כולם רוצים ת'סוד לשאול אותי איך כל זה קרה
רבות דובר בהלהיט החדש של סטטיק ובנאל תבורי נמסטה (5,655,914 צפיות נכון לעכשיו) – נתנו על הבגדים, על ליאורה יצחק המקסימה, על ה"ראפ" של סטטיק ועל הקליפ, אבל נעלמה מעיני המבקרים העובדה שהצמד ממשיך מסורת ארוכת שנים בפופ הישראלי – לשיר על איך זה להיות כוכב. או במילים אחרות, "אני ממש מצליח, ויש לזה צדדים לא הכי כיפים, ויש ביקורות לא יפות בעיתונים אבל אני שם זין, ומקווה שתכתבו על זה בעיתון". אז מה, לא נכתוב בעיתון? נכתוב. בטח נכתוב. נמסטה.
לא אגיד לך שלא כיף לפתוח את הבוקר עם הפרצוף בעיתון
לא אגיד שלא כיף להיכנס ראשון למצעד ולצאת אחרון
קפה שחור חזק, אילק סהלו ואורי אלמו, צמד חזק לא פחות מסטטיקאל, הוא מייצג תת הזרם של שירי "הצלחתי – למרות שלא האמנתם בי, יו". אילק ואורי עשו את זה בהרבה מאוד מובנים, אף אחד לא מסתכל עליהם כאל ה"אתיופים", ושיתופי הפעולה שלהם עם אלון אולארצ'יק ונצ'י נצ' הולידו שירים מצויינים, ומעל להכל הניצחון של ההופעה בערב יום העצמאות בטקס הדלקת המשואות, חתם את השאלה על מקומם בסצנה המקומית. 'הנה זה קורה' הוא שיר כיפי, ובתכלס מבין כל השירים בז'אנר הוא הכי אמין – התחלנו מהלמטה, ואנחנו בטופ. פשוט.
כי תמיד אני זוכר מאיפה באתי
לא תמיד הקשבתי לכל מה ששמעתי
ואם כבר הסכמתי אז ישר יישמתי
כבוד לחדרה אבל נתנייתי
כחדרתי לשעבר טיפה קשה לי להתחבר לשורות האלו, אבל בתור מעריץ של ג'ניפר לופז אי אפשר שלא לשמוע את הרפרנס המדליק הזה לג'ני מהשכונה שלה, שיר מכונן. אגב, ללופז, עם המליונים, קצת קשה יותר להאמין. וזה חלק מהעניין – לגרום לנו להאמין שהם, היוצרים, חלק מאיתנו. הם סטארים, אבל הם פה, עושים סלפי (גם סטטיקאל מתייחסים לסלפי בנמסטה, כנראה שזה באמת מטריד, אז תפסיקו, תודה) עם כולם, אבל הם בטופ. ככה זה עם עובדי אלילים (אנחנו) אם אי אפשר לגעת בבלתי מושג, באיזושהי צורה, הוא הופך ללא רלוונטי.
בואו נחזור אחורה בזמן, לפני שידענו שיאיר נתניהו הוא זנאי, או לפני שידענו בכלל שהוא קיים, נעצור את המכונה על 2009. נינה, ככה קוראים לה החבר'ה, 9 שנים אחרי הזכייה בכוכב נולד, מוציאה אלבום שני, ומדובר בעצם בשיא התהליך שהוכתר בזמנו כנסיון להפסיק להיות ה"מאמי הלאומית". אז נינה נותנת בראש, ומוציאה שיר שנקרא באופן לא מפתיע "מדברים", בו היא מבהירה לכולם שהיא לא מקשיבה למה שהם אומרים. האמנתי לה? לא. היא האמינה לעצמה? לא יודע. כמה זה חשוב? מאוד.
אני מעדיפה לשתוק
אני, ברוך השם, לא חוקר כליות ולא בוחן לבבות, אבל לשיר על עצמך שאת "מעדיפה לשתוק" זה דבר די מוזר, לכל הפחות. יכול להיות שהנסיון להיות "אותנטית" (מה זה בכלל), להתקרב לעצמה, להיות מסתורית אך בולטת, הביא אותה להכריז על עצמה ככזו, ואולי היא באמת כזו. נוגה. שתקנית. נינה מנסה להגיד לנו בשיר הזה שהפער בין הדימוי, בין מה שנראה על פניו, לבין מה שבאמת, מה שהיא, הוא עצום.
מסתכלת במראה
אותו פרצוף
ולפעמים רוצה להיות לרגע מישהו אחר
בלי לנסות ולהבין את העולם
גם אם קשה להאמין לנינה בשיר הזה ספציפית, קשה להתעלם מכך שהבנאדם עשתה מסע, לא ברור מאיליו, במחוזות המוזיקה הישראלית. דווקא עכשיו, כשהיא שופטת למחצה ב'כוכב הבא', אני מאמין לה הרבה יותר. כמה זה חשוב? לא יודע.
מישהו אמר כל השירים אותו דבר סוגדים לאהבה
ולא מדברים על כל השאר
פעם היה טרנד כזה לבוז לקרן פלס. נדמה לי שהוא עבר, אבל אני לא בטוח, האמת שהפרוייקט המוזר הזה שהיא עושה עכשיו עם אמיר דדון לא מסייע בעניין, אבל בכל מקרה אני חולה עליה, ומקווה שלא אבריא בקרוב. זוכרים את 2009? אז שנה קודם מוציאה פלס את 'מבול'. שיר עוצמתי, עם המון זעם וכעס, כאלו שנעדרים מהשירים של נינה, סטטיקאל וקפהש. זעם, לעניות דעתי, קשה יותר לזייף מעצב. זעם חייב לבוא מהקרביים שלך, מתחושת הקורבן, מההתנערות מהאלימות שהופנתה כלפיך, זעם זה כח לא רק במוזיקה, אבל במוזיקה הוא נותן המון כח.
שלפו עלי מילים, לימדו אותי מה זה באמת כאב
פלס זועקת כנגד הביקורת שהוטחה בה, היא מספרת לנו, המאזינים, שלמילים יש כח – הן פוגעות, והן פגעו בה. היא הרבה יותר ממה שאמרו עליה, היא נפגעה – אבל הפגיעות הזאת היא כח. מבול הוא שיר העצמה נשית קלאסי, לא קאלסי כמו 'רק אלוהים ישפוט אותי' העוצמתי, אלא קלאסי מהסוג של 'חזקה מהרוח'. אגב, וזה עניין אחר, פלס מתארת מהלך נפשי של הסתגרות, לצד הגדילה, בשל הפגיעה "אני אהיה לי אש מאנשים קרים". הגיהנום הוא הזולת. עוד עניין אחר הוא שהבוז לפלס לא באמת פסק, פעם לפני שהיה לי כאן בלוג, כתבתי על זה.
לא אכפת לי מה אומרים עליי
מדברים
מה הם כבר יודעים עליי
אני חיה בשביל אלו שמתים עליי
את הטוב שומרים לסוף, זהו כלל ידוע, ואת נועה קירל חובה לשמור לסוף למה זה מביא טראפיק, כמו שהלחם והחלב נמצאים בסוף של הסופר, כי ברור שצריך חלב ולחם, לא? קירל היא באמת המיצוי של הז'אנר, שיר מזוקק, שכולם צריכים ללמוד ממנו, מדובר במאסטרפיס, אז כל הילדים והילדות בבקשה להקשיב.
נועה שרה על ה"כולם" המדומיין הזה, וה"כולם" הזה מדבר עליה, מאיר עליה בזרקורים, מרכל עליה, לא מבין אותה, מצפה לנפילתה, לא מאמין בה, חושב שהיא רק ילדה קטנה. מי זה הכולם הזה? הו, זו השאלה החשובה. הכולם הזה, לפחות בשלב שבו קירל הוציאה את השיר, הוא בעצם מדומיין לחלוטין, הוא צופה עתיד, מין נבואה שהושקע בה הרבה מאוד כסף כדי שתגשים את עצמה. זה הסינגל הראשון של קירל. הראשון. אף אחד לא דיבר עליה, לא עסק בה, כי פשוט היתה עוד נערה חמודה מרעננה.
לא רוצה שום תהילה כן אני רק רוצה לשיר
קירל רק רוצה לשיר, היא לא רוצה תהילה! באמת – מי רוצה תהילה בימינו? למה שתחשדו בה בדבר כזה? בכל מקרה, למרות המאמץ השיר הזה מקפיץ, יושב על קירל טוב, בונה דמות מעניינת (נגיד אם לא חזיתם בהתפתחות של מיילי סיירוס) וצבעונית. פעם הג'ירפות שרו על זה שהיא רק בת 14, אבל באמץ, קירל שהוציאה את השיר הזה היתה רק בת-14. מה שמוביל אותי לסיפא
כדי לכתוב ארס פואטיקה, וגם ערס פואטיקה, הקשר בין האמן, היוצר, ובין הקהל צריך להיות מבוסס על אמון. בלי שנאמין שהאדם הזה ששר את המילים האלו שיוצאות לו מהפה חווה את הדברים עליהם הוא שר, אין את הקסם, את ההזדהות, את הזיכוך של הרגש האנושי שאנחנו שומעים את חווה אלברשטיין מתגעגעת להורים שלה – כשכותבים עלי / איזו מילה רעה / אני עדיין חרדה / שאבא לא יקרא / שאמא לא תדע / רוצה להיות ילדה טובה.
אולי פעם העולם הרגשי שלנו באמת היה אחרת, היינו נעלבים או עצובים או שמחים, מישהו היה אומר עלינו מילה רעה, היינו מדברים על מישהו, ולא שרים על זה שמדברים עלינו, בתקווה שידברו עלינו עוד. נמסטה.
