות את אותם יצרים אפלים וגסים וציירה את דיוקן הפרסונה העצמי שלה דרך שירה, גילתה על בשרה שעידון ואלימות הם לא הפכים. הם אפילו חברים די טובים.

אך גם בימינו ממשיכה השפה המעודנת, ה'גבוהה', רוויית הסמלים והדימויים להיתפס על ידי המעמדות הלא-גבוהים כאמצעי לשליטה והדרה, וכאלימות ממוסדת. מנקודת מבטם, העידון הוא דרכם של האנשים המכובדים, החשובים, בעלי הכוח והמעמד להפעיל את כוחם, באמצעים כלכליים בעיקר, כנגד אחרים. שפה זו מעוררת את חשדנותם, והם יטיחו כלפיה שהיא לא אחרת מאשר צביעות.

הצורות המעדנות הופכות את הביטוי הישיר והראשוני, הגולמי, הגס – לרמז. קרי: לחלק מן השלם שמרמז או מסמל, את משמעויותיו או כוונותיו מבלי לומר אותן במפורש: בבהירות, בצורה יצרית ואינסטינקטיבית. כלומר מבלי לומר אותן בגסות.

ה"פוליטיקלי-קורקט" מעורר באנשי המעמד הנמוך בוז, סלידה ותחושת רמייה. הם ירצו לשמוע את מה שהם רואים. שפה גבוהה בעיניהם היא צורה מסוגננת של הסתרה. הם רוצים את הקלפים על השולחן, ולא מתחתיו. אם יש מולם שלשול הם לא רוצים שיגידו להם שזו 'צואה רכה'. הם שואפים אל הישיר, הראשוני, הכנה והגס.

אנשים המזוהים עם הממסד ומשתמשים בשפה גסה, כמו גם אלו שנותנים ביטוי משחרר ולגיטימי ליצרים האלימים שבנפש, מעוררים מחדש את אמונם של המעמדות המודרים. ציבור זה אולי אוהב את התוכן ואולי לא, אבל הוא מרגיש שלפחות לא מנסים 'לעשות עליו סיבוב' באמצעות השפה.

נסיקתו של טראמפ הייתה מראה לתהום הפעורה בין התרבויות השפתיות השונות: בעוד קבוצה אחת התחלחלה מגסותו של טרמפ והיה נדמה לה שהפעם בה "נתפס" בדיבור גס פועלת לרעתו באופן מוחלט, הקבוצה השנייה דווקא ראתה בכך מקור להזדהות והאמינה, בזכות השימוש "המרענן" שלו בשפה, שטראמפ עצמו חותר תחת הממסד הדכאני והצבוע.

מעודן יותר הוא יפה יותר?

עולם האמנות חותר אל היופי. אמות המידה ליופי הן בחלקן אינסטינקטיביות (ולכן אובייקטיביות) כמו למשל המשיכה לסימטרי על פני הא-סימטרי למשל – הסימטריה משווה את פניה של ההרמוניה המעוררת תחושת רוגע ונוחות, ואי-הסימטריות את דיס-ההרמוניה המעוררת חוסר נוחות וחרדה. בחלקן האחר, אמות המידה ליופי והגדרת היופי נקבעת על ידי ההגמוניה החברתית, ועל כן הן סובייקטיביות ומשתנות בין תרבות אחת לאחרת.

לימין הגדרת המעודן כ'יפה' על ידי התרבות המערבית. התייצבו חוקרים שטענו, בצורה מנומקת ומבוססת, כי העידון הוא למעשה ראשית הפעולה האנושית ומכאן גם תמצית האנושיות עצמה. לדידם, המהפכה הלשונית היא מה שהחריג אותנו מעולם בעלי-החיים אל עולם האדם: יכולתנו לתקשר באמצעות הדמיון סביב המופשט ולא סביב הקונקרטי הממשי (דבר שאותו גם בעלי חיים רבים אחרים מסוגלים לעשות). המהפכה הלשונית, רכישת השפה המופשטת, היא למעשה צורה של סימול – נתינת שם לדימוי (כלומר לדבר שאינינו נוכח כאן כרגע, אלא בדמיון, בעתיד וכו').

קבלה של הנחה זו תוביל אותנו למסקנה כי שפה עשירה בסמלים ודימויים, היוצרת הקשרים מורכבים יותר בין המילה לבין משמעותה, באמצעות השכלול הצורני של השפה, מאתגרת ומפתחת את האנושיות: את החשיבה האנושית, את הדמיון, את היצירתיות ואת ההמצאה. מכאן לא יהיה זה תלוש מצדנו להצטרף למחשבה שמעודן יותר הוא יפה יותר.

תפיסת יופי שכזאת היא וודאי היררכית יותר, ומעניקה יתרון ברור לתרבות שפתית אחת על תרבות שפתית אחרת. אזכיר כי תרבויות שפתיות אלו מקיימות קשר הדוק למעמדות השונים (כפי שהוסבר במאמר זה).

יחד עם זאת, אנו יכולים להבחין בבירור בהשתנות מושג היופי באומנות המילה הכתובה בימינו. בין אם זרמי אומנות של הקבוצות המודרות כבשו את המיינסטרים ובין אם האמנות ההגמונית עצמה התרחקה מן העידון – אנו יכולים לראות שמה שבעבר נחשב כנחות מבחינה אומנותית נחשב כיום ליפה במיוחד. את השירה הקלאסית ש'ריסנה' ו"הגבילה" את עצמה בחוקים נוקשים של מבנה וחריזה החליפה שירה מודרנית, פשוטה יותר. את הסיפורים המסוגננים מחליפה השפה הרזה. בתקופתנו מתרחשים חילופי אליטות בין השפה המעודנת לזו הגסה.

 2 אמנים 2 שפות בעברית

 נצ'י נצ' וטונה פועלים במרחב הזה שמתקיים בתוכו מאבק מפרה וחיובי בין הגס למעודן. למאבק התרבותי, המעמדי בעיקרו (מאבק מעמדי מהווה את זרם העומק של מרבית המאבקים) יש גם פן גילאי. הנוער, בשל מאפייניו הסוציולוגיים ומקומו הצעיר על ציר חייו, נמשך אל המוחלט, אל הישיר, אל המפורש, אל הקיצוני ואל הראשוני. על כן הקהל הצעיר מעדיף יותר את נצ'י נצ', לא רק משום שקהל בני ה-30+ נזכר בערגה בימי נעוריו אי-אז בניינטיז, אלא מאחר שיחסיהם אל הגס והמעודן שונים זה מזה.

טונה (איתי זבולון) בהופעה (Welcometolondons/ ויקימדיה קומונס).

כך נשמע אצל טונה נשמע משפטים רבים כמו: "הילד בן 30, יש לו חוב גבוה" – שזהו איזכור (סימול) לשיר אחר. או דימויים רבים כמו: "עוד לא בחר מקצוע, הראש שלו סלט, אבוד בחריצים של הספה כמו שלט". בשיר אחר הוא יקביל בין קשר זוגי שנגמר לטרנדים חולפים. אך עיקרו של השיר מבחינה רגשית ומוקד ההזדהות הוא לא זוגיות כטרנד, אלא שוב עוררות של רגש נוסטלגי בבני דורו. כאן הסימול הוא שדה השירה כולו. טונה יצר שדה סמנטי בשיריו שהוא לא "עולם הטבע" או "עולם הילדות" אלא הוא "נוסטלגיה" ולא נוסטלגיה כ'תמה' ערטילאית, אלא נוסטלגיה ספציפית של דור ה-Y. שיריו הם דרך מעודנת להביע את התסכול שחווה דור זה במציאות הנוכחית.

נצ'י נצ', לעומתו, ידבר אל מאזיניו בפחות סמלים, או בסמלים פשוטים. דיבור ישיר, כזה  שנוגע להם ישר בלב, שעוזר להם לפרוק את המילים שיש להם, שזועק את שכואב להם. אביא דוגמה משירו המפורסם שזכה להיות שיר השנה במצעד של גלגלצ: "תגיד עכשיו דוגרי, זוכר את הקריזות זוכר ת'ריבים, זוכר שהלכנו ברחוב כועסים מסתכלים בקנאה על זוגות אוהבים, זוכר ת'מילים הטובות, איך קיווית לשמוע תודה, זוכר שבכיתי בשקט בסתר פינה של החדר ואיש לא ידע, הם מדברים איתך עליי, כל המשפחה וכל החברים שלך, אני יודעת שאהבת אותי, אהבת כמו שלא אהבת בחיים שלך, אבל החיים חזקים מאיתנו ונתת לגשר ליפול, דיברת כמו ילד כועס ודפוק כשהיית קנאי וחסר ביטחון בגדול, אין ואמא ואבא, אין חשק לכלום, רק גאנג'ה וטבק, ואני מתארגנת כל ערב על שאכטה כאילו החיים שלי סבבה, חיפשתי ת'דרך לחתוך ממך מבלי לצאת הפוגעת, זוכר התקפי חרדה ולילות לבנים שחשבתי שאני משתגעת."

נצ׳י נצ׳ (תמונת יחצ)

נצ'י נצ' חוסך בדימויים. אין משמעויות נסתרות לדבריו. יש מילים גלויות. יש אמת, חדה כמו סכין. יש את החיים – פשוטם כמשמעם.

האמנות היא מקור להזדהות. היא מקור לאתגר והתעלות. כל מעמד, כל גיל, כל אדם והמילים שחודרות לו ללב או לראש. כל אחד והשפה בה הוא יכול למצוא את עצמו, או לאבד את עצמו כרצונו. אשרינו שיש לנו מזה ומזה: שיש לנו אמנות מעודנת החורזת דימויים לסמלים, הרוויית משמעויות והקשרים ושיש לנו אמנות המביאה את האמת במלא גסותה, ומנגישה אותה לכל נפש המחפשת לשמוח או מחפשת ביטוי משחרר לכאבה.