תיקון קטן לכאורה בחוק רישוי עסקים שנכלל בחוק ההסדרים לשנת 2019, מסתיר ניסיון של ראש הממשלה בנימין נתניהו להעניק מתנה נאה למפעל חיפה כימיקלים צפון בתחפושת הפופולרית של הפחתת הביורוקרטיה. במקרה הטוב יש כאן עזרה נדיבה למפעל שבבעלות המיליארדר ג'ולס טראמפ, עמו נפגשו אנשי משרדו של נתניהו מספר פעמים, אולם במקרה הגרוע מדובר בפרצה בעייתית שתאפשר לשלושה פקידים לעקוף את ראשי הרשויות ולפרוס את חסותה של המדינה על מפעלים מזהמים – זאת ללא קריטריונים מקצועיים ברורים ובלי צורך ביטחוני או לאומי של ממש.

המהלך הזה של רה"מ הוא נסיון לפתור בעיה קטנה עם מכבש גדול. את האמתלה לתיקון החוק, הסביר נתניהו בעצמו ביום חמישי האחרון במהלך נאומו בוועידת ישראל לעסקים של גלובס, שם לא טרח במיוחד להסתיר את הקשר לחיפה כימיקלים: "אנחנו רוצים להעביר תשתיות קריטיות מחלק כזה של המדינה לחלק אחר, אבל אנחנו נתקעים כי ראשי הערים, שאני מכבד אותם, לא מעוניינים במעבר הזה כי יש להם אינטרסים אחרים. היה לנו מקרה כזה עם מפעל כימיקלים מסוים, אתם מכירים. ראש העיר לא רוצה, כי היום זו זכותו. אנחנו אומרים: 'לא, זו לא זכותו'. לא אתה תחליט". נתניהו הסביר כי מדובר במקרה קלאסי לכאורה של מה שמכונה NIMBY ("לא בחצר האחורית שלי"), ועל כן המדינה צריכה להעביר לידיה את הסמכות במקרים של "מפעלים חיוניים".

סוגיית התשתיות הלאומיות וחוסר רצונן של ראשי ערים להקים אותן בשטחן היא אמיתית, אלא שבמקרה זה מדובר במיומנות פוליטית של הצגת בעיה מסוג אחד, כדי לקדם פתרון למשהו אחר. החלטות הנוגעות לתשתיות בעלות חשיבות לאומית אכן צריכות להתקבל בדרג הלאומי, אולם על בסיס של קריטריונים ברורים וחוות דעת מקצועיות. אחרת, נוצרת שרירות של השלטון – לא משילות. בניגוד לדברי נתניהו, אין קשר בין הצעת החוק לבין העברת תשתיות "מחלק כזה של המדינה לחלק אחר". מדובר ברישוי עסק שכבר קיים, במקום שכבר הוסכם. גם השימוש בחוק ההסדרים כמכשיר חקיקה, שיש בו לחץ גדול על חברי הקואליציה לאשר גם מהלכים שמנוגדים לדעתם, מוסיף לסימני השאלה במקרה הזה.

'תשתית לאומית' בלי קריטריונים

בתזכיר חוק ההסדרים מוצע שההחלטה על המלצה בעניין תשתית לאומית תתקבל בהרכב שכולל בנוסף על ההרכב הקבוע היום בחוק גם נציג שימונה על ידי שר האוצר מקרב עובדי משרדו, ונציג של השר שפעילות העסק היא בתחומי משרדו. במילים אחרות, כולם גורמים בדרג הפוליטי, שמונו לתפקידם על ידי השרים וללא שום קריטריונים מקדמיים שמגדירים מה בכלל יכול להיחשב כ'תשתית לאומית'. ראש הרשות הנפגעת יורשה להציג עמדה בעל פה ובכתב, אבל אין לו סמכות לגבי ההחלטה בסופו של יום.

ג'ולס טראמפ בעלי חיפה כימיקלים ונדב שחר מנכ"ל חיפה כימיקלים בבית המשפט בחיפה, אוקטובר 2017. (צילום: ארז רביב)

לא מדובר בכלל בצורך להתגבר על התנגדויות הנובעות מאינטרס צר של ראשי הרשויות, אלא על סוגיה אחרת של רישוי עסקים, בה העירייה לא תייצג יותר את התושבים. בנוסף, אף אחד ממערכת הביטחון לא יתבקש להגדיר חשיבות ביטחונית כדי להכניס עסק ל'יחידה לרישוי מפעלים ביטחוניים'. המשמעות היא שצוות של 3 אנשים פוליטיים – המנכ"לים של משרד ראש הממשלה, משרד האוצר ומשרד הפנים – יכולים לבחור כל עסק שיעבור ממסלול רגיל ל'מסלול מיוחד' השמור למפעלים ביטחוניים, בלי להציג שום ראיה בעניין תרומתו לכאורה לביטחון המדינה. הצוות אמור להביא את הדברים להחלטת ממשלה, וזו נחשבת למשימה לא מורכבת במיוחד.

אין זה סוד שבמדינה פועלים אלפי עסקים ללא רישיון עסק, אלא שרק על המפעל של "חיפה כימיקלים" בצפון חל פסק דין של בית המשפט העליון, לפיו בלי רישיון עסק, המפעל לא יכול לקבל רשיונות אחרים כמו היתר רעלים. למעשה, הפסיקה הזו מכתיבה כי המפעל יישאר מושבת מכל פעילות כימית, כך שנכון לעכשיו, לכל הפחות, זהו המפעל היחידי שיכול להרוויח משינוי כזה. צירוף מקרים?

"חיפה כימיקלים" נקלעה למשבר רגולטורי, שתחילתו בכלל בהחלטת ביניים בערכאה נמוכה של בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה. ההחלטה ההיא תבעה מהחברה להשבית את מיכל האמוניה במפרץ חיפה תוך 7 ימים. החברה הגישה בקשות עיכוב וערעורים בערכאות שונות על ההחלטה, עד לפסיקה בבית המשפט העליון, שפגעה בחברה בכמה מישורים: נקבע בה תאריך ריקון סופי למיכל מאמוניה. בוטל היתר הרעלים שלה לאחסון חומרים כימיים מסוכנים במפעל עצמו ולא רק במיכל האמוניה, והותר לה להשיג אישור חדש רק בתנאי שעמדה בדרישות רישוי העסקים והיתרי הבניה. החלק האחרון זהו החלק שהעצים את עיריית חיפה כך שלמעשה היא יכולה למנוע את חידוש הפעילות במפעל. את ה"פקק" הזה רוצה נתניהו לפתור בחקיקה שלוקחת לידיים ממשלתיות את הסמכות. בין המפעל לעירייה יש מחלוקת על שיטת ייבוא האמוניה, אך בכל הנוגע להגדרתה כתשתית לאומית, הבעיה האמתית נובעת מכך שבעוד אמוניה היא מוצר תעשייתי חשוב לייצור דשנים, קשה יהיה להגדיר את תעשיית הדשנים כבעלת משמעות לאומית.

35 עובדים במפעל ריק

"חיפה כימיקלים" הייתה בעבר עסק כלכלי מצוין, עם מוצרים מובילים ברמה העולמית, אך להשבתה שלה לא הייתה השלכה משמעותית על המשק. מדובר בחברה זרה, שתשלומי המסים שלה בישראל אינם גבוהים, ואילו תשלומי הארנונה שלה ממשיכים, בשל המהלך המשונה של סגירת פעילות הייצור ופיטורי העובדים, לצד המשך השימוש בקרקע של המפעל. משיחות עם עובדי החברה, ל"דבר ראשון" נודע כי מדי יום ממשיכים להגיע לשטח המפעל כ-35 איש, ברובם מנהלים וכעשרה עובדי תחזוקה, כמו גם מספר עובדי קבלן , לעומת כמה מאות בזמן שהמפעל עבד בשיא התפוקה. פעילות מטה החברה נמשכת במשרדים ליד חוף הכרמל והמפעל הדרומי חזר לפעולה בהיקף חלקי. הנהלת החברה מתנגדת לשימוש באיזוטנקים בחוזים ארוכי טווח, שמעל לשנה, מתוך הערכה כי ההתנגדות של עיריית חיפה תוכרע על ידי הממשלה, ואניית אמוניה תוכל לעגון במפרץ. שיטת היבוא באניה היא גם זולה יותר וגם נהנית מתמיכה ממשלתית. אלא שבינתיים, החברה נאלצת להשבית חלק גדול מכושר הייצור שלה, להיפרד מעובדים מיומנים ולהשלים עם ירידה במעמדה בשוק הדשנים העולמי. אנשי תעשייה, מחוץ לחברה, מעריכים כי שימוש באיזוטנקים היה יכול להיות כלכלי לחברה הרבה יותר מאשר הנתיב בו בחרה, אך בעתירת העובדים נגד פיטוריהם, שופט בית הדין לעבודה אלכס קוגן קבע כי כאשר מדובר בעסק פרטי, אין למדינה, לעובדים או לאף אחד אחר זכות להכתיב לבעל העסק כיצד לנהוג בו, גם אם נדמה שהבעלים פועל לרעת העסק. לקביעה זו עשויה להיות משמעות, כאשר מצד אחד ראש הממשלה רומז על המפעל כ'תשתית לאומית, ומנגד היא גם 'עסק פרטי' שמחוייב רק לרצון בעליו, האחים ג'ולס ואדי טראמפ, מארה"ב, ולא לצרכים הלאומיים של מדינת ישראל. העובדים נמצאים כרגע למחוץ למעגל ההחלטות, בתקווה שיוכלו איכשהו לשמור על ההסכם הקיבוצי ולאפשר לעצם לשוב לעבודה במפעל, אם וכאשר ייפתח מחדש.

עיריית חיפה שותקת

מאז הפרישה מהוועדה למציאת חלופות זמניות למיכל האמוניה, בעיריית חיפה מורידים פרופיל. העירייה הגישה בקשה להרוס פיזית את מיכל האמוניה שהושבת, בכדי שלא ישוב לשימוש בעתיד. ההתנהלות הזו של העירייה, צריך לומר, מעלה לא מעט שאלות, במיוחד על רקע העובדה כי היא בוחרת להתנגד למסקנות של המשרד להגנת הסביבה על בסיס חשדות בלבד, בלי לפרסם חוות דעת מקצועית אחת שסותרת אותן. איך שלא מסתכלים על זה, סוגיית האמוניה צפויה לחזור בקרוב אל השיח הציבורי, ואולי גם (שוב) אל בתי המשפט.