עשרות עובדי חיפה כימיקלים צפון הפגינו הבוקר (שלישי) מול עיריית חיפה, ושיבשו את התנועה ברחוב חסן שוקרי בעיר. העובדים מחו כנגד השבתת המפעל בשל סכסוך, שלא קשור אליהם, בין העירייה להנהלת החברה.

בין השעה 10:00 ל-11:00, התכנסו עשרות מעובדי חיפה כימיקלים, שהוצאו לחל"ת בהוראת בית הדין לעבודה, מול בניין העירייה. עיריית חיפה השתתפה בוועדה לבחינת חלופות למיכל האמוניה, אך לאחר הצבעה בוועדה, שאישרה כניסה של אניית אמוניה למפרץ חיפה, וסירוב לשמוע חוות דעת מומחים נוספת, אותה הזמינה העירייה מחו"ל, התנערה מהוועדה.

מאזן כוחות נגד העובדים

"הזמן פועל נגדנו. כל דקה שעוברת הופכת אותנו לכאלה שכולם רוצים להיפטר מאיתם. עשינו כל מה שאנחנו יכולים כקבוצת עובדים. הבאנו את כל הגורמים להתיישב על שולחנות עגולים ולדבר כדי לייצר פתרון להמשך עבודה של המפעל ושל העובדים שהשקיעו חיים שלמים בבנייה שלו", כך תיאר רפי קמחי, נציג ארגון "כוח לעובדים" את מאזן הכוחות הנוכחי. לדבריו, "אנחנו מפרנסים את מחוז חיפה, את העיר הזו, אנחנו משלמים מיסים ומפרנסים את הממשלה, ובעבודה שלנו אנחנו מייצרים הכנסות להנהלת המפעל. מי שמייצר בזיעה שלו רווח לכולם זה אנחנו, אז איך זה שאנחנו הפכנו להיות מיותרים בכל הסיפור הזה?".

עובדי חיפה כימיקלים צפון מתבצרים בפתח המפעל, אוגוסט 2017. (צילום: אור אשכנזי)

השבתת שני המפעלים בישראל, זה שבחיפה וזה שבמישור רותם בדרום, גרמה לנזק כלכלי משמעותי לחיפה כימיקלים, חברה פרטית בבעלות האחים ג'ולס ואדי טראמפ מארה"ב. לפני שנתיים עוד בדקו האחים הצעות רכש לחברה במעל למיליארד דולר, אך כעת ערכה המשוער נחתך בחדות.

עם זאת, לאחים טראמפ יש זמן, ולעובדים אין. גם אם תיאלץ העירייה, בסופו של דבר, להשלים עם כניסת אניית אמוניה, גם היא יכולה להמתין, ואולי אפילו מעדיפה למנוע כל החלטה עד לאחר הבחירות.

ביום בו הודיעה העירייה לבית הדין לעבודה על כך שאינה מחויבת למסקנות הוועדה, החליט השופט אלכס קוגן שההנהלה לא מחויבת להעסיק את העובדים. כעת, מפעל שהעסיק מעל 200 עובדים קבועים, מעסיק כעשרה עובדים תחת הסכם קיבוצי ועוד עובדים ספורים נוספים.

בעוד שההנהלה החליטה להכריז על השבתת המפעל כ"סגירה" וזכתה לאישור בית המשפט לכך, אין לחברה כל כוונה לנטוש את הנכס, למרות שחוזה השכירות שלה מבז"ן על הקרקע הסתיים לפני שנים. הנושא הזה יעלה לדיון בבית המשפט במרץ. גם לבז"ן יש זמן.

בינתיים, למרבית העובדים שהוצאו לחל"ת אין עבודה והם מקבלים דמי אבטלה. בעבר, בחרו בוועד העובדים לשתף פעולה עם עיריית חיפה והעמוד בראש יונה יהב, ושני הצדדים אף עמדו יחד בבית המשפט כנגד ההנהלה. בסופו של דבר, העירייה התנערה מהמחויבות לעובדים וחדלה להתייחס אליהם בהודעותיה, ההנהלה הצליחה להתנתק מהחובה לשלם שכר, ואילו העובדים נותרו תלויים בהנהלה גם כעת.

ראש העיר חיפה יונה יהב בדיון בבית המשפט המשפט העליון בנושא האמוניה 4 לאפריל 2017 (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90).

גורמי המדינה בוחרים גם הם להמתין. שרת המשפטים איילת שקד כתבה בעבר ליהב, כי תקפיא את הכנת החוק שיפקיע מהעירייה סמכויות לרישוי עסקים בתמורה למחוייבות העירייה לקבל על עצמה את מסקנות הועדה המשותפת. בפועל, נראה כי הליך החקיקה לא הוקפא מעולם, וגם העירייה ביטלה את מחויבותה למסקנות, והתניעה את הלגיטימציה לפיטורי העובדים.

חבר ועד העובדים, אלי לוטטי, אמר לדבר ראשון כי העובדים שיתפו פעולה עם עיריית חיפה בלית ברירה. "מה יכולנו לעשות ? ההנהלה היא גורם שכבר כמה שנים ברצף מנסה לפגוע בנו, והנה בא משהו ומחבק אותך, לא היית הולך ? זה היה צירוף אינטרסים בזמן מסוים. תראה את העובדים כאן, כולם מבוגרים, לאן הם ילכו ?".

הטעות בבית המשפט

במהלך הדיון המשפטי ייצגה את העובדים עו"ד סיגל פעיל, שחקרה במיומנות רבה את העדים מטעם ההנהלה, ומצאה סתירות רבות בגרסאותיהם. לעומת זאת, העדים שזימנה היא עצמה מעיריית חיפה, דווקא גרמו נזק לעובדים.

פרופסור אהוד קינן, ששימש כיועץ בהתנדבות לעיריית חיפה, ותרם בעצמו תרומה להשבתת המפעל בשל הדוח שערך על סיכוני האמוניה במפרץ, העיד ללא הכנה ראויה.  במהלכה נחשפו פגישות בינו לבין הבעלים ג'ולס טראמפ, שדרש מקינן סודיות לגביהן והפר אותה ביוזמתו בבית המשפט כדי לקעקע את העדות. השופט קוגן קבע שעדותו אינה מבוססת.

פעיל התעקשה לקרוא לעדות גם את מנכ"ל העירייה גדי מרגלית, שאמר מעל דוכן העדים: "להבנתי, המפעל סגור כבר מאפריל", בעוד עו"ד פעיל ניסתה להראות שהמפעל לא סגור כלל.

עו"ד פעיל מייצגת גם מעסיקים. היא סיפרה בעצמה בבית הדין על ההפסד שספגה כשייצגה את רמי לוי, ולחובתה (מבחינת המעסיקים לפחות)  קיים גם פסק דין "פלאפון" התקדימי, בו קבע השופט שלמעסיק אין כל זכות להתבטא אל מול עובדיו בשאלת ההתאגדות שלהם. לוטטי לא מצא בייצוג המשפטי כל בעיה: "היא עורכת דין מצוינת. אי אפשר היה לדעת מראש מה מרגלית יגיד".

עו"ד סיגל פעיל (במרכז) בדיון בנושא חיפה כימיקלים צפון, אוגוסט 2017 (צילום: ארז רביב)

דיונים משפטיים ממשיכים להתקיים בסוגיות בשוליים, כמו הצרכנייה המסובסדת שהפעילו העובדים, וביטול תוקף כרטיסי העובד בתקופת חל"ת. הסוגיה המרכזית שמשביתה את המפעל, ולה אין כל פתרון תקף, היא היעדר האישור למערך יבוא אמוניה.

בעוד העירייה מתעקשת לא להעניק רישוי עסק למפעל כל עוד יסתמך על ייבוא אמוניה במיכל גדול (יבשתי או ימי), ולא כל מיכלים קטנים, בהנהלה מסרבים לשאת בעלויות של הפתרון הזה ובמורכבות הלוגיסטית של הפעלתו. השימוש במיכלים הקטנים במפעל הדרומי לא הצליח בשלב זה להגיע אפילו למחצית התפוקה, בהשוואה לתקופה בה פעל מיכל האמוניה הענק במפרץ, שמיכליות כביש יצאו ממנו מדי יום עם אמוניה לדרום.

 האם ההסתדרות תעזור ?

בקרב עובדי המפעל המושבתים קיימת קבוצת עובדים הסבורה שהחלפת ארגון העובדים ומעבר להסתדרות הכללית היה יכול לחזק אותם במאבקם על הפרנסה. משה מזרחי, יו"ר מרחב חיפה בהסתדרות אמר לדבר ראשון כי היוזמה למעבר הגיעה מהעובדים עצמם, אך היא לא הושלמה בשל הקושי לקבוע כמה עובדים מאורגנים יש כעת בוועד ואיזה מספר דרוש כדי לקבוע יציגות. ככל הנראה, המהלך נחסם מכיוון שכניסה למאבק משפטי בין ארגוני עובדים, כשאין עבודה במפעל, היא צעד שלא יועיל לאיש.

אחד היוזמים למעבר אמר לדבר ראשון כי לא היה מדובר בביקורת ספציפית על התנהגות חברי הוועד הנוכחי, אלא המחשבה כי בישורת האחרונה יש להפעיל את כל הכוחות, וההסתדרות היא ארגון גדול וחזק הרבה יותר מכוח לעובדים.

ההסתדרות כבר מייצגת את עובדי המפעל הדרומי, שמיעט להעביר ביקורת על ההנהלה לאורך המשבר. לטענת הוועד הדרומי, אין הגיון במאבק בהנהלה בעיתוי הזה, למרות הביקורת על מחדליה למצוא חלופה למיכל האמוניה מבעוד מועד, מפני שלא ההנהלה היא זו שמטרפדת כעת את חזרת המפעל לפעולה.

התבצרות עובדי חיפה כימיקלים דרום במפעל (צילום: באדיבות דוברות ההסתדרות).

ראש הוועד הצפוני הנוכחי, אלי אלבז, שגם הוא מובטל כיום,  מכיר בכך שיש עובדים שרוצים מיוזמתם לעבור להסתדרות, אך הוא רואה במעורבות ההסתדרות יוזמה עקיפה של ההנהלה.

בוועד הביטו בעיניים כלות במשלוחי האמוניה הנפרקים בנמל חיפה ונוסעים עד למישור רותם בנגב, ואף לא אחד מיועד למפעל במפרץ חיפה. גם בבית המשפט ניסה הוועד לטעון שלהנהלה יש אינטרס להכניס את ההסתדרות למפעל – טענה אותה דחה השופט קוגן באופן חד משמעי.

קוגן גם קיבל את טענת ההנהלה שחידוש העבודה בדרום נובע מכך שהמדינה, וגם פסיקת העליון, מתירות את חידוש פעולתו, ומגבילות את חידוש הייצור במפעל הצפוני. לפי החלטתו, בחירת ההנהלה שלא להפעיל את המפעל הצפוני במיכלים קטנים או לחדש פעילות במתקנים שלא מצריכים אמוניה, היא החלטה עסקית לגיטימית, בייחוד אחרי שההנהלה שילמה שכר העובדים במשך מספר חודשים גם כאשר לרובם לא הייתה כלל עבודה.

עמדת המדינה – נכס אסטרטגי כשנוח, עסק פרטי כשלא

היחידה שיכולה לעזור לעובדים, אך לא עושה זו – היא מדינת ישראל. חיפה כימיקלים הוקמה על ידי המדינה ונמכרה לידי אריה גנגר, יהודי אמריקאי שהיה מקורב לאריק שרון ז"ל. גנגר הסתבך ונאלץ למכור את המניות לאחים טראמפ, שהצליחו להפוך אותו למפעל מוביל ברמה העולמית בתחום הדשני. בתקופתם גם התאגדו עובדי המפעל הדרומי בהסתדרות, אחרי מאבק ארוך לעשות זאת תחת אריה גנגר. עם זאת, החברה מתאפיינת ביחסי עבודה גרועים בשני מפעליה בישראל.

ג'ולס טראמפ בעלי חיפה כימיקלים ונדב שחר מנכ"ל חיפה כימיקלים בבית המשפט בחיפה, אוקטובר 2017. (צילום: ארז רביב)

השר להגנת הסביבה, זאב אלקין, הביע פליאה וביקורת על כשלי הנהלת החברה, כששרת המשפטים שקד ושר הכלכלה אלי כהן הפעילו לחץ על עיריית חיפה. שר האוצר, משה כחלון, לא נקט שום עמדה בנושא, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, אלי גרונר, הציע לסייע דווקא להנהלת החברה ובאופן בלתי חוקי. כל אלו לא עזרו.

פסק הדין של בית המשפט העליון, שלא מתיר לאשר את חידוש פעילות המפעל ללא רישיון עסק, חיזק את מעמדה של עיריית חיפה. בעוד שבממשלה מוכנים להפעיל לחץ על העירייה, איש בממשלה לא היה מוכן אפילו לשקול גישות ישירות יותר, כמו לאיים על ההנהלה בהפקעת המפעל, שהחברה טוענת כי יש לו ערך אסטרטגי למשק.

המצב בו המעסיק יכול להמתין והעובד זקוק לשכר מדי חודש כדי להתקיים, הוא חוסר האיזון הקלסי המובנה בשוק העבודה, והוא הצידוק היסודי לכל התחום של זכויות עובדים.

בשם הלחץ על העירייה, המדינה מתייחסת לחיפה כימיקלים כ"מפעל אסטרטגי", אך מול העובדים מדובר ב"חברה פרטית וזרה". המדינה יזמה החלטת ממשלה למען הקמת מפעל אמוניה בדרום כחלופה למיכל, אך בשל כשלים במכרז, המפעל צפוי לקום לבסוף ללא מכרז וזאת רק בשנת 2020.

בינתיים, העובדים נפלו בין הכיסאות. בעוד שהמדינה מפעילה יותר ויותר רגולציה בתחומי ההגנה על הסביבה, נראה שההגנה על זכויות העובדים לא מעניינת אותה באותה מידה, והם נותרים כפופים ליחסי הכוחות של השוק הפרטי, שהמדינה מתירה לו להחזיק בנכסים אסטרטגיים, גם כאשר אינם מטופלים כיאות.