"לישראל ורואנדה יש הסכם סודי – לנו צריך להיות הסכם גלוי, תחזיקו את הידיים!", קורא במיקרופון מוטסים עלי, פליט מדארפור, "אנחנו מתחייבים לתמוך ולהגן אחד על השני, לתמוך ולהגן", והקהל, אפריקאים וישראלים משלבים ידיים וצועקים. ההפגנה היום (רביעי) של מסתתני המקלט מול שגרירות רואנדה בישראל, הממוקמת בהרצליה, היתה מופע מרשים של פעולה אזרחית המתנגדת לגירוש. המסרים, אלו על השלטים, אלו שנאמרו על הבמה, ואלו שאמרו האנשים והפעילים בשיחות אחד על אחד אינם חדשים – אם כי ניכר היה שמנטרת ההשוואה לשואת העם היהודי ירדה מהפרק בשלב זה.

כמה אלפי הגברים, מעט הנשים וכמה עשרות הפעילים הישראלים, שנכחו בהפגנה משוכנעים שההסכם עם המדינה השלישית, אם קיים כזה, אינו מספק וכי קיים חשש ממשי לחייהם של מי שיורחקו. המדינה קנתה לעצמה ובצדק את חוסר האמון כי תעשה הכל, ואפילו הרבה, כדי לשמור על חייהם וכבודם. נראה שדבריה אמש של סגנית שר החוץ חוטובלי לא עשו טוב שבר הזה שבין המדינה לאזרחיה ונתיניה.

מפגינים מול שגרירות רואנדה, 7 בפברואר 2018 (צילם: יהל פרג')

ראובן אברג'יל, מוותיקי הפנתרים השחורים, שיודע דבר או שנים על סיבובים שהמדינה עושה על חשבון אוכלוסיות מוחלשות, הגיע לתמוך: "האנשים האלה, אומרים עליהם שהם אנסים, גנבים – בדיוק מה שאמרו על העולים היהודים מצפון אפריקה. עושים להם דמוניזציה. והכל בעבור מה? בצע כסף. רק כסף. יש מנגנון משומן של דלת מסתובבת, למה לא להכשיר את האנשים האלו לעבודה? רק כסף. ההסכם עם אוגנדה חסוי, וכשהדברים חסויים זה מחשיד, השלטון הזה הוא שלטון מסתנן".

"כל אזרח בישראל צריך לתמוך, צריך להרים את קולו, ולעמוד לצד קבוצת האנשים הנרדפים ביותר" הוסיף, "הסיפור שלהם לא נגמר, מכל מקום מגרשים אותם, כי העולם הלבן יש לו בעיה של ראייה – הוא לא מטפל בקטרקט צבעים שלו. אני עיוור צבעים, אני רואה רק בני אדם, ואני לא אתן את ידי למה שעלול לקרות לאנשים האלו. נגן עליהם בגופנו. נעזור ונשמור גם על דרום תל אביב".

ראובן אברג'יל בהפגנה מול שגרירות רואנדה בהרצליה, 7 בפברואר 2018 (צילום: יהל פרג')

שישאי

שישאי מאריתריאה, השוהה במתקן חולות, הגיע להפגין ויחזור היום לחולות. "אני קורא למקום הזה כלא חולות, למרות שיש אנשים שחושבים שזה בית מלון" אומר שישאי. "באתי היום כי ישראל מסכנת את חיינו, רואנדה תקלוט אותנו בעבור 5,000 דולר אבל לא יהיו לנו שם זכויות אדם".

כשאני מקשה, ואומר שבית המשפט העליון מבטיח שהחיים במדינה אליה יועברו בטוחים עבורם שישאי צוחק, "אני יודע שישראל משקרת, לא רק חושב ככה. יש אנשים שהבטיחו להם ושיקרו. משאירים אותך בלי טפסים, רודפים אחריך מרביצים לך, גונבים. אך אחד שהלך לשם לא נשאר ברואנדה. אנחנו מבקשים מעמד פליט, לא להיות עשירים. מישהו רוצה להיות פליט?"

אני שואל את שישאי מה לגבי בקשת מקלט, "הגשתי בקשה אבל דחו אותה" הוא אומר. אני מציע את האפשרות שאולי הוא באמת לא פליט לפי ההגדרות, "המראיינת לא רצתה לשמוע את הסיפור שלי. הייתה קצרה. התווכחה איתי. איך אנשים שבישראל היו מסתננים ומהגרי עבודה בעולם מוכרים כפליטים? יש לי מסר אחד לממשלה, אתה תגיד להם – אל תשקרו".

מחמד עמר, מחזיק את תמונתו של חברו סלאח, שנרצח בסודן, הפגנה מול שגרירות רואנדה בהרצליה, 7 בפברואר 2018 (צילום: יהל פרג')

כמו רבים בהפגנה, גם מוחמד עמר מסודן, החזיק בהפגנה תמונה של חברו שנרצח לאחר שהורחק ברצון. "זה סלאח, הוא גורש מרצון ב-2014 לאריתריאה" מספר עמר, "הוא ברח לסודן, רצה לחזור הביתה, ושם נרצח".

גילי וערן

בין המפגינים ניתן היה לראות גם את גיל וערן, תלמידי י"א וי"ב מרמת גן, שנשאו תמונה גדולה של ישעיהו לייבוביץ'. כשאני שואל אותם איך לייבוביץ' קשור לנושא, עונה ערן, "הוא היה הראשון שדיבר על היודו-נאצים, שעם של פליטים שמגיע לארץ משלו ומתבסס יכול להפוך לפושע." כשאני שואל אם הם חושבים שמדינת ישראל נאצית הם נחרדים, "לא, ממש לא, אנחנו רחוקים משם" משיב גיל. "אנחנו רוצים להזהיר מלהגיע למקומות כאלו", אומר ערן, "התפקיד שלנו הוא לתת לאנשים האלו מקלט, לא לכל אפריקה, למי שפה עכשיו."

גילי וערן מרמת גן, בהפגנה מול שגרירות רואנדה בהרצליה, 7 בפברואר 2018 (צילום: יהל פרג')

עלי

עלי, יו"ר הארגון 'המרכז לקידום פליטים אפריקאים' ARDC, ברח מדארפור שבסודן והגיע לישראל ב-2011. "לא ידעתי כלום על ישראל לפני שבאתי, רק במצרים שמעתי עליה. חייתי חמש שנים בתל-אביב, עבדתי בכל העבודות האפשריות. בחולות הייתי שנה, בדיוק כששינו את החוק, ומשם עברתי  לחיפה.

הגענו לכאן כדי להעביר לשגריר רואנדה מסר – אנחנו מאפריקה, אנחנו אוהבים אותה, היא בדם שלנו, אבל בלי הסכם ברור עם רואנדה אנחנו לא יכולים לחזור אליה. ישראל אומרתי לי 'לך', אני רוצה ללכת! יש לי בישראל כבר הרבה חברים, אבל המשפחה והלב שלי באפריקה.

עלי יו"ר ארגון המרכז לקידום פלטים אפריקאים בהפגנה מול שגרירות רואנדה בהרצליה, 7 בפברואר 2018 (צילום: יהל פרג')

עלי לא מאמין שיש דארפורים שקיבלו מעמד פליט, מעבר להגנה הקבוצתית בצילה הם חוסים. "אני 7 שנים בישראל – כל חודשיים אני צריך לחדש את הויזה שלי, אפילו מוטסים עלי, שהוא היחיד שאני מכיר שקיבל רשמית מעמד של פליט, שהמדינה אומרת שהוא פליט, צריך כל שנה לחדש את הויזה שלו. הכל לא ברור. אני מכיר את כל הקהילה הדארפורית בארץ – אין אחד שהמצב שלו שונה. שיבוא אפילו נתניהו יגיד לי שאני טועה."

"אני לא רואה עתיד לסודנים, דארפורים ואריתראים בישראל. אין לנו פה כבוד. הוא הלך. מה לא אמרו עלינו? שאנחנו עבדים, סרטן אנסים. הפנים שלנו מסומנות. ומי שאמר עכשיו הוא בממשלה. זה לא הישראלים, מהישראלים אף פעם לא אמרו לי 'כושי'. אם עושים בעיות צריך לטפל בזה, בן אדם אחד, לא כולם.

"לא בחרנו לחיות בדרום ת"א, זה הממשלה שמה אותנו שם. נתנו כרטיס נסיעה לכיוון אחד. כשהגעתי למרכזית הסתובבתי יום שלם בבניין הענק הזה, אני מדארפור, לא מכיר את הדברים האלו. יש אנשים שצריכים להיות פה, לפחות בינתיים, עד שיהיה שלום במדינה שלהם. כשזה יהיה אחזור למדינה שלי", אומר עלי ונראה שהוא מתכוון לזה בלב שלם, "אבל עד אז אני רוצה לחיות בכבוד".

החודשיים הבאים, עד לתחילת אפריל, הזמן אותו קבעה המדינה כיעד לתחילת ההרחקה מרצון, יהיו עמוסים באירועים הפגנות בעד ונגד, מניפולציות וספינים, מכל כיוון. הנאומים בהפגנה היום נגמרו כולם בהבטחה שהגירוש יעצר, וכל אחד מהאפריקאים שדיברו הקפיד להודות לישראלים שהגיעו לתמוך, "אנחנו עוברים זמנים קשים אבל מרגישים את התמיכה של החברה הישראלית, וזה מחזק" אמר מוטסים. אברג'יל שקשה לחשוד בו שאינו רגיש וער למצוקתם של תושבי דרום ת"א, אמר, "לא צריך מקום לאנשים על האדמה, צריך מקום בלב".

זאת מדינת היהודים, הזכיר שם הרחוב שההפגנה חסתה בצילו, לא נראה שאף אחד מהמשתתפים בהפגנה היום שכח את זה, השאלה היא אם היא זוכרת.

הפגנה מול שגרירות רואנדה בהרצליה (צילום: יהל פרג')