עיצוב יום הזיכרון לשואה ולגבורה עבר תהפוכות רבות לאורך 70 שנות עצמאותה של מדינת ישראל, מכינון זיכרון אתוס הגבורה וחורבן יהדות אירופה, דרך חשיפת סיפורם של ניצולי השואה במשפט אייכמן ועד להרחבת אתוס הזיכרון והיכרות עם עובדת רציחתם של יהודי צפון אפריקה, יוון והבלקן על ידי הגרמנים הנאצים. אם זאת, גם כיום ב-2018, מעטים הם הישראלים, ואולי היהודים, המכירים בכך שקרוב למחצית מנרצחי השואה ניספו בשטחי ברית המועצות. סיפורם הלא מוכר של שלושת המיליונים הללו היווה בסיס למחקרה של ד"ר ויקה שטיימן (39), סוציולוגית ואשת חינוך אשר עלתה לארץ ב-1991 מאוקראינה. במחקרה, ניסתה שטיימן לברר מה יודעים מיליון העולות והעולים מברית המועצות לשעבר, ומה יודעות המחנכות והמחנכים הישראלים על סיפורם של כמחצית מהנספים מקרב עמם.

"הדימוי שלי על השואה, כצעירה בישראל, היה כל מה שלימדו אותי בתיכון" מתארת  שטיימן את עיצוב זכרון השואה שלה עצמה. "פולין, מחנות ההשמדה, מרד גטו ורשה. ידעתי שבמשפחה שלי יש אנשים שנרצחו בתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים בגלל שהם היו יהודים אבל אף פעם לא קישרתי בין הסיפור של המשפחה שלי לבין הסיפור הכללי של השואה".

ויקה שטיימן (התמונה באדיבות המצולמת)

האתוס הסובייטי בנוגע לזיכרון מלחמת העולם השנייה, על פי שטיימן, נשען על זיכרון 28 מיליוני אזרחי ברית המועצות, מכל הלאומים והזהויות האתניות (יהודי 'עיבריי' ברוסית, נחשבה בברה"מ כזהות אתנית ולא דתית, ד.ט) שנלחמו ונפלו בגבורה, הן כחיילים בחזית והן כאזרחים בעורף במלחמתם במכונת ההשמדה הגרמנית-נאצית, ועל כן, לא ניתן מעולם בתחום המדינה הסובייטית שום ייחוד לשואת יהדות ברית המועצות, בה נספו על פי המומחים כמחצית מיהדות אירופה – כ-3 מיליון יהודים.

"לא הפרידו בין לאומים, כולם נקראו אזרחים סובייטים, לא הגדירו שבמקומות מסויימים היה רצח מכוון, בבורות הריגה, של יהודים. גם על האנדרטאות שהוקמו עם הזמן במקומות האלה נכתב – 'פה נרצחו אזרחים סובייטים, קומוניסטים, פרטיזנים' ואף פעם לא הוזכר שכאן נרצחו יהודים בגלל שהיו יהודים – וזה היה מכוון".

לדבריה של שטיימן, החלוקה בין קורבנות הרציחות לא נעשתה משתי סיבות עיקריות: "ראשית כל, השלטונות הסובייטים פחדו מזה שאזרחי ברית המועצות יפחדו מזה שהמתקפה הנאצית היא רק אנטישמית, ולכן היא מאיימת רק על היהודים, ולכן בשביל לגייס את כל אזרחי ברית המועצות למלחמה בנאצים היה צריך לצייר את הנאצים כמסוכנים לכל האזרחים.

"אחרי המלחמה זיכרון השואה הפך לזיכרון לאומי, אתני שסביבו יהודים התחילו להתלכד ושם גם התחילו להיוולד ניצני הזהות היהודית – שהייתה אסורה. כל ההתכנסויות בסתר בריגה, בוילנה ובקייב, כל מקומות הציון לרציחות הפכו עם הזמן למקומות בהם מעבירים ספרים בעברית, הגיעו שליחים וכו'… ולכן השלטון באמת פחד מזה".

הדימוי שלי על השואה, כצעירה בישראל, היה כל מה שלימדו אותי בתיכון. פולין, מחנות ההשמדה, מרד גטו ורשה. ידעתי שבמשפחה שלי יש אנשים שנרצחו בתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים בגלל שהם היו יהודים אבל אף פעם לא קישרתי בין הסיפור של המשפחה שלי לבין הסיפור הכללי של השואה

ב-2006 הגישה שטיימן כסטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה וחינוך באוניברסיטת ת"א, מחקר חלוצי על האופן בו התעצב, ובעיקר לא התעצב זיכרון רציחתם ההמוני והמאורגן של 3 מיליון יהודי ברית המועצות על ידי הגרמנים-נאצים. במחקרה ראיינה שטיימן עשרות מורות ומורים עולים אשר עמדו מול שאלת המחקר דרך שתי זוויות: הראשונה, האם הם עצמם מכירים את ההיסטוריה האישית והקולקטיבית שלהם כיהודי ברית המועצות ששרדו את מסע הרצח המאורגן של הגרמנים-נאצים והאם יש להם מקום, כאן בישראל, לספר את הסיפור שלהם ולחנך את תלמידיהם לזיכרון רחב יותר של השואה.

"גם במלחמה שלי היה סיפור של בני דודים שיצאו כלוחמים במלחמה וחלקם נפלו. סבא שלי היה חייל שנלחם וחזר למשל, ובתוך זה יש לך סיפור של בני משפחה שנשארו בשטחים הכבושים ונרצחו כיהודים, אבל הסיפור סופר כחלק מהמלחמה שבה נרצחו אזרחים פשוטים.

"מדובר בזיכרון משפחתי אישי של משפחות יהודיות, לא זיכרון קולקטיבי כמו למשל ציון יום הניצחון על הנאצים ב-9 במאי. הזיכרון הצטייר כזיכרון כל-סובייטי, כמו שבכל משפחה נהרגו קרובים בתור חיילים או אזרחים אז ככה זה גם אצל היהודים. ללא הפרדה או ייחוד".

תמונות של תערוכה אותה יצרה ויקה שטיימן

לדבריה של שטיימן, גם בארכיונים בארץ חסר במשך שנים רבות מידע רב על אותם יהודים שסיפורם הושמט מזיכרון השואה הקולקטיבי. "ביד ושם היה מעט מאוד מידע על זה עד שקרן ג'נסיס (קרן יהודית-אמריקאית-ישראלית-רוסית המטפלת בזהות יהודית, ד.ט) וחוקרים עצמאיים עשו מהפך והקימו אתר ברוסית כדי לקלוט עדויות, ומשם תרגום ויצירת מאגר גדול. בזכות זה המצב ביד ושם השתנה, היום עושים ביד ושם סדנאות מיועדות ללימוד הנושא הזה למורים שמלמדים שואה בבתי הספר בארץ ואף יש אגף מיוחד במוזיאון שדן בסיפור הזה".

במחקרה, גילתה שטיימן כי השואה בברית המועצות הייתה מערך מאורגן ומסודר של רצח יהודים בכל מקום בו דרכה מכונת ההשמדה הגרמנית-נאצית. "תוך הלימוד שלי והדרכה בבית התפוצות בניתי את עץ המשפחה שלי ואז הגעתי אל המידע על כל קרובי משפחתי שנרצחו בשואה ונפל לי אסימון – שאין לי שום מושג על השואה בברית המועצות. ממש ככה. ואז באמת מצאתי ביד ושם את כל המידע על השואה במקומות האלו כמו קייב, דובנו, ופאתי מוסקבה.

בין שני זיכרונות

"כל הוראת השואה בארץ מתבססת על הניצולים הפולנים, הרומנים ההונגרים ועוד קהילות קטנות ששרדו" אומרת שטיימן. "הם הגיעו בשנות ה-50 וסיפרו את סיפוריהם, מי שסיפר. לא מדובר פה בכוונה רעה, אלו פשוט האנשים שהיו בארץ. כך נוצרו שני אתוסים; אחד של החורבן הנורא והגבורה של המורדים. והאתוס של העולים מחבר העמים שהוא אתוס של מלחמת גבורה שבסופה ניצחו בעלות הברית כאתוס ציבורי. אל מול זאת, הזיכרון של השואה נשאר רק כזיכרון פרטי. אני עד גיל מאוחר לא ידעתי שבעיר שבה נולדתי, דניפרופטרובסק (עיר גדולה על גדות נהר הדנייפר באזור הדרומי של אוקראינה. בעברה וגם כיום נחשבת למרכז יהודי חשוב, ד.ט) ארבעה עשר אלף איש נהרגו בשלושה ימים באיזה גן בוטני שטיילתי בו הרבה כילדה. אף אחד לא דיבר איתי על זה, גם לא אמא שלי שידעה על מה שקרה שם".

"וכאן", מדגישה שטיימן, "כאן לב העניין בעצם. בכל רחבי מערב רוסיה, אוקראינה, בלארוס, מולדובה והבלטים יש לך בעצם עשרות עד מאות באבי-יארים בערים בינוניות עד גדולות. וכנראה אלפי ואולי מעל עשרת אלפים באבי-יארים קטנים מחוץ לכל מקום קטן בו חיו יהודים שלא הספיקו, או הצליחו, לברוח באווקואציה (Evakuazia  – הפינוי הגדול מזרחה לסיביר ומרכז אסיה, מהלך אותו הוביל סטלין כדי לפנות כמה שיותר אזרחים אשר היו בשטח שנפל תחת השלטון הגרמני-נאצי, בינהם מאות אלפי יהודים, ד.ט)".

תמונות של תערוכה אותה יצרה ויקה שטיימן

"נבזז רכוש רב ויש סיפורים של חיילים שחוזרים מהחזית, לפעמים עם אותות גבורה, ומגלים שהמשפחות שלהן נרצחו והדירות והחפצים וכל מה שהיה להם נגנב על ידי השכנים בזמן שהם היו בחזית ונלחמו למען המדינה שלהם. יש מקומות בהם לא נשאר זכר לזה שחיו בעבר יהודים במקומות הללו, בתים שלמים רוקנו על ידי שכניהם הרוסים או האוקראינים או הליטאים לאחר רצח היהודים על ידי הנאצים. לעשרות אלפי חיילים וגיבורי מלחמה יהודים לא היה לאן לחזור בסוף המלחמה ואמרו להם את זה גם בפנים – לא הייתם כאן, המשפחות שלכם נרצחו על ידי הנאצים. עד היום כששמים את המראה הזו בפרצוף האוקראיני או הבלארוסי הם לא אוהבים להביט בה, ובצדק, זה סיפור רגיש ואולי בכלל זה עניין של דור ששיתף פעולה, וצריך שילך לעולמו כדי שאפשר יהיה ללמד את הנוער בארצות חבר עמים את ההיסטוריה כפי שהיא היתה באמת".

תמונות של תערוכה אותה יצרה ויקה שטיימן

איך זה שאנחנו לא מכירים את הסיפור הזה, של שלושה מילון מבני עמנו שנרצחו" שאלתי את שטיימן. "נוצר וואקום מוחלט, עולים לפה אלפי מורות ומורים שלא מכירים את ההיסטוריה של השואה בברית המועצות, זה מצד אחד. מצד שני, פה בארץ אין שום אפשרות למורים הללו, ובכלל לאנשים, ללמוד את ההיסטוריה שלהם. הגיעו לפה אנשים שנאבקו שה-9 במאי יצויין באופן לאומי – והם הצליחו, אבל, הזיכרון ההיסטורי, האתוס של ההשמדה בשואה נשאר פרטי כי אף אחד לא הזדעק על הנושא".

במחקרה, גילתה שטיימן כי מורות ומורים רבים אינם יודעים כיצד להתייחס לנושא, אם הם בכלל מכירים אותו, והדבר חמור כפליים כאשר בבתי הספר בהם נקלטה כמות גדולה של ילדים ונוער עולה מחבר עמים לא מלמדים את התלמידים את ההיסטוריה של השואה בערים ובארצות מוצאם, מרוסיה שבמזרח ועד מולדובה במערב.

"ישבתי עם רכזת ההיסטוריה של בית ספר גדול בחולון שמחצית מתלמידיו עולי חבר העמים. הרכזת הכירה ושמעה על באבי יאר, אבל גם לה לא היה ברור איפה בדיוק באבי-יאר וקייב נמצאות פיזית על המפה. חשבתי לעצמי שהנה, הרבה תלמידים עולים מחבר עמים לא מזדהים עם הטקסים, אבל אם נראה להם שזה הסיפור שלהם, של הסבתות והסבים שלהם – אולי הם יתחברו".

לדבריה של שטיימן, ברוסיה ובאוקראינה לא מלמדים את הנושא עד עצם היום הזה."עד עכשיו קשה להכריח את הרשויות להקים אנדרטאות ייחודיות ליהודים. האנדרטה בבבאי יאר היא מקרה יוצא דופן והיא גם עומדת במקום הנכון בו התרחש הטבח, אבל שוב, היא הוקמה על ידי ממשלת ישראל והיא נפגעת באופן סדיר מהתקפות של ונדליזם אנטישמי. תמיד מנקים ומצחצחים את האזור לפני שמגיעה איזו משלחת רשמית".

נשיא המדינה נואם בפני הפרלמנט האוקראיני ביום דיונים מיוחד לציון 75 שנים לטבח בבאבי יאר (צילום: חיים צח / לע"מ).

זיכרון ישראלי

"זיכרון השואה הוא אבן יסוד מאוד חשובה בעיצוב הזהות הישראלית, ועולי ברית המועצות, באופן פרדוקסלי,  פשוט לא חלק ממנו – למרות שהם הכי חלק ממנו. עם כל הכבוד, מדובר על בדיוק חצי מסך נרצחי השואה. ובכל זאת בגלל הקושי לעצב זיכרון רחב יותר וקשיי הקליטה וכו' – זה לא קורה. זה חבל, כי יכול להיות פה בסיס משותף מאוד רחב שלא מתממש. מערכת החינוך יכולה לתת לאנשים את המקום שלהם, לתת להם להתחבר דרך ההיכרות של השורשים שלהם ודרך זה להתחבר להיסטוריה של המדינה והסיפור של המדינה".

על פי שטיימן העולים החדשים המגיעים היום ארצה מחבר העמים עוברים מערך חינוכי מאוד ברוטלי, בעיקר ברוסיה, סביב זיכרון מלחמת העולם השנייה כאקט הוכחה של כוחנות והיכולות הצבאיות הרוסיות כיום, מהלך הקשור לתהליכים הפנים-פוליטיים ברוסיה. לדעתה, חשוב מאוד לתפוס את הנוער והצעירים הללו ולאפשר להם ללמוד את העבר שלהם באופן לא עקום, כפי שהוא קורה דרך מכבש הפרופוגנדה ברוסיה ואוקראינה.

"זה המצב שנוצר היום, שאנחנו לא יודעים ולא נפגשים. זה יושב בלב בעיית מערכת הקליטה של העולים בארץ שהמדינה לא אומרת שצריך שנבנה משהו משותף או שולחת את העולים לריבוע הממלכתי הצר. מערכת החינוך צריכה, מתוך עצמה, לבוא ולהזמין סבים וסבתות לספר את הסיפורים שלהם, כי הדור של הווטרנים וניצולי השואה הולך ונעלם ואנחנו צריכים למסור את זה הלאה לילדים שלנו".

**

לקראת ערב יום השואה הוקרנו בסינמטק תל אביב במשך שבוע שלם סרטים בנושא השואה וביניהם מספר סרטים של הבמאי הישראלי, יליד לטביה, בוריס מפציר, שיצר סדרת סרטים דוקומנטריים בעקבות השואה הלא ידועה – טבח שלושת מיליוני היהודים בשטחי ברית המועצות.

בין היתר, הוקרנו הסרטים: "החזית המזרחית" (ישראל 2016), על ה"גבול המזרחי" של הכיבוש הנאצי שהיה בשטחי ברית המועצות המתאר חמישה סיפורים על השואה בשטחי רוסיה בנקודות מרכזיות בהם חיו יהודים, "ארץ הגותים" (ישראל 2018) המספר על ייחודיות הטרגדיה של חורבן עדת הקרימצ'קים וחיסולם של הקולחוזים היהודיים יחד עם קהילות יהודיות האחרות של חצי האי קרים, "מגירות הזיכרון" (ישראל 2017) בו מפציר יוצא למסע של השבת זיכרון השואה בלטביה, ו"אנחנו מרשים לכם למות" (ישראל 2016) המתאר חלק מאירועי השואה, שהתרחשו בשנה הראשונה של המלחמה הפטריוטית הגדולה בשטחי ברית המועצות שנשלטו על ידי רומניה וביניהם השואה בעיר אודסה (שכיום נמצאת תחת שלטון אוקראינה) ובמחנה המוות וההרעבה – פצ'ורה.