ההליך המשפטי בעניין פיטורי העובדים חיפה כימיקלים צפון, עדיין לא הוכרע, ונמשך החל מהבוקר (חמישי) בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. בדיון המרתוני שקיים אתמול בית הדין בנושא, הלכה והתבהרה התמונה לפיה בכוונת ההנהלה לפטר את העובדים, אך לא לסגור סופית את המפעל, תוך כדי שימוש בנכסים השייכים לה. למרות שהשופט בדיון, אלכס קוגן, רמז כמה פעמים על ספקות רבים שיש לו לגבי גרסת החברה, נראה כי הוא נוטה להימנע מהכרעה חמורה כנגדה, בהנחה שלא ניתן לכפות על מעסיק העסקת עובדים בניגוד לרצונו. בתום יום נוסף של דיונים, נראה כי פיטורי העובדים עברו מקטגורית "האם" לקטגורית "מתי". לתיעוד מפורט של הדיונים אתמול, לחצו כאן.

בראש צוות עורכי הדין שייצג את עובדי המפעל, עומדת עו"ד סיגל פעיל, שפעמים רבות מייצגת דווקא מעסיקים. כשחקרה פעיל את נדב שחר, מנכ"ל החברה, היה נראה שהיא מצליחה לדחוק אותו לפינה פעמים רבות, תוך שהוא משיב "לא יודע", "לא זוכר" או מצביע על גורמים אחרים כאחראים, ולא עליו עצמו.

עו"ד סיגל פעיל (במרכז) בדיון בנושא חיפה כימיקלים צפון, אוגוסט 2017 (צילום: ארז רביב)

פעיל הצביעה על חורים רבים בגרסת המנכ"ל, ובייחוד כלפי הפער שבין ההודעה על סגירת שני המפעלים, להחלטה לסגור רק את המפעל הצפוני. פעיל ניצלה את רישום החוזים לרכישת איזוטנקים, שהוגשו רק באותו הבוקר לבית הדין, כדי להראות שהגוף המשפטי החתום עליהם הוא "חיפה כימיקלים" ולא "חיפה כימיקלים דרום" – כלומר אותו גוף שמפעיל את המפעל שכביכול נסגר ומצדיק את פיטורי העובדים.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

למרות ערעור גרסתו של שחר, כלל לא בטוח איזה הישג משפטי עלול לצמוח מכך. שחר לא אמר זאת ישירות, אך הצירוף של עדויות הבעלים ג'ולס טראמפ, הסמנכ"ל עמיחי זיידר ושלו עצמו, יחד עם הראיות מגורמים אחרים, מעיד כי בעלי חיפה כימיקלים מתכוונים להיאבק על מלוא זכויותיהם בנכסים, תוך כדי פיטורי כלל העובדים בחוזה הקיבוצי וסגירת קווי הייצור. גם אם יוכיחו העובדים כי הדרך לביצוע זו היא מניפולטיבית באופן מובהק, ואף לא מוסרית, קשה לראות בסיס חוקי לתביעה להמשיך להעסיק אותם במפעל ללא הגבלה.

כפי שנכתב בפסיקת בית המשפט העליון, העובדים לא אשמים בכשלי ההנהלה, אך גם אם בית המשפט יבטל את הפיטורים כעת, להנהלה פתוחה הדרך לשוב ולפטר אותם כעבור זמן קצר, על בסיס אותם תנאים יסודיים, ותוך הקפדה יתרה על הליך תקין, תוך התקדמות מעשית בחיסול מתקני הייצור עצמם.

אתמול העיד גם שלמה כץ, מנהל מחוז צפון במשרד להגנת הסביבה, שחיזק את גרסת התביעה לפיה המפעל לא נסגר. לדבריו, החלטה על סגירת מפעל כזה מחייבת הודעה מראש והזמנת עריכת סקר קרקע, ובעקבותיו הנחיות לניקוי הקרקע, "אף אם החברה ממשיכה להחזיק במקרקעין". על פי עדותו, הודעה מסוג זה לא התקבלה, מה שאומר שמבחינת הרגולטור, המפעל ממשיך לפעול באותה המתכונת.

העדים הבאים מטעם התביעה דווקא הציגו גרסאות שסתרו טיעונים מרכזים שלה עצמה. מנכ"ל עיריית חיפה, גדי מרגלית, תמה, בצדק רב, על עודף היחס לו זוכה חיפה כימיקלים ויחסה כלפי עובדיה. אך למרות ההגיון הרב בדבריו, אין הם נושאים משמעות משפטית בתיק הזה.

בא כוח ההגנה, עו"ד עמי שחר, ניסה להתנגד להפניית השאלה "האם המפעל סגור" למרגלית, בטענה שזו מחלוקת שבה על בית המשפט להכריע, ואף לא לשמוע את עמדת העד. לאורך כל הדרך, טענה עו"ד פעיל שהמפעל אינו סגור ואף אינו עומד להיסגר והצליחה להציג ראיות משמעותיות לכך. השופט קוגן אישר את השאלה, אך דווקא מרגלית העיד ש"חד משמעית המפעל סגור".

מרגלית גם הודה שהעירייה מתנגדת לכל כניסה של אנייה, בהסתייגות קלה – שאם יוצגו ראיות ברורות שהאנייה לא מסוכנת, העירייה תשנה את דעתה. אמירה זו גם מבטאת פקפוק גלוי בסמכות של המשרד להגנת הסביבה, שאכן בחן וקבע שהאנייה היא סיכון נסבל, וגם תומכת בטענת ההגנה שאין אפליה מבחירה בין המפעל בדרום – שאמור לחזור לייצר, לבין המפעל  בצפון – שאמור להיסגר, אלא שיש למפעל הדרומי רוח גבית מהרגולציה, כשבצפון המצב הפוך.

ברמה המשפטית, נראה שהחברה צודקת בקביעה הזו, והשופט קוגן הגיש שוב ושוב את נקודת המוצא – רק העירייה יכולה להיות מחויבת לשנות עמדה בתרחיש מסוים, ואילו בעל עסק פרטי יכול לפגוע בעסק של עצמו לפי רצונו.

על דבריו של מרגלית, לפיהם העירייה מעוניינת למצוא פתרון למשבר, אמר לו השופט קוגן כי "אני מבחין בין דיבורים לפעולה. אתה באמת לא רוצה את הוועדה, אתה באמת לא רוצה פתרון".

התרגיל נגד העירייה

בהסתכלות שאינה משפטית, החברה "חפרה" לעצמה את ה"בור" לתוכו נפלה – היא הפעילה את מיכל האמוניה הגדול כמיכל תפעולי, אף שהוא מיכל אחסון, והמנכ"ל הודה מעל דוכן העדים, מה שפורסם באתר זה פעמים רבות – לחברה יש בעיית אחסון תפעולי במפעל הצפוני, שאין לה פתרון פשוט.

למעשה, בעיה זו גם עלולה לטרפד את התכניות לבנות מקשר ימי לקליטת אמוניה מאניות רחוק מהחוף, כפי שהציעה החברה וכפי שאימצה הממשלה. ללא צירוף של מיכלי אחסון, ומיכלים תפעוליים בגודל מספיק, גם  אפשרות זו תישאר בגדר תיאוריה.

בניגוד לשכל הישר, אך לכאורה בהתאם לחוק, החברה מתכוונת להתעקש לפרוק אמוניה מאניות בנמל חיפה, אך האמוניה כלל לא תשמש את המפעל בחיפה, אלא תובל כל הדרך עד למישור רותם בנגב, "כי רק בחיפה יש תשתית לקליטת אמוניה", העיד המנכ"ל שחר.

בתרחיש זה, העירייה גם תספוג את מה שהגדירה כ"סיכון לאוכלוסיה", גם לא תגן על הפרנסה של תושבי חיפה והסביבה בחברה, וגם תאבד חלק מתשלומי המס המגיעים לה. שחר העיד כי בחברה מעריכים שהעירייה תפנה לבית המשפט נגד כניסת האנייה, מה שיגרור עיכוב של כמה חודשים, אך בתקופה זו המפעל הדרומי יופעל בהיקף חלקי עם איזוטנקים, ויעבור להיקף מלא לכשתיכנס האנייה.

שחר הצהיר ש"המפעל בצפון לא יפעל על איזוטנקים. לא עכשיו, ולא בטווח הארוך", והסביר כיצד כושר הקליטה הנוכחי של ישראל הוא מאה איזוטנקים בשבוע, במקרה הטוב ביותר, וגם לו יקבל את כל האספקה רק אליו, זה מספיק רק לתפוקה חלקית של מפעל אחד – המפעל בדרום.

נדב שחר מנכ"ל חיפה כימיקלים בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, אוגוסט 2017 (צילום: ארז רביב).

שחר לא הכחיש ישירות שזו בחירה של ההנהלה ולא אילוץ, אך תיאר נסיבות ברות משקל להעדפה זו – אישורים עדיפים מבחינה רגולטורית, כושר אחסון תפעולי גדול פי 5, אפשרות נוחה להתרחבות, אופק אספקת אמוניה ממפעל אמוניה שיקום בעתיד וניתן להוסיף גם את מה שלא ציין – ריחוק מריכוזי אוכלוסייה.

חוסר המוצא של העובדים

לטענת עו"ד פעיל, ההנהלה פשוט רוצה להיפטר מארגון העובדים בצפון. האבסורד הוא, שגם אם תוכיח שההנהלה יצרה בעצמה את הנסיבות שמקשות על הפעלתו מחדש – ובמשפט הוצגו מגוון ראיות לכך – וגם אם תוכיח שההנהלה לא מעוניינת בארגון העובדים "כוח לעובדים", אין בכך כדי לשנות את הנסיבות עצמן.

נראה שהדרך פתוחה בפניה לסעד נרחב מהסוג של פיצוי על כשלי ההנהלה – כך גם נכתב בפסיקת בית המשפט העליון – אך לא לסעד של המשך העסקה לתקופה לא מוגבלת.

רק לו מדינת ישראל הייתה רואה בתעשייה זו בצפון כיעד, הייתה בוחרת לעצב מדיניות מתערבת, לפיה באמצעות תמריצים כלכליים או באיומי הלאמה ואף הלאמה בפועל, הייתה מחזירה את המפעל לידיה, מגלה את כל נתוניו ומסדירה את כל המחלוקות לגביו ואז עושה הכל כדי להחזירו לייצור. מדיניות זו כיום היא דמיונית לחלוטין בעידן ההפרטה, והשופט קוגן חזר שוב ושוב לאורך הדיון על המשמעות של היותה של חיפה כימיקלים חברה פרטית (וזרה).

בנורמות של שוק העבודה בישראל, כפיית העסקה כצעד נגדי לפיטורים שרירותיים, רלוונטית רק במקרים בהם העבודה אכן קיימת או ליחידים שהם חושפי שחיתויות. במקרה זה, ההנהלה כשלה בשימור עבודת הייצור עצמה, וכעת היא מעדיפה לחדש אותה במקום אחר. אולי ניתן לחייב אותה לשלם באופן כלשהו על כשליה, אך לא לכפות עליה להעסיק עובדים כאשר קווי הייצור שלהם נסגרו לזמן ארוך. מהדיונים בבית המשפט ברור שלא החברה סגרה אותם בכוונה, אלא לכל היותר לא עשתה כל שביכולתה כדי למנוע זאת, או כדי לחדש את הייצור תוך זמן סביר.

העדות של פרופסור קינן

פרופסור אהוד קינן הוא הרוח החיה מאחורי דוח המדענים, שהוביל לעתירה של עיריית חיפה לבין הדין לעניינים מקומיים. עתירה זו יצרה כדור שלג משפטי, אליו לא נערכה חיפה כימיקלים כראוי, והצליחה רק לדחות את הגזירה.

בסופו של דבר, כל ערעוריה נדחו וכל הערכאות הצדיקו את קביעתה של השופטת ג'אדה בסול שיש לסגור את מיכל האמוניה בשל הסיכון שהוא נושא לאוכלוסיה. ההישג הציבורי והמשפטי של הדוח, כולל את העובדה שאין בו הערכת סיכונים מקצועית והוא הצליח השפיע על ההחלטות המשפטיות, וכל זאת כשלא ידוע על שום דליפה שהתרחשה אי פעם מהמיכל.

השיקול שהנחה את ההחלטה היה "זהירות מונעת", והדוח אכן סיפק רקע תיאורטי תומך לאפשרות שפריצות של המיכל יכולות להתרחש ללא התראה מוקדמת במגוון של נסיבות וכן מגרעות שונות של המיכל הקיים בחיפה.

ראש עירית חיפה יונה יהב ויו"ר ועדת המומחים פרופ' אהוד קינן במסיבת עיתונאים. צילום: ראובן כהן, דוברות עיריית חיפה

קינן התיימר להיות הרבה יותר מכך – לדעת מידע רב על חיפה כימיקלים ועובדיה ממקורות אותם לא הסכים לחשוף. בעדותו אתמול, טען כי "העובדים בצפון ותיקים יותר, חדשניים יותר", כדי לנסות להציג תימוכין חדשים לכך שסגירת המפעל הצפוני היא פיקטיבית, בתוספת שהמפעל בדרום אינו "מפעל אחות", אלא "מפעל בת" שתלוי במפעל הצפוני.

לדבר ראשון נודע, ממקורות נוספים, שבמפעל הצפוני באמת מיוצרים המוצרים הרווחיים יותר של החברה, כפי שטען קינן. אך בחקירה הנגדית של עו"ד שחר, לא ידע קינן להסביר מהיכן הוא מתיימר לדעת פרטים מדויקים על פרופיל עובדי החברה, או על כך שלחברה יש לכאורה 220 איזוטנקים, בעוד היא עצמה טענה שלשום ל-130, ואתמול ל-146. עו"ד פעיל תקפה את הפער בין הגרסאות של החברה, אך החברה לפחות הגישה מסמכים שמעידים על תקפות אחת הגרסאות. קינן טען ל-220, אך לא הצליח לבסס טענה זו בשום מסמך או בחשיפת מקור אנושי מוסמך. גם אם קינן צודק, ברמה המשפטית עדותו נראתה לא אמינה.

טראמפ מפר את חובת הסודיות שהוא עצמו ביקש

דרמה קטנה התרחשה כשנשאל קינן, ע"י עו"ד שחר, אם נפגש עם ג'ולס טראמפ בבית ביתו של טראמפ, סאשה, ברעננה. בתחילה, קינן סירב להתייחס לשאלה, והסביר כי הוא התחייב לסודיות בנושא זה.

סאשה טראמפ, שנכחה באולם, סיפרה כי "קינן יזם פגישה עם אבי ובה ניסה לשכנע אותו לסגור את המפעל בצפון, ולהעביר את כל הפעילות העסקית לנגב", בסתירה גמורה, לכאורה, לטענת קינן ש"לא ניתן לסגור את הצפון".

תחת לחץ מהשופט, הסביר קינן כי הבטחתו לסודיות התבקשה על ידי לא אחר מג'ולס טראמפ בעצמו. כשטען עו"ד שחר כי קינן לא חתם על שום התחייבות לסודיות, הוא אפשר לקינן לזכות בחזרה בכבודו. הפרופסור שלף הודעת דוא"ל מג'ולס טראמפ, המבקשת שכל פגישותיהם ישמרו בסוד וכל רצון לדבר עליהן מחייב הסכמה בכתב. (נוסח מקורי: " As agreed any conversations that we have either now or in the future will be kept totally confidential and off The record unless otherwise agreed in writing" -)

ג'ולס טראמפ (מימין) ורון אירמאי, בהפסקה מדיוני בית הדין, 28.9.2017 (צילום: ארז רביב)

למעשה, טראמפ הפר את ההסכמה הזו כדי לערער את אמינותו של קינן כעד. קינן הדגיש כי כל מאבקיו נגד מיכל האמוניה לא היו כרוכים בשום תשלום שכר, ושום טובת הנאה מאף גוף. יתרה מכך, הרעיון של העברת כל הפעילות לנגב הוא עצה עסקית הגיונית בעבור חיפה כימיקלים. לדבר ראשון נודע על מספר לא מבוטל של גורמים בתעשייה הכימית, הסבורים כי בסופו של דבר החברה תיאלץ לעשות זאת, ואף כדאי לה להקדים את המעבר. גם טראמפ עצמו אמר בעבר לדבר ראשון, שהוא לא מתנגד לכך עקרונית, אך אינו מעוניין לממן את המעבר.

בתטם הדיון, אמר קינן לדבר ראשון, כי לא בכך עסקה הפגישה, ושהוא מנסה לעזור לעובדים ככל שהוא יכול. העובדים שהיו באולם הפגינו עוינות כלפי קינן, הן משום עצם הרעיון שהוא מתגייס למענם במשפט, מבלי שידוע לאיש על פגישותיו עם בעל החברה טראמפ, והן מעצם האפשרות שקינן יעץ לבעלים לסגור את המפעל, כשלאורך כל הדיון המשפטי ניסה השופט למצוא נתיב כלשהו שיאפשר את המשך פעולתו.

גם עו"ד פעיל לא ידעה על פגישות אלו של העד שהיא בחרה להעלות לדוכן, וטראמפ ניצל זאת וסיפר על כך לעורך דינו שחשף את הפגישות הללו. למרות התנהגות זו מצד טראמפ, הנזק לתביעה נעשה, והשופט קוגן רמז מספר פעמים שיתקשה להעניק משקל לעדותו של קינן. טראמפ עצמו לא רצה להגיב, אך ניכר כי היה מרוצה מאוד מהחקירה הנגדית של שניהל שחר.

ההגנה מלאה בחורים ובכל זאת היא יכולה להשיג את מבוקשה

על פי העדויות עד כה, נראה כי לא תתקשה התביעה להוכיח שההחלטה, לכאורה, לסגור את שני המפעלים, הייתה לא הרבה יותר מהודעה לתקשורת. עו"ד פעיל אמרה לדבר ראשון בתום הדיון, כי "עדויות חיפה כימיקלים המשיכו לקרוס גם היום. המנכ"ל לא הצליח להעיד שאופן שבעיני תומך אפילו במשפט שהם כתבו. ברור שבעצם המפעל הזה לא נסגר. זו נקמה בעובדים ואולי גם נקמה בעיריית חיפה. אני מקווה שהליך הפיטורים יבוטל, ובלי קשר לבין הדין, הנהלת המפעל והעירייה יגיעו ביניהם להסכמה". על קינן, אמרה פעיל כי "אני רואה זאת לזכותו שהוא שמר על סודיות שהיה מחויב בה ולא סיפר אפילו לי על הנושא".

למרות האופטימיות המופגנת, ייתכן שפעיל פשוט טועה. למרות ה"חורים" והסתירות, מדברי ההגנה ניתן להסיק כמה מסקנות בעלות משקל – ראשית, ההבדל הלוגיסטי והכלכלי בין יבוא באנייה לבין איזוטנקים אינו זניח בתנאי הרגולציה הנוכחיים. שנית, גם הישג משפטי של היענות מוחלטת לתביעה – ביטול החלטת הפיטורים, עלול להפוך לדחייה בלבד.

עובדי חיפה כימיקלים צפון מתבצרים בפתח המפעל (צילום: אור אשכנזי)

ההנהלה התעקשה על זכותה לפטר את כל העובדים, תוך שמירת הנכסים בידיה – הציוד, החומרים, המתקנים והקרקע, ואף התאגיד של החברה עצמה. כך העובדים הם בסך הכל נגזרת של היות המפעל מייצר או לא, ולא מי שעבודתם אפשרה לחברה להרוויח מיליארדים, כאשר הנתח שלהם בעוגה איננו גבוה כלל.

במקביל, ההפסדים של החברה עשויים לשרת אותה כנכס מס. זו שיטה שדומה במקצת למה שמכונה בארה"ב "קפיטליזם של אוכלי נבלות" (Vulture capitalism). אחת העדויות החותכות לכך הוצגה שלשום בחקירה של סמנכ"ל התפעול עמיחי זיידר. אחרי חקירה קפדנית של עו"ד פעיל, שאל אותו עו"ד קליין, בא כוח עיריית חיפה,  עד מתי תמשיך החברה להגיש בקשות להיתרים רגולטוריים מהעירייה, בקשות מיותרות, אם המפעל באמת נסגר. זיידר השיב שהם ימשיכו לנסות לגרום לעירייה לשנות את גישתה, ולהסכים לכניסה של אניית אמוניה. כשנשאל עד מתי, השיב "ברגע שמפטרים את העובדים זה נגמר".

קשה לחלץ את ההיגיון מאמירה זו. ייתכן בי בכך פתח זיידר פתח לבסס את הטענה שפיטורי העובדים הם מטרה בפני עצמה, ולא כגרסת ההנהלה – החלטה מחויבת המציאות ומוצא אחרון. בהתחשב בעובדה שאין על הפרק חלופה אחרת לבעלי החברה, ספק אם גילוי זה ינחם את העובדים.