בהתחשב במצבה הכלכלי, מדינת ישראל צריכה להשקיע בכל אזרח 4,000 דולר יותר מידי שנה בכדי להשתוות לממוצע המדינות המפותחות, כך לפי חישוב שהציגה אתמול (רביעי) נגידת בנק ישראל קרנית פלוג עם הגשת הדוח לסיכום לשנת 2017. החישוב שנשען על נתוני 2015 מתייחס לכח הקנייה בישראל ולא רק לממוצע ההוצאה, מה שמקנה לו תוקף גדול יותר: הוא לוקח בחשבון את מצבה של הכלכלה הישראלית, ולא רק את ההוצאה הממוצעת. אם הייתה ישראל מוציאה כמו ממוצע המדינות המפותחות ב-2015, היה התקציב גדל ב-129 מיליארד שקלים.

קשה לחשוד בקרנית פלוג או בבנק ישראל בנקיטת קו רדיקלי, אבל על רקע החד צדדיות שבשיח הכלכלי בישראל נראה שהם נותרו היחידים שמציעים עמדה חלופית ומנוגדת לקו של ממשלת ישראל. עמדתה של פלוג מבטאת במידה רבה את ה"מיינסטרים" הנוכחי של השיח הכלכלי באירופה – השקעה בתשתיות ובחינוך, מדיניות מס פרוגרסיבית ושמירה על גרעון נמוך יחסית. אך במצב הנוכחי, נראה שעמדה זו מספיקה לבלוט אל מול גורמים אחרים בציבוריות הישראלית. דוגמה עגומה למצב זה היה השיח המנומנם סביב תקציב המדינה שאושר בכנסת בחודש האחרון, בו אמר כחלון עצמו לחברי האופוזיציה, "יהיה לכם קשה להצביע נגד התקציב הזה", ואף הוסיף בפנותו למחנה הציוני – "כל המצע שלכם בפנים".

בשפה מנומסת, ובלשון המעטה הסבירה נגידת בנק ישראל כי לדעתה יש להעלות באופן משמעותי את ההשקעה באזרחים ואף להעלות את המסים לשם כך. במסיבת העיתונאים הסבירה הנגידה כי " זה משליך גם על הפריון ועל פוטנציאל הצמיחה בטווח ארוך. יש צורך בשיפור של חלק מהשירותים הציבוריים, בוודאי גם של התשתיות, וצריך להביא לזה ללא גידול בגירעון המבני". בכך פלוג חוזרת מיישרת קו עם הניתוחים של ארגון המדינות המפותחות (הOECD) לגבי תת-ההשקעה הקיצונית בישראל בתחום התחבורה, שעתידה להגביר את הפקקים , ולפערים הגדולים באופן כללי בהוצאה האזרחית.

ההוצאה האזרחית מול התוצר לנפ נתונים: בנק ישראל

הנגידה התייחס לכך שהמדינה אכן החלה להגדיל את ההוצאה האזרחית מ32% מהתוצר ל33% ואמרה " אם נרצה להמשיך בטיפול הזה, בלי שתהיה תפנית שלילית במגמה של החוב, יהיה מאוד חשוב להגדיל גם את המקורות". במילים פשוטות, פלוג אמרה שלדעתה הממשלה לא צריכה לקחת הלוואות חדשות, אלא דווקא להגדיל את גביית המסים, כדי לממן השקעות נדרשות.

פער עצום בהוצאה האזרחית

בשונה מארגון ה-OECD, שמספק נתונים פשוטים על פערים בהשקעה באזרחים, בבנק ישראל בחרו בשנת מדגם מייצג – 2015 – ומצאו בה פער שנתי של 4,000 דולר לנפש – בהתאמה לכח הקניה (דולר PPP). מכיוון שדולר מותאם לכח הקניה בשנת 2015 היה שווה 3.86 ש"ח, הרי שהפער הכולל בשנת 2015 היה 129 מיליארד ש"ח, ועל פי הערכה מדובר ב-כ126 מיליארד ש"ח כיום. שר האוצר משה כחלון ('כולנו') רואה בתקציב 2019 'תקציב חברתי' עם גידול של 20.6 מיליארד שקלים. בהשוואה למדיניות בתקציבית המקובלת בישראל, כחלון צודק. מה שנתוני המדינות המפותחות חושפים, היא שבהשוואה עולמית, כחלון טועה ובפער עצום.

פער ההוצאה האזרחית, או בשמו האחר, החנק התקציבי הוזכר ב"דבר ראשון" מיום עלייתנו לאוויר, ועוד ביחס לנתוני 2015. כלכלנים כמו פרופסור מרטין אייכנבאום התריעו על תת-ההשקעה בניתוח כלכלי, לפיו ישראל "חנוקה" עד כדי כך, שהתועלת הכלכלית מהגדלת תקציבי הפיתוח הציבוריים אצלנו יועילו כלכלית יותר מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת. עומס הפקקים במדינה, שצפוי להחריף, הוא רק דוגמה אחת לבעיה. נדגיש כי הגאות בגביית המסים ובשוק העבודה כן הניעה את משרד האוצר לאשר הגדלה מסוימת בתקציבי פיתוח. למרות החלטה זו, מדובר במעט מדי ומאוחר מדי.

הפערים קטנו, בקושי

נושא המסים חשוב בשל השלכותיו על נושא הפערים הכלכליים במדינה. כמו ב-OECD, גם בנק ישראל חושף את הירידה הדרמטית בהשפעה של מדינת ישראל על הקטנת הפערים – הקיצוץ הממושך בקצבאות וגם במסים גורם למעין "נטרול" של השפעת המדינה. כיצד בכל זאת ירדו הפערים מעט ? בזכות ההשתתפות שגדלה בשוק העבודה. יותר ישראלים עניים יוצאים לעבוד ומעלים את הכנסתם משכר. הממשלה "גומלת" להם בהקטנת הקצבאות, ומהורדות המסים נהנים בעיקר מעמד הביניים והעשירים, מפני שדווקא המע"מ נותר גבוה. בכך תרמה הממשלה לצמצום הפערים, אך במידה קטנה מאוד, ביחס למה שהיא יכולה לעשות. התוצאות ניכרות שבעיקר בקרב עוני של קשישים וילדים. פלוג ציינה את עליית שכר המינימום כאחד הגורמים לצמצום הפערים. חשוב לזכור כי זהו צעד שהמעסיקים וההסתדרות דחפו את הממשלה לעשות תוך כדי מאבק, הוא לא התרחש ביוזמתה.

שיעור ההוצאה האזרחית מהתוצר לפי נתוני דו"ח ארגון המדינות המפותחות (oecd 2018) (גרפיקה: אידאה).

כשמסתכלים מרחוק, זה נראה אחרת

חשיפת הנתונים בהשוואה העולמית, כפי שנעשה בדו"ח בנק ישראל חושפות עוד עיוות משמעותי בשיח הכלכלי בישראל. הוויכוחים בין המפלגות על המדיניות הכלכלית הם ויכוחים על מספרים קטנים, על העברות בין סעיפים בתוך התקציב. בנק ישראל, למרות השפה המתונה והמנומסת, לצד כלכלנים בכירים רבים, מימין ומשמאל, עומדים כולם הרחק מהשיח הפוליטי במדינה, אשר מקבל את עיקרי המדיניות הכלכלית אותה הוביל נתניהו ב-15 השנים האחרונות ללא ערעור. גבולות השיח הם צרים, ונמנעים מלשאול את השאלה "מה אילו ?". כלומר, עד כמה הייתה רמת החיים בישראל עולה אילו לישראל היו תשתיות ציבוריות ברמה גבוהה ? בהסתכלות ארוכת טווח, הצמיחה לנפש בישראל היא בקיפאון משמעותי, שיש מתאם בינו לבין הצניחה בהשקעות הציבוריות. כעת גם בנק נוקב במספר שמייצג את פער ההשקעה בין ישראל למדינה מפותחת ממוצעת – 4,000 דולר לאזרח, או כ-126 מיליארד שקל בכל שנה.

הגרף מראה את הירידה בצמיחה של המשק הישראלי, משנות ה-50' אז הצמיחה הייתה 5.4%, לשנות ה-2000, שהצמיחה עומדת על 1.3% בממוצע לשנה. גרפיקה: דבר ראשון