ההסתדרות הכללית הודיעה שמעל למחצית מעובדי מפעל חיפה כימיקלים צפון מעוניינים לעבור אליה מארגון כח לעובדים. זאת, לאחר שבעה חודשים בהם המפעל מושבת ע"י ההנהלה,וקביעת בית הדין לעבודה שההנהלה זכאית להפסיק לשלם את משכורותיהם. המהלך נחשף לראשונה בגלובס. בחברה נותרו כ-180 עובדים המאוגדים תחת ההסכם הקיבוצי. בארגון "כח לעובדים" הופתעו מהמהלך, ובהסתדרות מקווים שיוכלו להציל את פרנסת העובדים – מהלך שלא יהיה קל ליישום.

משה מזרחי יו"ר מרחב חיפה של ההסתדרות סיפר ל"דבר ראשון" על העובדים שיזמו את המהלך, "באו אלי חמישה חבר'ה כהתארגנות ראשונית, עם כמאה טפסים חתומים והוראה לכח לעובדים שהם רוצים לעבור להסתדרות. אני באופן אישי מאוד התרגשתי, זה לא הייתה פנייה שלי אליהם, הם ביוזמתם באו וביקשו לעשות את זה. העניין הכי חשוב זה שאתה מסתכל להם בעיניים ואתה רואה שהגוף והנשמה שלהם כבויים. שכל מה שהם רוצים זה הפרנסה שלהם ושל המשפחות שלהם, ואני כמעט בטוח שכולם יתלכדו סביב העניין. אנחנו נעשה כל מה שאפשר, כל מה שההסתדרות יכולה, ברגע שנהיה גוף יציג של אותם עובדים." במקביל מסרה ההסתדרות הכללית הודעה על החלטת רוב העובדים גם לארגון 'כח לעובדים', שייצג אותם עד כה.

יהודה פרץ, יו"ר הועד ההסתדרותי של עובדי החברה בדרום מסר לדבר ראשון כי הוא "מחזק את ידי העובדים במהלך. אני חושב שההסתדרות תפעל אחרת מכח לעובדים. מקווה שנגיע לתוצאות".

יניב בר אילן, דובר 'כח לעובדים', הסביר לדבר ראשון כי לפי כללי יחסי העבודה יש לארגון שבועיים בהם הוא יכול להחליט האם להכיר במעבר או להתנגד לו, ושבינתיים כח לעובדים עדיין הארגון היציג. עוד אמר בר אילן: "אנחנו מצרים על כך שבשעה שמאוד קשה לעובדים, משסים קבוצת עובדים בקבוצה אחרת". זאת בניגוד לדבריו של יו"ר המרחב בהסתדרות, שטען כי היוזמה הגיעה מהעובדים עצמם.

אלי אלבז, יו"ר הועד מטעם "כח לעובדים", הסביר ל"דבר ראשון" כי "אנחנו עדיין בודקים את העניין הזה. זה לא סוד שהדרום עובד והצפון לא. אחרי 7 חודשים של השבתה ברור שיש לעובדים כהנה וכהנה טענות. אבל זה לא נעשה בצורה הוגנת".

ייתכן שהעובדים מיואשים ממצבם ומהוועד היציג שלהם, וייתכן שעברו דווקא משום שהאמינו לטענות ארגון כח לעובדים. בתמצית, בכח לעובדים ניסו לטעון בהודעות לתקשורת וגם בבית המשפט, כאילו להנהלה יש הסדרים סמויים עם ההסתדרות, ומסיבה זו המפעל הדרומי חזר לעבודה חלקית, ואילו המפעל בצפון נשאר מושבת. הטענות הללו לא הוכחו ונדחו בבית הדין, שהשתכנע מהנסיבות שפירטה ההנהלה לחזרת המפעל הדרומי חזר לעבודה בעוד הצפוני שובת – למפעל בדרום יש רשיון עסק תקף, ויש לו מיכל אמוניה בגודל מתאים. שני אלו לא קיימים בצפון. יתרה מכך, בעתיד צפוי לקום מפעל לייצור אמוניה סמוך למפעל הדרומי של חיפה כימיקלים, ושניהם מרוחקים מריכוזי אוכלוסיה וקרובים למחצבי הפוספטים בנגב. בנוסף, טענו בהנהלה כי ההגיונות שהצדיקו את הקמת המפעל במפרץ חיפה לפני 60 שנה כבר לא קיימים היום, והתנאים המקדימים להפעלתו מחדש רבים ומסובכים. באופן אירוני, דווקא אם העובדים האמינו לסיפור על ענישה מטעם ההנהלה על הבחירה בארגון כח לעובדים, יש סיכוי שכעת הם סבורים שמעבר להסתדרות הוא זה שעשוי להציל את פרנסתם.

מאהל עובדי חיפה כימיקלים צפון מול עיריית חיפה

בהתחשב במצבו של המפעל ובהתנגדותה של עיריית חיפה לייבוא אמוניה באמצעות הזרמה מאנייה שתעגון במפרץ, הצלת המפעל לא תהיה קלה. מבדיקת "דבר ראשון" עולה כי בניגוד לטענותיה, ההנהלה דווקא יכולה לייבא אמוניה במיכלים קטנים – איזוטנקים, בצורה שתאפשר לה להפעיל שני מפעלים בהיקף מלא, אלא שמדובר בצורת ייבוא יקרה יותר, וכפי שכבר קבע נשיא ביה"ד האזורי לעבודה בחיפה, השופט אלכס קוגן, לאיש אין סמכות למנוע מבעל עסק פרטי לסגור את העסק שלו, לקבל החלטות שגויות או אפילו לחבל בו במכוון.

אם שרי הממשלה היו רציניים בכוונותיהם לסייע לעובדים, הרי שלא היו צריכים דווקא להפעיל לחץ על העירייה להיכנע להנהלה, אלא להחזיר את המפעל והחברה לשליטת מדינת ישראל. המדינה יכולה לעשות זאת באמצעות מינוי מפרק מפעיל, או באמצעות הלאמה. רק באופן הזה יוכלו לבטל את שיקולי מקסום הרווח של ההנהלה, ולהתיר את ניגודי האינטרסים המונעים כיום את חזרת המפעל לפעולה, או לכל הפחות לדאוג לפיצוי הולם לעובדים על בסיס רווחי החברה, ולא על חשבון כספי המיסים או הביטוח הלאומי.

חיפה כימיקלים: היסטוריה של מאבקים במפעל הדרומי והצפוני

לחברת חיפה כימיקלים מפעל במישור רותם בנגב, שעובדיו התאגדו בהסתדרות בשנת 2009. המאבק על זכותם להתאגד תועד בסרט תיעודי ובסדרה עלילתית. באותו הזמן היו גם עובדי המפעל הצפוני הוותיק במפרץ חיפה חברי הארגון, אלא שבמהלך מאבקם בשנת 2011 בחרו לעבור לארגון "כח לעובדים", לדבריהם, בשל הסכם עבודה נחות עליו התבקשו לחתום, בתמיכת נציג ההסתדרות. לאחר שביתה של כחצי שנה, בה עובדי דור א' במפעל סייעו לממן את מחייתם של עובדי דור ב', הגיעו להסכם קיבוצי שמאחד בהדרגה את שני סוגי החוזים.

בשנת 2013 הודיע המשרד להגנת הסביבה לחברה על האחד במרץ 2017 כתאריך בו לא יאושר לחברה להמשיך ולהפעיל את מיכל האמוניה במפרץ חיפה, שעליו מתבסס המפעל הצפוני. המדינה ניסתה לסייע לחברה באמצעות מכרז להקמת מפעל אמוניה בנגב, אך המכרז נכשל סופית בסוף 2016. באפריל 2017 הושבת מיכל האמוניה, בשל פניה לבית המשפט של עיריית חיפה ועמותת "צלול". שאריות האמוניה נוקו ממנו באופן סופי בספטמבר 2017, ופסיקת בית המשפט העליון מונעת ממנו לחזור לפעול.

מאז אפריל השנה ניהלה חיפה כימיקלים מאבק משפטי וציבורי, במטרה להחזיר את הייצור במפעל. החברה ניסתה להחזיר את המיכל לשימוש, או לפחות לדחות את סגירתו, וכן לערער על סופיות הסגירה – אך נכשלה בכל אלה. החברה הצליחה בהשגת אישור מהמשרד להגנת הסביבה להשתמש באניית אמוניה כחלופה למיכל. בעוד שעובדי החברה בדרום הובילו את ההפגנות, שמרו עובדי החברה בצפון על פרופיל נמוך יחסית, והאשימו את ההנהלה בכל המחדלים אשר גרמו להשבתה. בחודשים הראשונים, המשיכה ההנהלה לשלם לעובדים שכר מופחת, וגם המשיכה להעסיקם על בסיס שאריות חומרי הגלם במפעל באופן חלקי. עובדי הקבלן אולצו לעזוב, ובמפעל הצפוני נותרו קצת יותר מ-200 עובדים מאוגדים בחוזה קיבוצי – מספר שהולך ויורד באופן איטי. במקביל עסקו עובדי המפעל הדרומי בהכשרתו לעבודה עם מיכלים קטנים – איזוטנקים, והם אלו שמאפשרים כעת את הפעלתו בהיקף חלקי.

לאחר שבהנהלה הבינו שההתנגדות של עיריית חיפה לכניסת אניית אמוניה למפרץ היא תקיפה ומבוססת, גייסו את עזרת הממשלה, שמאיימת ליטול מהעירייה את סמכויותיה ברישוי עסקים בעלי חשיבות לאומית, ובמקביל החלו להודיע לעובדים על פיטוריהם. העובדים עתרו כנגד ההנהלה לבית הדין לעבודה, הצליחו לעכב את הפיטורים וביקשו מעיריית חיפה להיות צד בדיון.

מפעל חיפה כימיקלים (צילום: עופר ארנון, המשרד להגנת הסביבה).

החבירה בין ועד העובדים לעירייה

בעיריית חיפה מאוד לא אהבו את המסר שנשמע מכיוונים רבים מאז החל המאבק, לפיו העירייה היא האשמה בפיטורי העובדים. כך טענו עובדי המפעל הדרומי, רשויות הדרום, שרים בממשלה והתאחדות התעשיינים. במשרד להגנת הסביבה נקטו בעמדה מבלבלת, שחלקה את הקרדיט עם העירייה על סגירת המיכל, אך האשימה את העירייה בטרפוד החלופה שהמשרד אישר – שימוש באניית אמוניה.

לטענת העירייה, הנזק שיכול להיגרם מעגינת אניה קבועה לא פחות מהנזק האפשרי ממיכל האמוניה, והמשרד אישר את החלופה הזו מבלי שנתן את הדעת לסיכונים בטחוניים. כשהציעו בממשלה לממן לחיפה כימיקלים 50% מעלות הקמת מפעל אמוניה בנגב, הודיע ראש העיר יונה יהב שעדיף להשקיע את מאות המיליונים בפיצויים לעובדים שיפוטרו. במקביל, נפגשו בעירייה עם נציגי העובדים וניסו ליצור חזית משותפת נגד ההנהלה, ביחד עם ארגונים סביבתיים. הבעיה היא שלעירייה אין באמת סמכות, וגם לא יכולת, להציל את פרנסת העובדים.

החיבוק שהפך לחיבוק דב

העובדים, שיוצגו במשפט ע"י עו"ד סיגל פעיל, הציגו מסכת טענות לפיהן כל ההשבתה הארוכה איננה מציאות שהחברה נקלעה אליה, אלא משבר מתוכנן, שבמהלכו ההנהלה רוצה להיפטר מוועד העובדים כדי להחליפו. שופט בית הדין אלכס קוגן דחה את גרסתם. בימי הדיונים הראשונים הטיל השופט ספקות רבים בגרסת ההנהלה לפיה המפעל באמת נסגר, וחזר אמר "אני צריך שתראו לי שהסגירה היא אמיתית, ולא תרגיל, כך שבעוד כמה חודשים תפתחו מחדש את המפעל, בלי ההסכם הקיבוצי. בינתיים לא ראיתי ראיות שהסגירה היא ממשית". למרות אמירות אלו, השופט הדגיש שמדובר בעסק פרטי, אשר בעליו יכול לסגור או לחבל בו כאוות נפשו.

עו"ד סיגל פעיל (במרכז) בדיון בנושא חיפה כימיקלים צפון, אוגוסט 2017 (צילום: ארז רביב)

עו"ד פעיל, באת כוח העובדים וארגון "כוח לעובדים", התעקשה להעלות לעדות את מנכ"ל עיריית חיפה גדי מרגלית. לבסוף השתכנע השופט והתיר את העדות, אך בעדות עצמה אמר מרגלית כי המפעל סגור, לשיטתו, כבר מאז חודש אפריל, וכרסם בעמדת העובדים. פעיל העלתה לעדות גם את פרופ' אהוד קינן, מחבר הדו"ח העצמאי בנושא האמוניה, שמסר גרסה אותה כינה השופט "בלתי מבוססת" לפיה החברה לא מסוגלת לסגור את המפעל הצפוני. באותו הדיון חשף בעלי החברה ג'ולס טראמפ את קיומם של מפגשים סודיים בינו לבין פרופ'  קינן, שבמהלכם נטען שקינן הוא שהמליץ לטראמפ לסגור את המפעל ולהעבירו לנגב – טענות אותן הכחיש קינן. מדובר היה בתרגיל מלוכלך מצד טראמפ, שתבע מקינן לשמור על שיחותיהם בסוד, וחשף אותן בעצמו בבית המשפט, אך העובדים ראו בכך פגיעה באמון.

השופט קוגן ניסה לקדם פשרה, לפיה תוקם ועדה חדשה שעיריית חיפה תתחייב לקבל את מסקנותיה. הועדה התכנסה לראשונה ביום ראשון השבוע, אז שלח השופט בקשה לצדדים לאשר כי הסדר תשלום השכר המופחת לעובדים יימשך כל עוד הוועדה פועלת. ההנהלה לא מיוצגת בוועדה וממילא אינה מחויבת למסקנות שלה בתור עסק פרטי, ואילו ממשלת ישראל בחרה לשנות את מי שייצג את פיקוד העורף בוועדה, מה שגרם לעיריית חיפה להתנער ממסקנותיה גם היא. בתגובה מסר השופט קוגן עוד באותו היום החלטה חדשה, לפיה השתכנע שנסיבות הסגירה הן לגיטימיות ושאין לכפות על החברה את המשך ההעסקה של העובדים במצב הנוכחי. הוא קבע שכל העובדים יצאו לחל"ת של שישה חודשים, או שיבחרו להיות מפוטרים בעלי זכות קדימה בכניסה לעבודה במפעל, אם וכאשר יחזור לפעול. החלטה זו מפרקת כמעט בוודאות את התאגדות העובדים, בשל משוכות רגולטוריות מסובכות שנדרשות כדי שהמפעל יוכל לחזור לפעול – רישוי עסק, היתרי בניה למתקנים להפחתת פליטות, היתר פליטה ותוספת חדשה.

מה קרה בקרקעות המפעל?

במהלך המשפט העיד חבר הועד אלי לוטטי על זיהומים בקרקעות המפעל, שגרמו לטענתו לתופעה של בולענים. עובד לשעבר בחברה שוחח עם "דבר ראשון" וסיפר שבמשך השנים חלחלו חומרים חומציים לקרקע ממתקנים שונים במפעל, והם עלולים לגרום לתופעה כזו. באם החשדות יתבררו כנכונים, עלויות ניקוי הקרקע והזמן הדרוש לכך נאמדים במאות מליוני שקלים ובחודשים ארוכים. במשרד להגנת הסביבה השיבו ל'דבר ראשון' שאינם מכירים את התופעה, אך לאור מה ששמעו במשפט מהעובדים יחייבו את החברה בעריכת סקר קרקע לפני שיאשרו למפעל לחזור לייצור.

המציאות הטרגית היא שהעובדים דרשו את זכותם להיות מועסקים על ידי אותה הנהלה שטענו שהיא מתעמרת בהם באופן שיטתי. החרפת המאבק המשפטי ע"י העובדים חיזקה דווקא את העירייה שהביאה לסגירת מקור פרנסתם.