מאז שאני זוכר את עצמי קורא שירה, קראתי את חיים גורי. נסערתי מהשפה הכל כך ישראלית-עברית-יהודית ב"ירושה", הרגשתי שעכשיו תורי כשאמר בראיון איתו ש"עכשיו תורכם", כאבתי מאד את החלופה ב"עיבל", ונפעמתי מעוצמות ההזדהות והכאב ב"עד עלות השחר", ובעיקר בהקדמה המבטאת את אחד מנתיבי חייו, אליו נחשף בשליחותו לאירופה ב-1947 ולמפגש שלו עם העם היהודי אחרי השואה – "אל האח הלא ידוע".

לפני מספר שנים זכיתי להיפגש איתו, ועם אשתו עליזה (או כפי שהוא היה מכנה אותה -עליקה) בביתם בירושלים. הבנתי עקשנות מהי כשהייתי צריך לטפס שלוש או ארבע קומות ללא מעלית, וחשבתי עליהם מטפסים גם הם, בגילם המתקדם,מספר פעמים בכל יום.

שוחחנו על שירה בכלל, וגם על שירים שכתבתי. במיוחד זכורה לי אמירתו ש"שירה טובה מבטאת את המכאיב ואת ההיעדר". זכיתי לקבל את הערותיו וחידודיו, וגם את דרישתו: "אתה צריך לכתוב יותר". לצערי טרם מילאתי דרישה זו, בעוד הוא לא הפסיק לכתוב.

בשנת 2013 כתבתי שיר, המבקש להתכתב ולשוחח עם הכאב אותו ביטא  במחזור השירים עיבל. כאב שהרגשתי, שעל אף מרחק הדורות והשנים, הוא גם הכאב שלי. לשיר קראתי "בטרם קיץ", והוא מתכתב במיוחד עם שיר מספר 72 במחזור. מצרף את שניהם כאן.

72/ חיים גורי

כִּמְעַט כָּל הַפָּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת נִשְׁחֲטוּ.
מַה נַּעֲשֶׂה.
אוּלַי נִפְנֶה אֶל גְּדוֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה,
הָאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה.
אוּלַי נַבְרִיחַ כַּמָּה מֵהֶן מִמִּזְרָח,
מֵהָע'וֹר שֶׁמֵּעֵבֶר לַגְּבוּל.
אוּלַי נְבַקֵּשׁ פֶּסֶק-זְמַן.
אוּלַי תוֹמַרְקִין יָקִים בְּיָדָיו הַקָּשׁוֹת
אַנְדַּרְטָה לְזִכְרָן הַיָּקָר –
בַּרְזֶל מְעֻרְגָּל, מִזְדַּקֵּר עַל רֶכֶס קַשּׁוּב,
מוּל מוֹאָב.

קָשֶׁה לִי אִישִׁית לְלֹא הַפָּרוֹת הָאֵלֶּה.
שָׁנִים עַל שָׁנִים רָעִיתִי אוֹתָן.
אֲנִי הוֹלֵךְ וְנַעֲשֶׂה דּוֹמֶה לִמְתוּשֶׁלַח,
לְעוֹד פָּרָה קְדוֹשָׁה שֶׁנִּשְׁחֲטָה.

**

בטרם קיץ / צור וילמן

  לחיים גורי

אוּלַי גַּם בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ שָׁחֲטוּ אֶת הַפָּרוֹת
אֶפְשָׁר עוֹד לִשְׁתֹּל?
וּמִי יוֹדֵעַ מָה יִצְמַח
בָּאָרֶץ הָרְווּיָה הַזֹּאת.
אֵין הַבְטָחוֹת עִם שַׁחַר,
עַל אַף רֹב כְּזָבִים וְאַכְזָבוֹת.
וּבִכְלָל לֹא כֻּלָּן נִשְׁחֲטוּ –
חֶלְקָן מֵתוּ בְּעֶצֶב, כִּלְאַחַר אָסִיף.

סִפּוּר חַיַּי הוֹלֵךְ וְנִרְקָם מִן הַכְּאֵבִים
שֶׁהָיִיתָ מוּכָן לַחְלֹק,
רַבִּים פָּגְעוּ גַּם בִּי,

אֲנִי עָיֵיף, אֲבָל עוֹד כָּאן.
וַעֲדַיִן, יֵשׁ מִי שֶׁחָשׁ כְּאֵב
אַף כִּי לִפְעָמִים נוֹתָר רַק צֵל
בַּרְזֶל הוֹפֵךְ חָלוּד בְּצַד הַדֶּרֶךְ,
חוּם־אֲדַמְדַּם שֶׁל אָבָק וּזְמַן.

קָשֶׁה גַּם לִי לְלֹא הַפָּרוֹת הָאֵלֶּה
שֶׁאֶת הֵעָדְרָן קִבַּלְתִּי בִּירֻשָּׁה,
אֲבָל גַּם בְּבִקְעַת הַיַּרְדֵּן עוֹד יֵשׁ יָרֹק בָּאָבִיב
בְּטֶרֶם קַיִץ.

**

נוח על מכבך בשלום, רץ המרחקים הארוכים!