בעיריית חיפה מתכוננים להיאבק בממשלת ישראל, אשר מנסה לעזור ל'חיפה כימיקלים' להסדיר יבוא אמוניה באניה שתעגון באופן קבוע במעגן הקישון. לעירייה יש די כלים במאבק כדי לגרור אותו על פני זמן ממושך. חילוץ ממשי של החברה מצרותיה לא יתאפשר בזכות תיקון חקיקה בלבד, אלא בעזרת השקעות כספיות גדולות, שלא נראה שיש בכוונת בעליה לבצע.

עיריית חיפה העלתה אמש סרטון לדף הפייסבוק המתאר את התיקון לחוק רישוי העסקים כ"חוק חיפה כימיקלים", ומציגה אותו כ"קשר בין הון לשלטון", בצירוף קריאה לשלוח התנגדות לחוק, שאפשרית עד מחר. תיקון החוק מציע להפקיע מרשויות מקומיות את סמכותן להעניק או לשלול רישיון עסק, בעבור עסקים שהממשלה רואה בהם חשיבות אסטרטגית, ולהעביר את הסמכות לוועדה ממשלתית. מכיוון שהעירייה מציעה גם נוסח להתנגדות, הרי שמדובר בפעילות ציבורית או אף תעמולתית. עם זאת, טיעוני העירייה מעניינים:

סגן השר ירון מזוז מבקר את עובדי חיפה כימיקלים צפון המתבצרים בפתח המפעל (צילום: אור אשכנזי)

"מה יהיו הקריטריונים להגדרת עסק כבעל 'חשיבות לאומית'? האם כל עסק על-פי הממשלה יכול להיות עסק בעל חשיבות לאומית? אין כל הגדרה בחוק וזה מקנה לממשלה סמכויות מופרזות ומפחית מהרגולציה ההכרחית על עסקים מזהמים ומסוכנים לציבור".

לאחר רמיזה ברורה מאוד של ראש הממשלה בנימין נתניהו לגבי מטרת החוק, תוהים בעירייה האם "תיקון חוק זה תפור למפעל אחד, המניב לבעליו הון רב, שהוא גוף עסקי שעוסק בעיקרו בייצוא של 95% מהתוצרת שלו – האם זו 'חשיבות לאומית' לפי כותבי החוק? לסכן את הציבור כדי לשמור על הרווח של בעלי המפעל? האם מיליון תושבי מטרופולין חיפה אשר מפעל זה מסכן אותם, אינם בעלי 'חשיבות לאומית'?

בעבר יצרה חיפה כימיקלים סרטון משלה, המציג את גרסתה לאירועים ולפיו עיריית חיפה היא זו שמטרפדת חלופה לייבוא אמוניה שכל הגורמים האחראים במדינה אישרו, וזאת בזכות סמכותה למנוע רישוי עסק מהמפעל ומשיקולים לא ענייניים.

קלפים קרובים לחזה

מאחורי הקלעים ממשיכה ההתכתבות בין העירייה לחברה לגבי רישיון העסק. מדובר בבקשות חוזרות וסירובים חוזרים, אשר מעליהם מרחפת שאלת תקינותם המשפטית. החברה בחרה בינתיים שלא לעתור משפטית נגד עיריית חיפה בטענה להתנכלות. את העובדים החברה הוציאה לחל"ת, על רקע יחסי עבודה גרועים, והם נדחקו החוצה מכל הכיוונים – ראשית ככוח עבודה יצרני שהניב לחברה רווחי גדולים ושנית, כנטל על קופת החברה בתקופה בה קיבלו שכר, בעוד מרבית הייצור במפעל הושבת.

ג'ולס טראמפ בעלי חיפה כימיקלים ונדב שחר מנכ"ל חיפה כימיקלים בבית המשפט בחיפה, אוקטובר 2017. (צילום: ארז רביב)

לעיריית חיפה יש עוד כמה כלים במאבק שלא נשלפו עד כה. בידיה חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, אשר מונעת גם מתן היתר רעלים לחברה מהמשרד להגנת הסביבה, עד אשר לא תסדיר מול העירייה גם את נושא רישוי העסק, וגם קבלת היתרי בניה. חוות דעת זו, נשענת על החוקים הקיימים לגבי רישוי עסקים וחומרים מסוכנים ונתמכת גם בפסיקת בית המשפט העליון לגבי סגירת מיכל האמוניה. בכך העירייה יכולה לטרפד את אופציית ה"מעקף" – רעיון לפיו אניית האמוניה תשהה במעגן הקישון, תפרוק את האמוניה למיכליות כביש, עם תווך מסויים והמיכליות יסיעו את האמוניה למפעל.

בחירת החברה שלא להגיש עתירה בינתיים, רומזת כי החברה סומכת על כוחה של הממשלה להתגבר על עיריית חיפה ולאפשר לאניה להיכנס לנמל. גם אז תוכל העירייה להגיש עתירה משלה, ולצידה דו"ח הערכת סיכונים שכבר הוגש, אך לא פורסם, אשר מאשש לכאורה את חומרת הסיכונים מהאניה. חוות דעת זו עומדת בניגוד לדו"חות המקצועיים עליהם נשען המשרד להגנת הסביבה, ולחוות דעת של פיקוד העורף והמל"ל, אשר רואות באניה סיכון נסבל.

מפעל "נפקד נוכח"

בעוד המפעל הדרומי של חיפה כימיקלים במישור רותם חזר לעבוד בתפוקה חלקית, בעזרת יבוא אמוניה במיכלי איזוטנקים, המפעל הצפוני נמצא במצב משונה. הוא אינו פתוח וגם אינו סגור. עשרות עובדים מגיעים אליו מדי יום, בעיקר בעבור פעילות תחזוקה למתקנים. אין שום אפשרות ריאלית להפעיל אותו בחודשים הקרובים ובחודש מרץ יתקיים דיון בתביעת בז"ן להשיב את שטח המפעל לידיה, לאחר שחוזי השכירות פגו כבר ב-2015.

להודעה רשמית על סגירת המפעל יש משמעות כלכלית אדירה – היא גוררת באופן אוטומטי דרישה מהמשרד להגנת הסביבה לעריכת סקר קרקע, פירוק המתקנים וניקוי הקרקע מחומצות שהצטברו בה במשך עשורים. לפי גורמים בתעשייה, הליך שכזה עלול לעלות מאות מיליוני שקלים שלא נמצאים בקופת החברה וספק אם בעליה, האחים ג'ולס ואדי טראמפ מארה"ב, יסכימו להושיט יד לכיסם ולהשקיע השקעות כאלו.

מפעל חיפה כימיקלים (צילום: עופר ארנון, המשרד להגנת הסביבה).

לאחרונה עזב מנכ"ל החברה נדב שחר את תפקידו. שנות כהונתו כמנכ"ל התאפיינו בהצלחות עסקיות משמעותיות שהצעידו את "חיפה כימיקלים" לצמרת תעשיית הדשנים העולמית. עם זאת, יחסיו עם העובדים, בייחוד במפעל הצפוני, היו קשים מאוד והוא הסתכסך גם עם כי"ל אשר מספקת לחברה את האשלג, שהוא חומר הגלם החיוני השני בעבורה, לצד אמוניה. לשחר יש גם מניות מיעוט בחברה, אשר אין להן למעשה כעת שווי מעשי, כל עוד המפעל הצפוני יושב כנטל על החברה. בכדי לממש אותן, הן מצד שחר והן מצד האחים טראמפ, עליהם להסיר את העננות על עתידה של החברה, בכדי לייצר הערכת שווי ריאלית.

השקעה בעתיד הנראה לעין בחיפה כימיקלים מצד רוכשים פרטיים מהווה סיכון עסקי גדול מאוד. רק אם תחליט מדינת ישראל לקחת אחריות על המפעל באמצעות הלאמה, ולא בתיקוני חקיקה, יהיה ניתן להציב אופק ברור לחברה, תוך שיתוף הציבור ומייצגיו לגבי הפחתות הסיכונים מתעשיית הדשנים למינימום. מפעל האמוניה בנגב אמור לקום בעוד שנתיים, ואילו האשלג נמצא ממילא בדרום, במפרץ חיפה לא מתקיים כיום ייצור אמוניה ולא יבוא בכמויות גדולות כפי שהיה בעבר. בדרך כלל מפעלי דשנים ממוקמים בעולם בצמוד למפעלי אמוניה. במצב זה, נראה שהצידוק היחידי להתעקשות להחזיק בקרקע של המפעל הצפוני היא העלויות הכבדות של הפינוי.