בעשרים השנים האחרונות זו הייתה עסקה ברורה ומשתלמת לכל הצדדים – מדינות אירופה אוספת וממיינות את הפסולת שלהן, מייצאות את רובה לסין, שם היא נהפכת לחומר גלם ממוחזר שחוזר למערב כאריזות של מוצרי צריכה חדשים. בשנת 2016 עיבדה סין כ-7.3 מיליון טון זבל, כמחצית מפסולת הנייר, המתכת והפלסטיק העולמית. כך יכולה סין לייצר בעלות נמוכה ולמכור בזול, ומדינות המערב נפטרות מפסולת מזהמת ורעילה – מהלך שמסייע להן לתחזק תדמית נקייה ו'ירוקה'. אולם כחלק מתכנית הגדר הירוקה ומאבקה ב'זבל הזר', החליטה סין להפסיק להיות 'פח הזבל של העולם', ומתחילת 2018 אוסרת סין על ייבוא פסולת למחזור למדינה, כחלק מהמאבק בזבל הזר, ופסולת הפלסטיק והנייר.

ב-20 ביולי 2017 הודיעה סין לארגון הסחר העולמי כי החל מ-1 בינואר 2018 ייאסר הייבוא של 24 סוגים של חומרים בניהם סוגים שונים של נייר ופלסטיק בין היתר מסוג PET הנפוץ בבקבוקי שתייה למיחזור במדינה. "כמויות גדולות של זבל ואפילו פסולת מסוכנת מעורבבות בתוך הפסולת שאנחנו יכולים להשתמש בה כחומר גלם", נאמר בהודעה שנשלחה מבייג'ינג לארגון הסחר העולמי. "הדבר הזה מזהם את הסביבה בסין באופן רציני", נחתם בהודעה.

הפחתת השימוש במוצרים לא מתכלים? הטלות מיסים על מוצרי פלסטיק? חיזוק תעשיית המחזור המקומית? אלה אולי נראים כמו פתרונות לגיטימיים להתמודדות עם האיסור החדש, אך נראה שמדינות המערב מעדיפות להרחיק את הפסולת שמייצרים אזרחיהן הרחק מעיניהם, לשמר את הסדר הקיים ולחפש אחר מדינת עולם שלישי חדשה 'להעלים' בה את הזבל שלהן.

מרכז הפרדה, איסוף פסולת למיחזור (צילום: חן לאופולד/ פלאש 90)

בעוד חברות המיחזור באירופה וארה"ב מחפשות את המדינה הבאה שתהיה מוכנה לקבל את הזבל שלהן, נוקטות בשיטות טיפול בפסולת בעייתיות כמו הטמנה ושריפה, וכמעט ואף לא מדבר על שינויים בהרגלי הצריכה, וההשפעה העמוקה שיש לעולם הפלסטיק שעטפנו את עצמנו בתוכו על הסביבה שלנו.

ההשלכות

החרם הסיני כבר נותן אותותיו באתרי איסוף הפסולת ברחבי אירופה ובצפון אמריקה שעולים כעת על גדותיהם. "כל מרכזי המיון סתומים, והמלאי שלנו חורג מהכמות המותרת", אמר פסקל ג'נביב מפדרציית חברות המיחזור הצרפתיות לאתר 'פוליטיקו'. "כרגע אחרי השיא של חג המולד יש לנו הרבה נייר, ואף אופציית ייצוא, כל המפעלים האירופאים מלאים", התלונן ג'נביב.

שרון האולנד, מנהלת שירותי הפסולת והמחזור של קלגרי שבקנדה, אמרה כבר ב-11 בינואר ל'ניו יורק טיימס' שכ-5,000 טון של פסולת נצברו עד כה במחסנים, במכולות ובסככות אחסון. "החומרים האלה ניתנים למכירה, לכן נאחסן אותם כמה שאפשר, ונמנף את האפשרויות שלנו משם". עד האיסור הסיני, ייצאה קלגרי 50 אחוזים מפסולת הפלסטיק שלה ו-100 אחוזים מפסולת הנייר המעורבב שלה, לסין. גם בארץ מפעל 'אביב תעשיות מחזור בע"מ', המפעל היחידי למחזור בקבוקי פלסטיק הממוקם ברמת חובב, נמצא בקשיים כלכליים עקב ייצוא מאסיבי של בקבוקי פלסטיק לטורקיה.

מתקן מחזור בקבוקי פלסטיק (צילום: Opachevsky Irina / Shutterstock).

על פי נתוני הלשכה הבינלאומית למיחזור נראה כי מדינות דרום מזרח אסיה הן 'הנהנות' מההפקר הסיני. וייטנאם הגדילה את ייבוא הפסולת שלה מ-333,848 טון ב-2016 ל550,000 טון ב-2017. מלזיה עלתה ל-450,000 טון כשב-2016 ייבאה 287,600 טון. ואילו אינדונזיה ייבאה לתחומה 200 אלף ב-2017 ותאילנד 100 אלף.

בנוסף לפסולת המערבית, מדינות אלה מתמודדות גם עם הפסולת שמייצרים אזרחיהן – בוייטנאם למשל, צריכת הפלסטיק למשק בית מגיעה לכ-45 קילו בשנה. אינדונזיה היא מזהמת הפלסטיק השנייה בגודלה בעולם לפי נתוני מכון המחקר Jambeck עם 3.2 מיליון טון פלסטיק הנשפכים לאוקיאנוס מדי שנה.

אז מה בכל זאת חסר?

נדמה כי אחד מהדברים שחסרים בשיח כיום, הוא חלקה של הצריכה הפרטית וצמצום השימוש בפלסטיק בחיי היומיום. בעולם בו רוב המוצרים עשויים מפלסטיק או באים ארוזים בו. חוסר השיח על בנושא מודגש במיוחד לאור העובדה שבחלק מהמקרים הפתרון הוא יחסית פשוט וכולל פשוט החלפת מוצר הצריכה מפלסטיק חד פעמי למגוון חומרים רב פעמיים או מתכלים, כגון שימוש בשקיות בד לסופר במקום ניילון, שימוש בכלים רב פעמיים במקום חד פעמיים או הפחתת השימוש בשקיות שעל פי הערכות, אמריקאי ממוצע צורך כ-600 כאלה בשנה, שבמקרה הזה הפתרון אפילו פשוט עוד יותר.

על פי דיווח בבלומברג מה-10 בינואר האיחוד האירופאי שוקל להשית מס על שקיות ואריזות פלסטיק, בדומה לחוק השקיות בישראל שנוחל הצלחה בהפחתת השימוש בשקיות פלסטיק בסופרים. לפי הדיווח, בין השיקולים ישנו החרם הסיני והפחתת הזיהום באוקיינוס, זאת בנוסף לצורך למלא חוסר בתקציב האיחוד.