6 בפברואר 2008, תשע בבוקר, חדר הוועדה לביקורת המדינה בכנסת. על הפרק – מכירת מפעל הנשק "מגן" מהחברה הממשלתית תע"ש לחברת IWI בבעלות איש העסקים סמי קצב, שנעצר ונחקר השבוע בחשד לפרשיית שוחד בחברת 'מספנות ישראל' שבבעלותו. דו"ח המבקר, שפורסם שלושה חודשים לפני כן, חשף כי המפעל נמכר לקצב כמעט בנזיד עדשים: על אף ששוויו נאמד בכעשרים וחמישה מיליון דולר, הוא נמכר לבסוף ב-2.5 מיליון דולר בלבד – מחיר נמוך אפילו משווי הסחורה שהייתה על המדפים בעת המכירה.

למרות שדו"ח המבקר בחן את התנהלותם של גורמי המדינה בלבד – תע"ש, רשות החברות ומשרד הביטחון – מי שתפס את מרבית תשומת הלב בדיון וריתק את הח"כים היה דווקא קצב, שבא מרצונו החופשי. חברי הוועדה נדהמו לגלות שהמפעל, שרשם הפסדים כבדים לאורך השנים בהם היה בבעלות המדינה, הפך לפתע לרווחי מאוד לאחר מכירתו לחברה של קצב. "אני שואל אותך, איפה הפגם (בניהול של המדינה – א.ר.)?", שאל את קצב יו"ר הוועדה, ח"כ זבולון אורלב, "אם הייתי נותן לך רשות לאייש את רשות החברות, שאתה תנהל אותה עם כל הסמכויות, אז זה לא יהיה המצב ברשות החברות?". קצב ענה לו בפשטות ובישירות – "אתה לא רוצה לתת לי להסתבך עם רשות החברות", אמר, "אני חושב שאני משרת את האינטרסים הציוניים בדרך שלי".

מפעל 'מגן' אינו העסק היחיד שרכש קצב מהמדינה והפך אותו לחברה משגשגת ומניבה. באפריל 1995 הוא היה שותף לרכישת מספנות ישראל – המספנה הפרטית הגדולה בישראל, המפעילה מ-2003 את הנמל הפרטי הראשון במפרץ חיפה. השבוע נעצר קצב ע"י המשטרה, נחקר ושוחרר למעצר בית בגין בחשד למעורבות במתן שוחד בעסקה בה נמכרו שתי ספינות לחיל הים בניגריה במחיר מופקע. העסקה המדוברת נעשתה לפני עשור, ובשלב זה אין לדעת מה החלק שמיוחס לכאורה לקצב ומה מידת מעורבותו. מהמעט שפורסם עד כה בנושא עולה כי מי שהעביר לכאורה את השוחד היה המתווך, מתוך העמלה השמנה בעסקה – כ-7% מערכה. עורך דינו של קצב, ז'ק חן, מסר עם הארכת מעצרו כי "קצב ענה לכל שאלות החוקרים, והוא בטוח כי בתום החקירה יתברר כי הוא התנהל ומתנהל בצורה חוקית, תקינה וראויה".

עד שנעצר, ניתן היה להגדיר את קצב כסיפור הצלחה עסקי. בין אם יתברר כי פעל כשורה ובין אם החשדות נגדו יתבררו כנכונים, סיפורו של האיש שבדרך כלל פועל הרחק מאור הזרקורים יכול ללמד משהו על היחסים המורכבים בין המגזר הציבורי למגזר העסקי בישראל.

איש עסקים מוכשר, הרחק מהעין הציבורית

קצב, יהודי ממוצא עיראקי, נולד בשנת 1946 באבאדן באיראן. ב-1962 עלה לישראל והתגורר בבאר שבע. בצה"ל שירת בחיל התותחנים, פיקד על סוללה, ובמלחמת ששת הימים שימש קצין סיוע ארטילרי בחטיבה 7. לאחר שחרורו עבד בחברת הנשק 'סולתם', ששלחה אותו לאיראן – שם עסק בפיתוח מערכות ארטילריה לצבא האיראני, בימים בהם איראן נשלטה בידי השאה הפרו-מערבי. טרום המהפכה האיראנית ב-1979 שב לישראל. על עבודתו באיראן סירב לפרט באחד הראיונות הבודדים שהעניק לתקשרות בשנת 2010

בספרו "נקודת האל חזור" טוען רונן ברגמן כי קצב הצליח למכור מלאי עצום של כלי נשק לשלטון השאה הפרסי, נשק שלא הציל את משטרו במהפכה ב-1979, אלא דווקא סייע לכוחות המהפכה האיסלמית בהנהגת חומייני, שתפסו את השלטון. מלאי הנשק העצום איפשר לאיראן המהפכנית לעמוד במלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80. את החסכונות שצבר קצב הוא השקיע במפעל עיבוד שבבים בשלומי, אך העסקה המשמעותית הראשונה שעשה הייתה רכישת "מספנות ישראל" לעת הפרטתן.

ה"שקשוקה" של סמי

הסרט "שיטת השקשוקה" חשף בפני חלק רחב מהציבור בישראל את ההתנהלות הבעייתית של המדינה סביב הפרטת חברת הספנות הלאומית "צים" למשפחת עופר. כמעט במקביל אליו, התנהל סיפור הפרטה דומה ומוכר פחות – מכירת החברה הממשלתית "מספנות ישראל". החברה היתה עסק מפסיד במשך מספר שנים רצופות, והפסדים אלו איפשרו לשלושת הרוכשים – סמי קצב, שלמה שמלצר ושלומי פוגל לכוש אותן ב-40 מליון שקל בלבד כשהוצעה למכירה על ידי המדינה. את הנתח העיקרי נתנה המדינה, בדמות תשלום חובות של 48 מליון שקל ומחילה על חוב עצום של 808 מליון ש"ח. כך, לאחר שהוסר נטל פיננסי עצום מגב החברה, הצליחו היזמים הפרטיים לנהל אותה כעסק יעיל ולהוביל אותה לפסים רווחיים.

נמל מספנות ישראל (צילום: אבי נגר, לבר ועד העובדים)

הישג חשוב של 'מספנות ישראל' קשור לקונסטלציה פוליטית מיוחדת – הממשלה חשה חלשה מול ועדי העובדים בנמלים, והתירה לחברה הפרטית להפעיל את הנמל הפרטי הראשון בארץ, כנמל מתחרה. בפועל, הנמל מתחרה בנמל חיפה בהצלחה לא מבוטלת. ישנם יבואנים המעדיפים להמתין בתור לנמל מספנות ישראל, גם כאשר אין תור בנמל חיפה. עובדיו מאוגדים גם הם, אך את ניהול המשא ומתן על הסכם השכר ניהלו תוך דרישה ייחודית מההסתדרות שלא להגיע לעיצומים או שביתות, וכן גם הסתפקות בתנאים צנועים מאוד לעומת תנאי העובדים בנמל הממשלתי. גורמים בנמל חיפה מספרים על רגולציה לא הוגנת, המקפידה על קלה כחמורה בנמל הממשלתי, לעומת בדיקות קפדניות פחות במספנות ישראל – עוד היבט להעדפת גורמי המדינה את העסקים הפרטיים על עסקיה שלה.

חתיכה נוספת בפאזל היא עסקי המלט של המספנות – עסק משתלם במיוחד, כאשר יש לך גם נמל ליבוא מלט. לפי פרסום ב'גלובס', ייבוא המלט של חברת הבת סימנט – תרם להורדת מחיר המלט בישראל ואף להורדת מחיר הבטון. עם זאת, במפעלי "נשר" מלט ו"מלט הר טוב" בבית שמש, מתלוננים כבר שנים כי יבוא המלט נעשה במחירי היצף, ואינם משקפים את העלות העסקית הריאלית. גם המדינה מכירה בכך, אך בחרה שלא להטיל מכס על מלט מיובא. עם זאת, הניהול הפרטי של המספנות אכן שיפר את התוצאות העסקיות של התחום העיקרי שלה – בניית ספינות קרב, ושיפוצים בכלי שייט קיימים. מבין הבעלים, קצב נחשב לבולט בפעילות בתחום הנשק, ופחות בתחום פעולת הנמל. 

הטריקים שהופכים הפרטה לרווחית

בספטמבר 2004, עשור לאחר רכישת מספנות ישראל, השלים קצב עיסקה נוספת: הוא רכש מתע"ש את מפעל "מגן", המייצר נשק קל. בין מוצרי המפעל נמצאים רובה ה"תבור", מקלע "נגב", ה"עוזי" ואקדחים שונים. המפעל שולב בחברת "תעשיות נשק לישראל", המוערכת כיום בשווי של מעל ל-500 מליון דולר.  לכאורה היה מדובר במפעל שהפסיד עשרות מליוני דולרים במשך השנים, והפרטתו כונתה לא מכירת נכס אלא היפטרות מנטל. בתקופה שקדמה למכירה התמודד המפעל עם שתי בעיות ממשיות – תקלות בפיתוח התבור, שהצריכו השקעות ועיכבו תקבולי מכירה, וגם העדפה בצה"ל לקנות רובי M16 מעודפי הצבא האמריקאי, בתקציב הדולרי מטעם הסיוע מארה"ב, ולא לרכוש רובים מ'מגן'.

החידה הייתה כיצד נטל כזה הפך מיד לאחר ההפרטה למפעל מרוויח, שרווחיו הצפויים היו 3 מליון דולר בשנה, מעל המחיר בו נמכר. כשהתארח בוועדה לביקורת המדינה ענה קצב על השאלה הזו כך: "(הפגם היה) בניהול ובעלי המניות. לא יכול להיות מפעל שבחמש שנים, יש לי כאן חישובים, במחזור של ארבע מאות תשעים מיליון שקל הוא הפסיד שלוש מאות תשעים  וחמישה מיליוני שקלים, מתוכם מאה עשרים ואחד מיליוני ₪ רק מימון. בעלי מניות צריכים להביא כסף". הוא הוסיף כי "צריך גם השקעות במכונות, בציוד, בשיווק, זה איננו רק קטע אחד בלבד מנהל. זה צוות שלם שצריך לעשות את העבודה."

קצב אמר את האמת כשדיבר על השקעות הון, ניהול נבון, שיווק מוצלח, אך ככל הנראה לא אמר את כל האמת. מפעלים רבים בישראל הם עסק רווחי מבחינה תפעולית אך צוברים הפסדים רבים בשל חובות עבר, שהרווחים של העסק לא מסוגלים להחזיר. קצב זיהה את מפעל 'מגן' כמפעל עם פוטנציאל עסקי, וכן זיהה את ה"הפסדים" של המפעל כעניין שלפחות בחלקו הוא פיקטיבי, אך יכול להוריד את ערך המכירה שלו לרצפה. וראו זה פלא – בהסכם ההפרטה, הממשלה לקחה על עצמה התחייבות של מאות מליוני שקלים אקטואריים לתשלומי הפנסיה לעובדי שכבר פרשו.

מפעל 'מגן' לא היה מתואגד בנפרד, ולכן קשה לומר כיצד ההפסדים של תע"ש יוחסו דווקא אליו, בייחוד כאשר מדובר בתשלומי פנסיה, שנובעים מהמסלול שעברה תע"ש – מיחידת סמך, לחברה ממשלתית, אשר אמורה להימכר בקרוב לאלביט מערכות ב1.7 מיליארד ש"ח, רכש שקצב בעצמו היה מעוניין בו, אך תמורת שליש מהסכום. חברי הכנסת לא השכילו להבין כיצד ההפרטה מוכרת את הנכס – מפעל הנשק, ללא כל עול – מרבית המחויבות לתשלומי הפנסיה, ומכאן נסללה הדרך לצמיחתו כעסק רווחי.

מספר שנים לאחר שרכש את המפעל מתע"ש, חברה בבעלות קצב התמודדה במכרז למכירת החברה הממשלתית כולה – אך לבסוף נסוגה מההתמודדות.

שינוי מדיניות אכיפה משנה את הכללים בדיעבד

בחזרה לחשדות לשוחד במספנות ישראל: החוק הישראלי מגדיר כבר מלפני עשור, מתן שוחד לעובד ציבור זר כשקול למתן שוחד לעובד ציבור בישראל. האכיפה בנושא זה החלה רק לאחרונה, עם חשדות דומים כלפי איל היהלומים בני שטיינמץ ב-2017. במצב החדש, עדויות ישנות על מעשים שנעשו עד כה בהעלמת עין של הרשויות בישראל, הופכים לפרשיות פליליות חמורות. הידיעות בתקשורת על מעצרים אלו מלוות בדרך כלל במקורבים אנונימיים שאומרים: "ככה זה באפריקה. אי אפשר לעשות שם עסקים אחרת, מי שלא משחד, לא מקבל חוזים", אלא שהשינוי לא מתרחש רק בישראל אלא גם בעולם. קרן אמריקאית הקשרוה ביהלומן הישראלי דן גרטלר, שילמה קנס עצום של 412 מליון דולר, בפרשיה המערבת גם שוחד אישי לנשיא קונגו, ובכירים אחרים במדינה.

ביום שלישי השבוע דיווחה מספנות ישראל על הגבלות שהטילו רשות המסים והמשטרה בחלק מחשבונות הבנק שלה למטרת חילוט אפשרי בעתיד. מכריו של סמי קצב מספרים עליו בדרך כלל שמדובר באיש עסקים הגון. לראיה, הם מציגים עם התרחבות העסקים המופרטים הכושלים שרכש, את תשלומי המיסים והשכר הגדלים בהם בעקביות, את יכולתו להבין בתחומים שונים בתכלית – מלט, בניית ספינות, פעילות נמלית, ייצור נשק, ייצור אמצעי לחימה אופטיים, וגם זרוע הנדל"ן של הקבוצה – חברת אושירה. קצב עצמו בחר לבטל הנפקה גדולה שתכנן, אשר הייתה חושפת במידת מה את עסקיו לציבור. מדובר הנפקת חברת האחזקות SK, בה תכנן לגייס כחצי מילארד שקל, לפי שווי של 2 מיליארד ש"ח. הכסף מההנפקה נועד, בין השאר, לממן את השקעותיו במפעל נשק שבנה בהודו, במסגרת שותפות עם הענקית המקומית פונג' לויד.

גם אם מדובר באיש עסקים מוכשר והגון, הרי שייתכן שהכישרון הבסיסי של קצב, ממנו נבנה בסיס ההון שלו, היה לזהות חולשות בגופים ממשלתיים – בתחילה באיראן, ובהמשך גם בישראל, שניתן להפוך אותן להזדמנויות עסקיות מצוינות, המותירות את חברי הכנסת נבוכים, בדיעבד, אחרי שהסוסים כבר ברחו מהאורווה.

לקחים לעתיד – בין תע"ש לחברת החשמל

הפרטת תע"ש ל'אלביט מערכות' נעשית לכאורה תוך תשלום גבוה יחסית של 1.7 מיליארד שקל. עם זאת, הרכישה נעשית בתנאים פיננסיים חלומיים – הלוואת בעלים גדולה של חצי מיליארד שקל, ויצירת גורם פרטי גדול שצה"ל יהיה תלוי בו במידה לא קטנה. רק הפיצויים שתעביר המדינה על מעבר תע"ש ממרכז הארץ לפריפריה שווים יותר מערך העסקה עצמה ומסתכמים בכמה מיליארדי שקלים. גם בעסקה זו עומדת ותלויה שאלה נכבדת כלכלית – כיצד תתחלק האחריות לניקוי הקרקע מהחומרים המזהמים שחדרו אליה בשנות הפעולה של תע"ש.

מבט מהאוויר על תחנת הכוח אשכול (Amos Meron / ויקימדיה קומונס).

אבל ההפרטה הגדולה בתולדות המדינה עוד נמצאת לפנינו והיא הפרטה של תחנות הכח של חברת החשמל. גם כאן, ישנו חשש סביר שחלק מן התחנות הישנות ימכרו מתחת לערכן הכלכלי, בשל הדחף האידיאולוגי לעודד הפרטות ולהקטין את חלקה של חברת החשמל. מכיוון שכל אבני הדרך של הרפורמה במשק החשמל מבוססות על מכירת אותן תחנות כח, הרי שמדובר באמצעי לחץ נוסף להורדת המחיר שבו יימכרו לבסוף. הפרטה עצומה זו זכתה עד כה להתעלמות גורפת ממרבית נציגי הציבור בישראל. אולי סיפור חייו של סמי קצב, עשוי להדליק כמה נורות אדומות לגבי חוסר הזהירות העצום בניהול נכסי המדינה, ומסילת ההפרטה כדרך לנצל את החולשה הזו לטובת עשיית רווחים קלים במגזר הפרטי.