האירועים

כניסת הכוחות הנאצים לגטו, שמנו מאות שוטרים וחיילים, נערכה בתזמון מפתיע. אף על פי כן, לוחמים יהודים בקבוצות קטנות מהמחתרות בגטו ירו באקדחים והשליכו רימונים בעשרות התנגשויות קצרות, שהתרחשו ברחוב, בבתים ועל גגות הבניינים. מטרת הפעולה הייתה לחבל באקציה – לפגוע בכמה שיותר שוטרים וחיילים המשתתפים בשילוח היהודים אל מותם בטרבלינקה, תוך יצירת הזדמנויות ליהודים שנתפסו להימלט ולהסתתר. מרדכי אנילביץ' נותר לבדו בחיים מבין קבוצה של עשרות לוחמים, ואילו קבוצות אחרות ירו וגם פגעו כמעט מבלי לספוג נפגעים משל עצמם. בסיום האקציה הגרמנים הצליחו לתפוס מעל 5,000 מגורשים ומועצת היהודים (היודנראט) דיווחה על מעל 1,000 הרוגים ברחובות ובבתים. למרות כל אלו, עצירת האקציה תוך 4 ימים, שינתה לטובה את האווירה בגטו ורשה. לא היו ספיקות רבים לגבי הרצון של הנאצים לחסל את הגטו ולרצוח את היהודים, אך חלק מהיהודים השלו עצמם לחשוב, שפעולות המחתרת עצמן הרתיעו את הנאצים מחיסול הגטו ויצרו סיכוי חדש להצלה.

נשות ההתנגדות מתנועת "החלוץ". מימין: מלכה ז'דורוויץ', שנשלחה למיידנק ושרדה. התמונה מתוך חפציו האישיים של גנרל שטרופ שהיה אחראי לדיכוי המרד

לאחת הקבוצות הלוחמות התלווה המשורר יצחק קצנלסון, אשר כתב את שירו "היהודים יורים" בהשראת הלחימה היהודית, כמו גם השיר "התקפת נגד" של המשורר ולדיסלב שלנגל. אירועי ינואר דווחו בעיתונות המחתרת הפולנית והיו כתובים בנימת התפעלות על התעוזה להשתמש בנשק כנגד הנאצים אדירי הכח. גודל המחתרת ומספר הנפגעים הגרמנים דווח בהגזמה גדולה בעיתונות הזו ותרם לסנטימנט של הערכה וכבוד ליהודים במידה שלא התקיימה קודם לכן. באווירה הזו גם התקבלה ההחלטה במחתרת הפולנית להעביר משלוח נשק משמעותי לתוך הגטו, אשר היהודים השתמשו בו במרד הגדול הגטו בחודש אפריל. אלפי יהודים שלא ידעו על הלחימה בזמן אמת, שמעו עליה בדיעבד, גם אם בהגזמה, והחלו לשקול בפעם הראשונה ברצינות את האפשרות להתנגד באופן קולקטיבי ובייחוד את ההכרה שבכלל ניתן להתנגד ולהישאר בחיים.

בשלב זה בחרו הנאצים להרחיק מן הגטו כוחות לחימה לתקופה מסוימת, כדי לנסות ולאפשר פינוי מסודר של המפעלים בגטו עם המכונות והפועלים, וכן בשל עומס על מתקני ההשמדה בטרבלינקה ושיפוצם. התעמולה שהפעילו טבנס ושותפיו בקרב הפועלים היהודים, נוצלה ע"י המחתרת כדי לצבור אהדה בגטו ולגדיל את מספר חבריה, לאחר שגם נציגים גרמניים רשמיים הכירו בקיומם. מרד ינואר התניע את התהליך שבו אלפי יהודים מנותקים, מיואשים, ואבלים בחרו שלא להיכנע לתכתיבים הנאצים. רק מיעוט קטן מקרבם הצליח להשיג אקדח או רובה, אך אלפים בנו מקומות מסתור, אגרו מזון, הכינו סכינים או גרזנים לרגע האמת. היערכות זו בבתים ובייחוד מתחתיהם אפשרה את התרחשות המרד הגדול, לכשפרץ בחג הפסח באפריל.

יהודי יוצא ממחבואו מתחת לרצפת בונקר. התמונה מתוך חפציו האישיים של גנרל שטרופ שהיה אחראי לדיכוי המרד

יש מקום לכולם

הוויכוחים על ההכרה בגבורה וההנצחה הם כנראה חלק בלתי נמנע מתרבות הזיכרון בכל עם. עם זאת, כשהוויכוחים הופכים לטענות על השכחה מכוונת נוצרת ראייה מוקצנת ומעוותת, כאילו חברי מחתרת אי"ל פעלו כדי למזער את חלקה של מחתרת אצ"י, אשר זיכרון שתיהן בכלל מסתיר את פועלם של רוב היהודים בגטו, שכלל לא היו מאורגנים במחתרת. לפי אותו הקו, יהודי פולין בכללם, "תפסו" את במת הזיכרון לעצמם, ודוחקים הצידה קהילות אחרות כמו גם סיפורי לחימה יהודיים נוספים, דוגמת המחתרת באלגי'ר ורבים אחרים. באותה מידה מוטעית גם הטענה ל"ניכוס ציוני" של זכר הקורבנות, אשר באמת ובתמים, ברובם הגדול לא היו קשורים לציונות מעולם.

בסופו של דבר, פעולות ההתנגדות והלחימה היהודית בשואה לא נעשו למען הקרדיט וההנצחה במדינת ישראל הבלתי קיימת, אלא למען היהודים עצמם, בעת ההיא, כקבוצה וכעם. במקום ניכוס והדרה אמיתיים או מדומיינים, סיפורי הסבל והגבורה של העם היהודי ראויים להיזכר בתור מקור להשראה, לסולידריות ולהוקרה. כך, שעות לפני מותו של יצחק "אנטק" צוקרמן, ממפקדי המרד, אמר הסופר אלי ויזל ז"ל: "אנטק בעל החזון, אנטק איש הפעולה, הגיבור העניו והצנוע …  אמרתי לו מה הוא ייצג בשביל בני דורי, וכיצד אנו בכפרי היהודים הזעירים שבהרי הקרפטים שמענו על מרידתו בגטו וחיינו אותה״.